יד רמה על בבא בתרא קכא:

עג. רב מתנה אמר יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו לקבורה הרוגי ביתר תקנו ביבנה הטוב והמטיב בברכת המזון, הטוב שלא הסריחו והמטיב לקבורה:

עד. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו יום שפוסקין בו עצים למערכה מלכרות שאינן יבשין. דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה מכאן ואילך דמוסיף מוסיף ודלא מוסיף יאסף מאי יאסף אמר רב יהודה תקבריה אימיה:

עה. תנו רבנן שבעה קפלו העולם כלו ואלו הן מתושלח ראה את אדם הראשון שם ראה את מתושלח יעקב אבינו ראה את שם עמרם ראה את יעקב אבינו אחיה השילוני ראה את עמרם אליהו ראה את אחיה השלוני ועדיין ישנו לאליהו בעולם ואחיה השלוני ראה את עמרם והכתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון אמר רב המנונא לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם לכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה מי שפקודיו מבן עשרים שנה ומעלה יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים שנה רב [אחא בר] יעקב אמר לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים לא על פחות מבן עשרים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ולא על יתר מבן ששים גמר ומעלה ומעלה (מעובין) [מערכין] מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים. ואע"ג דגבי ערכין יתר מבן ששים לאו כפחות מבן עשרים הוא, דאלו יתר מבן ששים לזכר חמשה עשר ולנקבה עשרה, ואלו פחות מבן עשרים לית ביה ערך דהוי כי האי שיעורא, דאי מבן חדש ועד חמש שנים לזכר חמשה ולנקבה תלתא, ואי מבן חמש ועד עשרים לזכר עשרים ולנקבה עשרה. ואי משום נקבה שהשוה הכתוב ערך פחותה מבת עשרים ליתרה מבת ששים, אנן לזכרים קא ילפינן גזרה שוה ולא לנקבות. אלא מסתברא דהכי קאמר, מה להלן גבי ערכין כשפרט לך הכתוב ערך מבן עשרים ועד בן ששים, חמשים לזכר ושלשים לנקבה, כשם שהוציא פחות מבן עשרים מכלל ערך בן עשרים, אף כאן בגזירת מתי מדבר, כשם שהוציא הכתוב פחות מבן עשרים מכלל גזירה זו, כך הוציא יתר מבן ששים:

עו. איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפלוג או לקרקף גברי איפלוג. כלומר, לשבטים איפלוג, דעבדו לה לכלה ארץ ישראל שנים עשר חלקים שוין לשנים עשר שבטים, וכל שבט ושבט נחלק חלקו לבני שבטו. אי למאן דאמר ליוצאי מצרים, ליוצאי מצרים שבאותו השבט, בין שהיה השבט מרובה בין שהיה מועט. או דילמא לקרקף גברי איפלוג, למאן דאמר ליוצאי מצרים, למנין יוצאי מצרים, ונתנו חלק לכל אחד ואחד. ונמצא שבט שהיה מנין מרובה ביוצאי מצרים נטל חלקים הרבה לפי מניינו, ושבט שמניינו מועט נטל חלקים מועטים לפי מנינן. והוא הדין למאן דאמר לבאי הארץ, נמצא שחלקו את כל ארץ ישראל למספר באי הארץ שהיו מבן עשרים ומעלה, ונתנו חלק לכל אחד ואחד.