יד רמה על בבא בתרא קנב:

קכז. והאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. טעמא דעמד, הא מת קנה, ואע"ג דקנו מיניה. היכי דאמי, אילימא דמסר ליה שטרא מחיים, מאי אע"פ שקנו מידו, כיון דבשטר לא קנה ממילא ידענא דבקנין נמי לא קנה. אלא לאו דלא מסר ליה שטרא מחיים, וכי מת מיהת קנה. ואוקימנא במיפה את כחו. אבל בשאין מיפה את כחו ומת קודם מסירת השטר לא קנה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. היכי דאמי מיפה את כחו אמר רב חסדא כגון דכתיב ביה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא. דגלי אדעתיה דלא לאקנויי ליה בשטרא קא מיכוון, דהא עיקר קנין דקנו מיניה מוסף על גופא דמתנתא הוה, דאלמא עיקר מתנתא מיקנא הוה קניא וקימא, אלא ליפות כחו קא מיכוון, דלכתבוה לתפקידתיה מזמן הקנאה דסתם קנין לכתיבה עומד, כי היכי לברורי דבתרייתא היא ותבטל קמייתא מקמה:

קכח. פשיטא כתב כל נכסיו לזה וחזר וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דיתיקי אחרונה מבטלת דיתיקי ראשונה. כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה מאי רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע. וקי"ל כשמואל בדיני. ודוקא בכותב כל נכסיו, דהויא לה כש"מ שכתב כל נכסיו וקנו מידו דיכיל למהדר ביה, אבל מתנת ש"מ במקצת היכא דכתב וזיכה לראשון קנה ולא מצי למהדר ביה, דהויא לה כמתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, דזיכוי כקנין דמי. דאי ס"ד זיכוי לאו כקנין דאמי והכא במתנת ש"מ במקצת קא מיירי, אי הכי שני מיהת אמאי קנה הא קי"ל דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין. אלא לאו ש"מ דלא קאמר שמואל שני קנה אלא בשכתב כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו.

ברם צריך את למידע דהאי כתב לזה וכתב לזה דקאמרינן דיתיקי מבטלת דיתיקי, אם תמצי לומר בכותב בכתב ידו קאי ולא פקיד באמירה כלל, דוקא שכתב לזה ומסר לו את השטר, וחזר וכתב לזה ומסר לו את השטר, אבל לא מסר לו את השטר לא קנה. דבהדיא תנן (לעיל בבא בתרא קלה,ב) מי שמת ונמצאת דיתיקי קשורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום. ואי בשאמר לעדים כתובו קאי וכתבו וחתמו, אי במיפה את כחו דאמר לוה אף כתובו וחתומו והבו ליה, משכחת לה בין דמסר ליה שטרא בין דלא מסר ליה שטרא, דאי בסתמא לא משכחת לה אלא בדמסריה לשטרא נהליה מחיים, דאי לא מסר בתרא נמי אמאי קנה ליחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וממילא שמעת דהאי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דקאמרי' דשני קנה לדברי הכל אפי' בשמסר לו את השטר לראשון קנה.

הילכך על כרחיך האי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דאיפליגו בה רב ושמואל לאו בשזיכה לו את השטר על ידי אחר מיירי, דא"כ בהא לימא רב ראשון קנה, השתא היכא דמסריה לשטרא למקבל מתנה גופיה מודי רב דשני קנה, היכא דזיכה לו את השטר על ידי אחר לא כל שכן.

אלא על כרחיך האי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דקאמרי' דזכי ליה בנכסים על ידי אחר עסיקינן, דאמר ליה לאחר זכי בהאי נכסי לפלניא ואזל ואחזיק בהו. ואי אית בהו מטלטלי משכחת לה כגון דא"ל קני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואזל ואחזיק במקרקעי, דקני מטלטלי אגב מקרקעי, וחזר וכתב וזיכה לזה כדרך שזיכה לראשון. ובשטר שאין בו קנין עסיקינן, דאי אית ביה קנין הו"ל קנין וזיכוי ולא מצי למהדר ביה מקמה. אלא הכא בשטר שאין בו קנין עסיקינן, כגון שכתב לזה ומסר לו את השטר וזיכה לו בנכסים, וחזר וכתב לזה ומסר לו את השטר וזיכה לו בנכסים. רב אמר ראשון קנה, כיון דזכי ליה הויא לה כמתנת בריא. ושמואל אמר שני קנה, בידוע שלא היה זיכוי אלא מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה חוזר, מידי דהוה אמצוה מחמת מיתה היכא דקנו מיניה.

והיינו טעמא דמצי למהדר ביה אע"ג דעבד מילתא יתירתא דקנו מיניה א"נ דזכי ליה, דאיכא למימר גבי זיכוי דלא הוה ידע האי גברא דהוה יכיל לאקנויי באמירה גרידתא ואמטול הכי לא איכוון לאקנויי ליה אלא בזיכוי. וגבי קנין דליכא למימר הכי, דהא אוקימנא במיפה את כחו דכתיב בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, דמשמע דמידע הוה ידע דבלא קנין נמי הוה קני, איכא למימר דכי איכוון למקנא מיניה כי היכי דלכתבה לתפקדתיה מזמן הקנאה כי היכי לברורי דבתריתא היא כדברירנא לעיל, ואשתכח דלאו למילתא יתירתא איכוון, ואמירה לאו מילתא יתירתא היא דאי איפשר לזיכוי או לקנין בלא אמירה ושטרא נמי לראיה בעלמא הוא דכתביה ולאו מילתא יתירתא היא. אלא ודאי היכא דקנו מיניה וזכי ליה מוכחא מילתא דלא איכוון בתרויהו אלא לאקנויי ליה ומקניא ליה בחד מיניהו ואיכפל לאקנויי ליה בתרויהי, בריא הוא דאיכון, כי הא דשלחו ליה מכי רב לשמואל:

קכט. שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מהו. ו[א]כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה קאי, דאיירי בה ואתי, ד(א)שמעינן ליה לשמואל דקאמר שני קני, ועלה הוא דשלחו ליה מבי רב לשמואל, קנו מידו מהו. כלומר קנו מידו לראשון, שכתב וזיכה לו, מהו.

שלח להו אין לאחר קנין כלום. ולא מצי למהדר ביה בין לאחר בין לעצמו. ודוקא בכותב כל נכסיו לאחר א"נ במחלק כל נכסיו, דאי במתנת שכיב מרע במקצת, אע"ג דזכי ליה בלא קנין א"נ קנו מיניה בלא זיכוי קני, דקי"ל מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. הילכך לא מיתוקמא אלא בכותב כל נכסיו או במחלק כל נכסיו. והוא דאיכא זיכוי לבד מקנין, חדא דהא אכתב וזיכה לזה קימינן, ועוד דאי בקנין גרידא בלא זיכוי קאמר, קשיא דשמואל אדשמואל, הכא אמר שמואל דלא יכלי למהדר ביה, והתם (לקמן בבא בתרא קנב,א) אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר. אלא לאו שמע מינה שאני הכא דאיכא תרתי קנין וזיכוי לבד מכתיבה. דבשלמא גבי אמירה ושטרא לאו מילתא יתירתא נינהו, וכי אצטריך להו משום דלא אפשר לאקנויי בחד מאנפי הקנאה אלא על ידי אמירה, ושטרא נמי כי אצטריך ליה לראיה בעלמא, אלא קנין וזיכוי (לימא) [למה] ליה, תסגי ליה בחד מיניהו. אלא להכי טרח ועבד תרתי מילי לגלויי אדעתיה דלמתנה גמורה קא מיכוון כי היכי דלא להדר בה.

ולא תימא הני מילי בכותב כל נכסיו א"נ במחלק כל נכסיו ולא גלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה, לא שנא שייר ולא שנא לא שייר כיון דגלי אדעתיה דמחמת מיתה קא יהיב אע"ג דאיכא קנין וזיכוי נמי נמי הדר ביה, אלא אפי' במצוה מחמת מיתה היכא דזיכה וקנו מיניה לא מצי הדר ביה. דהא כותב כל נכסיו כמצוה מחמת מיתה דמי לכל מילי, בין לענין אקנויי באמירה בין לענין מהדר ביה, ואע"ג דקנו מיניה, ומדחזינן גבי כותב כל נכסיו דכי זיכה וקנו מיניה לא מצי למהדר ביה, גבי מצוה מחמת מיתה נמי כי איכא זיכוי וקנין נמי אע"ג דעמד אינו חוזר. תדע דגבי מצוה מחמת מיתה איכא למיחש ביה למתנת בריא טפי מסתמיה דכותב כל נכסיו, דהא כותב כל נכסיו לכולי עלמא לא בעי קנין, ואלו מצוה מחמת מיתה במקצת פליגי ביה, דרבא סבר לא בעי קנין ורב הונא בריה דרב יהושע סבר בעי קנין. ואע"ג דליתיה לדר' הונא בריה דרב יהושע בהא, (בכל) [מכל] מקום שמעינן מינה דגבי מתנת שכיב מרע כל היכא דאיכא למיחש למתנת בריא טפי איכא למיחש במצוה מחמת מיתה מדאיכא למיחש בסתם כותב כל נכסיו. וממילא שמעת דכיון דבכותב כל נכסיו בו* איכא וזיכוי אינו חוזר דהויא לה כמתנת בריא, גבי מצוה מחמת מיתה נמי אינו חוזר בין שייר בין לא שייר.

אלא מיהו ה"מ במצוה מחמת מיתה דמוכחא מילתא מכלל מימרי במילי דעלמא דמצוה מחמת מיתה הוא, כגון ההיא דאמרה ווי דקא מיתה ההיא איתתא, דאיכא למימר מיחש בעלמא הוא דחיישה לנפשה, מיהו כי קא יהבה לאו מחמת מיתה קא יהבה. אבל היכא דפריש בעידן מתנה ואמר מחמת מיתה קא מפקידנא, אפי' הקנה בכולהו אנפי הקנאות יכול לחזור בו, דלא שבקינן מאי דקאמר בהדיא וסמכינן אאומדן דעתא בעלמא. ועוד דלא גרע מההוא (דזיבנהו) [דזבנינהו] לנכסיה אדעתא דמיסק לארעא דישראל (קידושין נ,ב), דכי איתניס ולא סליק הדרי זביני, וההוא דאמר נמי (לעיל בבא בתרא קמז,א) דומה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתו, הכא נמי כיון דפריש דמחמת מיתה קא מפקיד ועמד מצי הדר ביה, וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו כדפרישנא טעמא בדוכתה: