יד רמה על בבא בתרא קלא.

קלה. אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע כי אתי פיסקא דדינא דידי קמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תיקרעוה עד דאתיתו לקמאי דאי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מיניה מקרע לא תקרעוניה דאי הואי אנא קיים הוה אמינא לכו טעמא ומגמר לא תגמרון מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. הילכך דיינוה אתון לההוא דינא כדמחזי להו ופיסקא דידי לא תקרע, דילמא אתי מאן דאמר ביה טעמא לק(י)מיה ומהדר ליה לדינא:

קלו. הרי אמרו שכיב מרע שאמר על בן בין הבנים ועל בין הבנות פלוני יירש כל נכסיי דבריו קימין, בעי רבא בבריא היאך. כי קאמר ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא או דילמא אפילו בבריא. וקא מיבעיא לן היכא דאמר בלשון ירושה דומיא דשכיב מרע, מי אמרי' כי מהניא לשון ירושה בש"מ שהוא קרוב למיתה, דדמי לירושה דלא מיקני כלל אלא לאחר מיתה, אבל בבריא לא מהני לשון ירושה, וקרא נמי דביום הנחילו את בניו משמע דבש"מ קאי שהוא קרוב למיתה ורוצה להנחיל ממונו לבניו, אבל בבריא לא, או דילמא אפי' בבריא.

א"ל רב משרשיא לרבא ת"ש דאמר ליה ר' נתן לרבי שניתם משנתכם כר"י ב"ב דתנן לא כתב ל(י)ה בנין דכרין דיהוון ליכי מינאי אינון ירתון ית כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי ב"ד. והא הכא דבן בין הבנים נינהו דקתני יתר על חולקהון דעם אחיהון ומהני ליה לשון ירושה. וכמאן, אי כרבנן הא אמרי לא אמר כלום, אלא לאו כר"י ב"ב. וא"ל רבי יסבון תנן. דהוי לשון מתנה ואמטול הכי קנו לדברי הכל. ואמר רבי ילדות הייתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי. דאמרי ליה יסבון תנן. אלא דקי"ל דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדא אי ס"ד יסבון תנן אמאי לא טרפא ממשעבדי, אלא לאו ש"מ ירתון תנן מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, דבן בין הבנים מהני ביה לשון ירושה, רבי יוחנן בן ברוקה שמע מינה אפילו בבריא אמר, דהא הכא דכי קא מתני בעידן נישואין קא מתני וההיא שעתא ברי הוא וקאמר דחייב שמע מינה.

וש"מ לפום פשטא דשמעתא, דאפי' בבריא נמי היכא דקנו מיניה בהאי לישנא דיסבון מהני. וה"ה היכא דאמר יטול. ואפי' לרבי דסבר לדחויה ולאוקומא לדברי הכל לא קאמר אלא יסבון תנן, דש"מ דלישנא דיסבון מהני בבריא אפילו היכא דליכא תנאי ב"ד. דאי מטעמא דתנאי ב"ד מאי דוחקיה לשנויי מתני' ולמימר ליה יסבון תנן. אי לאוקומא לדברי הכל, כיון דבבריא קאי וסוף סוף לא מצי לאוקומה לד"ה אלא בטעמא דתנאי ב"ד שאני, לשבקה כדאיתא ולישני ליה תנאי ב"ד שאני, דהאמרת דבעלמא בבריא היכא דליכא תנאי ב"ד ל"ש ירתון ול"ש יסבון לא מהני וכי מהני הכא בתנאי ב"ד הוא דמהני. אלא לאו ש"מ דאפילו היכא דליכא תנאי ב"ד נמי מהני לישנא דיסבון אפילו בבריא, ולאו קנין דברים הוא.

הדין הוא מחוורתא דדינא בהאי ענינא לפום פשטא דשמעתין. מיהו חזינא להו לרבואתא דס"ל דלישנא דיטול ומאי דדמי ליה לא מהני אלא בשכיב מרע, אבל בבריא דקנין דברים הוא דחשבי ליה*. ולפום הדין סברא כי קא"ל רבי לר' נתן יסבון תנן לאו משום דהאי לישנא גופיה מהני בעלמא בבריא, דרבי ור' נתן לאו לישנא דירתון ויסבון דוקא קא דייקי אלא לשון ירושה ולשון מתנה בעלמא קא דייקי. והכי קאמר ליה, מי סברת ירתון תנן דמשמע לשון ירושה דלא משכחת לה דמהני בעלמא כלל אלא לר"י ב"ב, לא יסבון תנן דשייך ביה לשון מתנה, דכיון דלשון מתנה גמורה מהני בבריא לדברי הכל ולשון יסבון שייך ביה לשון מתנה, אע"ג דבבריא לא לשון מתנה גמורה הוא אהני תנאי ב"ד למהוי כלשון מתנה גמורה דמהניא בבריא. דהא אפילו לישנא דיהוון יתבון בביתי דלא מהניא בעלמא אפילו בש"מ דהיינו ידור פלוני בבית זה מהני בבריא בתנאי ב"ד, וכ"ש יסבון דמהני בש"מ אפילו בעלמא דמהני ביה תנאי ב"ד למהוי לשון מתנה אפילו בבריא.

והיינו טעמא דלא שאני ליה לעולם ירתון תנן ותנאי ב"ד שאני, דכל היכא דמשכח תנא לישנא דאית ביה ענינא אחרינא דמהני בעלמא לא נקט לישנא דלית ביה ענינא דמהני בעלמא. והיינו טעמיה דאביי דדייק מדמפיק ליה בלשון ירתון, ומהאי טעמא גופיה הוא דהדר ביה אביי מינה לקמן וקא מסיק טעמא משום דלזה במתנה ולזה בירושה וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפי' רבנן מודו דקני בש"מ, וכיון דלישנא דמהני בש"מ הוא נקיט ליה תנא בתנאי ב"ד ואפילו בבריא אבל בעלמא דלאו תנאי ב"ד אליבא דרבנן לא מהני לשון מתנה דחד לשוויה ללשון ירושה דהאיך לשון מתנה דגבי בריא לישנא דמוכח בעינן. ואף על פי דפשטא דשמעתא כפירושא קמא דייקא, כיון דאיפשר לפרושה נמי אליבא דהאי סברא, ליכא למדחי סברא דרבואתא אלא בראיה:

קלז. א"ל רב פפא לאביי בין למ"ד יסבון בין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דשב"ל הני מילי למי שישנו בעולם אבל למי שאינו בעולם לא אלא מאי אית לך למימר תנאי ב"ד שאני דחיל אפילו בדבר שלא בא לעולם ולמי שאינו בעולם הכא נמי תנאי ב"ד שאני. כלומר אפילו תימא רבנן, הכא היינו טעמא דקני משום דתנאי ב"ד שאני. ורב פפא לאו לדחויי סוגיין דקא פשיט מינה דאר"י ב"ב אפילו בבריא קתני, דאפילו כשתמצי לומר דמתני' דברי הכל היא על כרחיך איכא למפשט מינה דאמר ר' יוחנן ב"ב אפי' בבריא דאי לאו הכי לא הוה סלקא דעתייהו דר' ור' נתן לאוקמה למתני' כר"י ב"ב. אלא רב פפא לאקשויי עליה דרבי ור' נתן דדחקי לאוקומי מתני' דירתון כר"י ב"ב לחודיה קאתי, ולאוקומה אפילו לרבנן מטעמא דתנאי ב"ד שאני, ואמטול הכי קא קשיא ליה בין למ"ד ירתון בין למ"ד יסבון, למ"ד ירתון אמאי דחיק לאוקומה כר"י ב"ב, וה"ה דקשיא נמי למ"ד יסבון אמאי דחיק לשנויי מתניתין, אי לאוקומה לד"ה כי תנן נמי ירתון מיתוקמא לדברי הכל מטעמא דתנאי ב"ד שאני.

וא"ל אביי משום דמפיק לה בלשון ירתון. כלומר אי ס"ד רבנן היא והכא היינו טעמא דקני משום תנאי ב"ד שאני, אי הכי למה לי לאפוקה בלשון ירתון דלא מהני בעלמא, ליפקה בלשון יסבון דמהני בעלמא, דכל היכא דמשכח לישנא דמהני בעלמא לא נקיט לישנא דלא מהני בעלמא, אלא היכא דנפיש בעלמא דמהני טפי, כגון לישנא דיהוין יתבון בביתי, דאע"ג דלא מהני בעלמא דהוה ליה כידור פלוני בבית זה, כיון דאיבעי למימר לישנא דמהני בעלמא כגון תנו בית זה לפלוני וידור בו נפיש לישנא טפי נקיט לישנא קלילא. אבל ירתון ויסבון כהדדי נינהו, אי ס"ד ירתון בעלמא לא מהני לימא יסבון. אלא לאו מדמסיק לה בלשון ירתון ש"מ דירתון נמי מהני בעלמא ור"י ב"ב היא.

הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי דסיעתינהו לרבי ור' נתן דאוקמינה לה למתניתין כר"י ב"ב לחודיה, דתנן בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגברי חייב הוה לזה במתנה ולזה בירושה. דלשון מתזנן לגבי מי שאינו ראוי ליורשו לשון מתנה הוא ואשתכח דאקני להו לבנים בירושה ולבנות במתנה, וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו דקני בש"מ, וכיון דלישנא דמהני בעלמא הוא נקיט ליה תנא גבי תנאי ב"ד אפי' בבריא.