יד רמה על בבא בתרא קמג.

לג. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עילויה אמר ליה זיל קני כחד מיניהו אינהו ודאי לא קנו דהא ליתניהו בעידן הקנאה ולית להו אלא מאי דמטי להו מכח ירושה, האי קשישא קנה או לא קנה. רבי אבהו ורבי חנינא ורבי יצחק נפחא אמרי לית חולק לטליא במקום בניא. וטעמא מאי אלו אמר ליה קני כחמור מי קני הכא נמי לא קני. וכן הלכתא. ומסתברא דהאי עובדא בבריא הוה, וקנו מיניה בכולהו בלשון הקנאה גמורה, ובתר הכי הוו ליה בנים מינה, ואמטול הכי אצטרי' גמרא למימר דהנהו בנים ודאי לא קנו דהא ליתניהו בעידן הקנאה דאפי' לכלל עיבור נמי לא אתו. דאי בשכיב מרע, אם כן הא דאצטריך גמרא לאשמועינן דהנך ודאי לא קנו דהא ליתינהו, היכי דמי, אי דאתניח ואוליד בנין, מאי אירייא משום דליתינהו, כי הוה איתינהו מעיקרא נמי לא קנו, דכיון דעמד בטלה ליה מתנתו, ואי דלא עמד, היכי דמי, אי דהוה מיעברא מיניה בעידן הקנאה אמאי לא קנו, הא קי"ל דגבי עובר דידיה קנה, ואי דלא הוה מיעברא מיניה בעידן הקנאה אלא דאיעבר מיניה בתר הכי מיגו מרעיה, כי האי גוונא מי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, נהי דתקינו ליה רבנן לשכיב מרע לאקנויי באמירה בעלמא, היכא דאיכא למימר דמחמת מיתה קא יהיב, כגון סתם מחלק כל נכסיו, אי נמי במקצת היכא דפריש מחמת מיתה, אי נמי במסוכן ואע"ג דלא פריש, דכולהו מטעמא דמצוה מחמת מיתה קאתו, אבל היכא דגלי אדעתיה דלאו מצוה מחמת מיתה הוא, דהא קא מקני לבנים העתידין לבא לכלל עיבור, הא ודאי לאו מצוה מחמת מיתה הוא ולא מצי לאקנויי באמירה בעלמא, אלא הרי הוא כבריא לכל דבר.

וכי תימא דילמא דהוה מיעברא וקיימא מקמיה הקנאה אלא שלא הוכר עוברה דאפילו בעובר דידיה לא קני כדברירנא לעיל, אי הכי איהו מיהת מנא ידע דהוה מיעברא מיניה כי היכי דלימא כי איכוון להנהו עוברין איכוון. אלא מסתמא כי איכוון לבני דהוו לה מיניה לבתר דמתפח הוא דאיכון ולא מצוה מחמת מיתה הוא. ועוד בין דהוכר עוברה בין דלא הוכר עוברה מי הוה ידע דמתרי הוה מיעברא דקא מקני לבני די הוו לה מיניה דמשמע לשון רבים.

אלא על כרחיך האי לישנא לא שייך אלא בבריא, דכיון דבחזקת חיים הוא סמכא דעתיה דהוו ליה בני טובא. דאלו מאן דמקני לעובר לאו אורחיה למימר אלא אם ילדה אשתי זכר או נקבה יטול כך וכך או יירש כל נכסי, אי נמי נכסי להאי דמיעברה איתתאי. אלא מחוורתא האי עובדא לא מיתוקם שפיר אלא בבריא וכדפרשינן. ואע"ג דלא אשמעינן גמרא לישנא דמהני בבריא ולא נמי דקנו מיניה, לא קשיא מידי, (דהוה) [דהא] ודאי מעיקרא כי אבטחינהו לאקנויי להו בהאי לישנא דאתמר בגמרא אבטחינהו, מיהו בתר הכי אקני להו בלישנא דמהני בבריא וקנו מיניה, מיהו גמרא כיון דלא אתא לאשמועינן הכא לישנא דמהני ודלא מהני ולא נמי דינא דמתנת בריא אי בעיא קנין ואי לא, אלא דינא דקני בחד מיניהו היכא דלא קני חד מהנך קמ"ל, דאע"ג דאי הוו בשעת הקנאה הוה קאנו והוה קני איהו כחד מיניהו, ואשתכח דבני מיקנא נינהו ולא דמו לחמור דלאו בר מיקנא הוא ולא אתי לכלל מיקנא, כיון דבעידן הקנאה לאו בני מיקנא נינהו כי אמר ליה להאי דקאי קני כחד מיניהו הוה ליה קני כחמור דלא קני. ולא איכפת ליה לגמרא לאדכורי אלא ההוא ענינא דאתא לאשמועינן.

וטובא דאיכא בגמרא כי האי גוונא. ומינה הנהו עובדי דגרסינן בסוף (נ"מ) [ע"ז] (עב,א) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזבינא לה להאי ארעא לדידך מזביננא לה ואזל זבנה לאיניש אחריני ואמר רבא קנה קמא, ומסקנא דלא קנה מטעמא דלא פסק, הא פסק קנה. ותו ההוא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא לה להאי ארעא לדידך מזביננא לה במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרים ואמר רב כהנא קנה קמא, ואסיקנא דלא קנה מטעמא דזוזי יתיר[י] אנסוה, מכלל דאי הוה מזבין לאיניש אחרינא במאה זוזי הוה קני קמא. ואיתמור עליהי שמעתתא דא"ל כדשיימי בי תלתא ושאר שמעתתא. וקימ"ל דכולהי לא מיתוקמי אליבא דהלכתא אלא בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה, ואפי"ה לא איכפל גמרא לאשמועינן בגויהי לא קנין ולא מעכשיו, משום דלא אתא לאשמועינן לישנא דאי איבעי מעכשיו ולא נמי מכירת קרקע במאי מקניא, אלא לאשמועינן תנאה כהאי גוונא אי הוי קיים ואי לא, ואף זו כיוצא בה:

לד. דאיתמר קני כחמור לא קני את וחמור רב אמר קנה מחצה. קסבר אע"ג דחמור לאו בר מיקנא הוא, האי גברא לאקנויי לתרוייהו קא מיכוין, לדידיה פלגא ולחמור פלגא. פלגא דלא מיקני ליה לחמור ברשותא דמריה קאי, ואידך פלגא קני ליה האיך, דהא כי איכוון לאקנויי ליה פלגא הוא דאיכון לאקנויי ליה. ורב המנונא אמר לא קנה ולא כלום. קסבר את וחמור נמי לשוויינהו כהדדי קא מיכוון, וכמאן דאמר ליה למקנו כהדדי משמע, וכיון דחמור לא קני איהו נמי לא קני, דכמאן דאמר ליה קני כחמור דמי. ורב ששת אמר קנה הכל. קסבר האי גברא לאקנויי לתרוייהו קא מיכוון, כל חד וחד לפום מאי דאפשר ליה למקנא, ונהי דכי הוו תרויהו כי מקנא קני האי פלגא והאי פלגא דהא כי הדדי נינהו וכל חד מיניהו לא שביק ליה רוחא לחבריה למקנא טפי מפלגא, אבל הכא דחד בר מיקנא וחד לאו בר מיקנא ההוא דבר מיקנא קני כוליה, דהא נותן כי אקני להו כל מאי דאיפשר ליה לכל חד מיניהו למקנא הוא דאקני ליה, וכיון דחמור לא קני מידי קני האיך כוליה. וקי"ל כרב נחמן דאמר קנה מחצה, כדבענן למימר קמן:

לה. ואמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שלו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם. למהוי הכל תרומה קא עביד, לא שנא נמצא הפנימי מר ולא שנא נמצא מתוק נמצא הכל תרומה, והא מר לאו בר אפרושיה מיניה תרומה הוא, וכי קרי עליה שם תרומה כמאן דמקני מידי לחמור הוא, ואפ"ה כי משתכח פנימי מתוק הוי הכל תרומה, חיצון בלחוד הוא דאיבעי ליה למהוי תרומה, דהא פנימי אדעתא דהוי מר הוא דאפרשיה ולא אדעתא דהוי תרומה, אלא חיצון בלבד הוא דאיכוון לאפרושי לתרומה. ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום, כי אשתכח פנימי מר אמאי חייל שם תרומה אחיצון, את וחמור הוא, וכי היכי דאפנימי לא חייל אחיצון נמי לא ליחול. אלא לאו משום דסבירא לן דכל היכא דמיכוון לאקנויי לתרי חד קני וחד לא קני, כל היכא דמשכח ההוא דבר מיקנא רוחא למקנא קני. ה"נ אע"ג דמר לאו בר אפרושי תרומה מיניה הוא וכי אפרשיה לפנימי הוה סלקא דעתא דמר הוא ולא חזי לתרומה כי משתכח מתוק הוי הכל תרומה, דכיון דמשכח שם תרומה רוחא למיחל אכוליה חייל, ואי משתכח מר אע"ג דכי קרי שם תרומה עליהו בהדי הדדי הוא דקרא ולא חייל שם תרומה אפנימי לא פקע שם תרומה מחיצון.

ודחינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליתא היא. כלומר שאני התם שאפי' תרם מן המר על המתוק מדאוריתא תרומה הויא ולאו את וחמור הוא, דא"ר אלעא מניין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה:

לו. מתיב רב אויא תיובתא מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים משלהן היתה ושביעית היתה ואמר להן הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו וקבלתה אחד מהן על ידי כולן ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות אחיות הוא דאין מקודשות הא נכריות מקודשות ואמאי את וחמור הוא. דהא כולכם קאמר. ותיובתא דמאן דאמר את וחמור לא קנה ולא כלום. א"ל ולאו מי אוקימנא כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי. דלאו את וחמור הוא.

וקי"ל כרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה, דקי"ל כותיה בדיני. וההוא (קידושין נא,א) דמותיב ליה רבא לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין כגון המקדש אחת משתי אחיות מיהא דקתני אין האחיות מקודשות הא נכריות מקודשות, היכי דאמי, אי דאמר להי כולכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, אלא לאו דאמר להי אחת מכם דלאו את וחמור הוא, דהא חדא בלחוד הוא דקדיש וכל חדא מינייהי לחודה אי הוה מבריר לה בת קידושין היא וקתני אין האחיות מקודשות, אלמא קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, ואיצטריך אביי לתרוצה אליבא דנפשיה כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, ואמטול הכי אין האחיות מקודשות דהא לאו מסורין לביאה נינהו ואיהו לא קדיש אלא הראויה לביאה, דשמע מינה דבין לאביי בין לרבא תרויהו משתמטי מלאוקמה למתני' בדאמר כולכם כפשטה משום קושיא דאת וחמור, ההיא לא קשיא לן מידי, דהתם לאו אביי ורבא קא מתרצי לה למתני' הכי אלא סוגייא דגמרא הוא דקא מתריץ לה למתני', בין אליבא דרבא בין אליבא דאביי.

דיקא נמי מדאקשינן ליה לרבא מרישא ואמרינן תיובתא דרבא ומהדרינן אמר לך רבא וליטעמיך אימא סופא כו', והדר אמרי' לאביי קשיא סופא לרבא קשיא רישא, ופרקינן אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה, דש"מ דסוגיא דגמרא הוא דמתריץ לה הכי אליבא דמר ודמר, וכי היכי דטרח לתרוצה אפי' למ"ד את וחמור לא קנה כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' לרב המנונא, והאי דקא מקשי את וחמור היא ואת וחמור לא קנה, הכי קא מקשי, אילימא דאמר כלכם את וחמור הוא ואת וחמור איכא למ"ד דלא קנה לימא תהוי מתני' תיובתיה דרב המנונא דאמר לא קנה, אלא לא מיתרצא מתני' אליבא דרב המנונא אלא בדאמר אחת מכם, ותיובתא דאביי. ובדין הוא דהוה יכלינן לתרוצה אביי לית ליה דרב המנונא, אלא ניחא ליה לגמ' לתרוצי מתני' אליבא דאביי ואפי' אליבא דרב המנונא ולא לוקי פלוגתא היכא דלא איתמר פלוגתא. ולעולם הילכתא כר"נ, והכין פסקו רבואתא קשישי:

לז. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך א"ר יוסף קנאי פלגא. קסבר כל היכא דמקני ליחיד ורבים בהדי הדדי, ומדכר ליה ליחיד בפרט ולרבים בכלל, הוו להו הנך רבים כולהו כחד גברא וקני ההוא יחיד פלגא והנך רבים פלגא. וקי"ל כרב יוסף כדבענן למי' קמן.

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. והא הכא דאהרן יחיד ובניו רבים וקאמר רחמנא והיתה לאהרן ולבניו דרשי רבנן מחצה לאהרן ומחצה לבניו, אלמא כל כי האי לישנא הכי משמע פלגא ליחיד ופלגא לרבים. אמר ליה אביי מי דמי בשלמא התם אהרן מסתמא בר חלוקא הוא, ואי לזכויי ליה חולקא כאחד מבניו קא בעי לימא קרא והיתה לכהנים והרי אהרן בכלל, להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא, הכא אשה מסתמא לאו בת ירושה היא דיה שתטול כאחד מן הבנים. דכיון דאי פרט בה לא הוה שקלא מידי, איכא למימר דכי פרט בה למשקל כחד מיניהו הוא דפרט בה. וליתה לקושייה דאביי, דהא שמואל ורבי יוחנן עבדו ביה עובדא כרב יוסף. ותו דאיפסיקא הילכתא בהדייא כותיה:

לח. ומתמהינן אקושייה דאביי איני והא הוה עובדא בנהרדעא ואגביה שמואל פלגא בטבריא ואגביה ר' יוחנן פלגא ותו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אבולאי ואאסטרטיגי. והם העשירים והשרים. ואמר רבי אבולי פלגא ואסטרטיגי פלגא. ואע"ג דהני נפישי מהני. ומתמהי' הכי השתא התם מעיקרא כי הוו כתבי אאבולאי הוו כתבי ואאסטרטיגי סיועי הוו מסייעי בהדייהו וידע מלכא דהוו קא מסייעי בהדייהו השתא מאי דקמא דכתבי אאבולי ואאסטרטיגי למימרא דהני פלגא והני פלגא. ואע"ג דדחינן לה לסיעתיה דרב יוסף מהאי עובדא דדמי כלילא, שמע מינה דלטעמיה דרב יוסף אע"ג דלא הוו מסייעי אסטרטיגי מעיקרא בהדייהו, אי כתבי אאבולי ואיסטרטיגי מגבינן מהני פלגא ומהני פלגא ואע"ג דהני נפישי טפי מהני. ואפילו היכא דכתבי אפלניא וכוליה ציבור מחייבי למיתב ההוא פלניא פלגא וכוליה ציבורא פלגא, דהא כולהי בגמ' בין לגבי הקנאה בין לגבי מסין חדא מחתא מחתינן להי אליבא דרב יוסף. וקי"ל כותיה: