יד רמה על בבא בתרא יא.

קלב. איפרא הורמיז שדרה ארבע מאה ארנקי דדינרי לצדקה לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו שמע רבי אמי ואיקפד אמר להו ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וגו'. בצדקה דאומות העולם משתעי קרא, ואשכחן לשון קציר כי האי גוונא (הושע י,יב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, שאינן עושין צדקה לשמה ולא בעתה, כקציר זה שבעליו [אינן] קוצרין אותו בעתו אלא מניחין אותו עד שייבש והוא נשבר מאליו. והדר משתעי בגנותא דמאן דמתהני מיניה, נשים באות מאירות אותה, כלומר מי שדעתם קלה עליהם כנשים הן באין וקוצרין אותה, לשון אריתי מורי (שיר השירים ה,א), מה כתיב עליה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו כו'. ורבא דעבד הכי וקבלינהו משום שלום מלכות ורבי אמי דאיקפד אמר לך אי משום שלום מלכות איבעי לך למיתבינהו לעניי אומות העולם ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ורבי אמי דאיקפד סיומי הוא דלא סימוה קמיה. והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר ומירמיה שקבל מנבוזראדן. ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (ע"ז ו,ב), וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא וכן כמה עובדי. ואם לחשך אדם לומר מפני מה לא קבל אלישע הנביא מיד נעמן, משום דאלישע לקידוש השם הוא דעבד דכתיב יבא נא אלי וידע כי יש אלהים בישראל ואי הוה שקיל מיניה מידי הוה מיחזי כנוטל שכר על קידוש השם.

ואי קשיא לך הך עובדא דארנקא דפדיון שבויים (לעיל בבא בתרא ח,א) דמשמע דקבליה רב יוסף דאי לאו הכי למה ליה למידק עלה מאי ניהו מצוה רבה. וכי תימא דיהבינהו לעניי גוים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים הא לאו מצוה רבה היא. ואלא מסתברא דקבולי קבלינהו ומשום שלום מלכות קבלינהו, והאי דלא יהבינהו לעניים גויים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים לאו משום דאסור לגנוב דעת הבריות דכל לאפרושי מאיסורא לא חיישינן לגניבת דעת הבריות דאם כן גבי מעשה דרבי יהודה נשיאה נמי ליחוש, אלא שאני התם דכיון דאמרה להו למצוה רבה אי מפקי להו במידי אחרינא גזל ממון נמי איכא. אבל הכא דכי שדרה לצדקה הוא דשדרה לא גזל איכא ולא גניבת דעת איכא דאנן נמי רגילינן לפרנוסי עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום אפילו ממעות הניתנין לצדקה. ועוד דכיון דיהבינן להו לעניי גוים רויחא להו מילתא לעניי ישראל במעות דידן דלא צריכינן למיתב מינייהו מידי לעניי גוים ושקלי להו עניי ישראל לכולהו, ואשתכח דמתהני להו לעניי ישראל בהאי ארנקא כמאן דשקלי ליה ולא שקלי מיניה ולא מידי:

קלג. ת"ר מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה פעם אחת באה אשה אחת ועמדה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אי אתה מפרנסני הרי אשה וז' בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שקיים אלמנה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות תנא הוסיפו לו עשרים ואחת שנה:

קלד. ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך אמר להם אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו במקום שאין עושה פירות ואני גנזתי במקום שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך ואומר והלך לפניך צדקך:

קלה. הא דתניא רשב"ג אומר אם קנה בה קרקע כל שהו הרי הוא כאנשי העיר מיד ליתה דקי"ל כסתם מתני' דקתני אם קנה בית דירה ולא סגיא ליה בקרקע דלאו בית דירה:

יא. אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וארבע אמות לזה. מתני' במילוסה של חצר קיימא כגון שחלוקין בבתים ואינן משותפין אלא בחצר דאין בה דין חלוקה עד שיהיה בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, באמה בת ששה טפחים דקיימא לן דאמה של בנין ששה טפחים והא נמי כיון דמדת קרקע הוא לאמה של בניין מדמינן לה*. ומסקנא ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים כדבעינן למימר קמן. מיהו צריכינן לברורי דכל ארבע אמות דאמרינן בהאי עניינא ארבע אמות על ד"א נינהו, מהא דתניא בריש גמרא דסוכה (ג,א) בית שאין בה ארבע אמות על ד"א אין האחים השותפין חולקין בו, והוינן בה (שם ע"ב) טעמא דלית בה ד"א על ד"א הא אית בה פלגינן והא אנן תנן אין חולקין את החצר עד שיהיה בה ארבע אמות לזה וד"א לזה. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא מתניתין דאין חולקין את החצר ד' אמות על ארבע אמות לזה וארבע אמות על ד"א לזה קתני, היינו טעמא דקשיא מתניתין אברייתא דבית שיש בו ד"א על ד"א כי פלגת ליה לא מטי ליה לכל חד מנייהו ד"א על ד"א, אלא אי אמרת דלא בעינן ד"א אלא באורך אבל ברוחב בבציר מהכי סגייא, מאי קושיא, הא ודאי כי מוקמת לה לברייתא כפשטה נמי דכי יש בו ד"א על ד"א חולקין לא קשיא מידי, דהא בית שיש בו ד"א על ד"א אי פלגת ליה אכתי מטי ליה לכל חד מינייהו בפלגיה ד"א על שתי אמות. אלא ודאי ש"מ דמתני' ד"א על ד"א לכל חד וחד קתני כדברירנא. [ו]טעמא דמילתא דבבציר מהאי שיעורא לא חזי לתשמישא דחצר ולא מיקרי חצר, וקיימא לן דכל שאילו יחלק ושם (כלי) [כלו] קרוי עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים, דלאו כל כמיניה דחד מינייהו לסלוקי לשותפיה מההוא שותפותא אלא בחולקא דמתהני ליה מיניה מעין הנאה קמייתא דהוה מתהניה ליה מכוליה בשותפות לפי חשבון, והיינו טעמא דכייל להו נמי לכולהו שיעורין בהאי מתני' כדבעינן לברורי לקמן:

יב. ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר"י אומר תשעה חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה. מאי תשעה קבין, בית זרע תשעה קבין שהוא תשבורת שבעים וחמש אמות על חמשים אמה. כיצד, סאה ששה קבין דהוו להו תשעה קבין סאה ופלגא, בית סאה כמה הוי חמשים על נ' כמה הוו להו בתבריתא תרי אלפי וחמש מאה אמין ברוחב אמה, רמי עלייהו פלגא דהוו ליהו תלתא אלפי ושבע מאה וחמשין חד ופלגא בתבריתא דבית סאה. ר"י אומר ט' חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה, דהוו להו בתבריתא אלפא ותמני מאה ושבעים וחמש. ומסקנא (דלקמן בבא בתרא יב,א) דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דת"ק הוה כחישא ארעא ובבציר מט' קבין לא מיכפל לאיטפולי בה ובאתריה דר"י הוה שמינא ארעא ובט' חצאי קבין נמי מיכפל לאיטפולי. והני מילי בארץ ישראל אבל בח"ל שיעורא אחרינא הוא כדבעינן למימר קמן (שם):

יג. ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר"ע אומר בית רובע. כלומר בית רובע קב. וקי"ל כרבנן דאמרי בית חצי קב לזה ובית חצי קב לזה דהוו ליהו בתבריתא [תרי] מאה ותמנייא אמין ותולתא לכל חד מינייהו ברוחב אמה. והני מילי בארץ ישראל אבל בח"ל בי דאלו יומא. ובכולהו נמי לא אמרן אלא היכא דלא חזו ליה לערוביה בהדיה ארעא אחריתי דאית ליה אמצריה, אבל היכא דחזי ליה חולקיה דכל חד מינייהו לערובי בהדיה ארעיה דסמיכא ליה והוי בתרווייהו כשיעור, כל היכא דאילו אית (בהדין חולקא) [בה דין חלוקה] הוה אית לכל חד מינייהו מדינא למיפלג אמצריה כדבעינן למימר קמן (יג,א סי' קסד וסי' קעג):

יד. ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה:

טו. אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו בפחות מכאן יחלוקו ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. מאי בזמן שאין שניהם רוצים, שאחד מהן לבדו הוא שרוצה וחבירו מעכב עליו, אבל בזמן ששניהם רוצים לחלוק אפי' בפחות מכן יחלוקו וליכא משום בל תשחית ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו משום בזיון כתבי הקדש. ודוקא בכרך אחד אבל בב' כריכות אם רצו לחלוק חולקין דליכא בזיון כדבעינן למימר קמן (יג,ב):

טז. ושמעינן מינה דכתבי הקודש היכא דהוו בכרך תפור כא' אסור למפלגינהו משום בזיון אבל בשני כריכות חולקין:

קלו. הרי אמרו אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה א"ר אסי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים. דבעי מיתב לכל פתח ופתח ארבע אמות. נפקא מינה דאי אית בה כי האי שיעורא דמטי לכל חלק וחלק ארבע אמות לחצר לבד מארבע אמות לכל פתח ופתח אית בה דין חלוקה ואי לא לית בה דין חלוקה. ודוקא בזמן שכל אחד מהם מכיר את ביתו ואינו מכיר את חלקו בחצר כדבעינן לברורי לקמן. דתניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. כלומר שמונה אמות לזה ברוחב ארבע אמות ושמונה אמות לזה ברוחב ארבע אמות. והא אנן תנן ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אלא לאו ש"מ כדרבי אסי ש"מ. והשתא דאוקימנא לברייתא כדרבי אסי דמיירי בשכל אחד מהם מכיר ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר, לא מיתוקמא אלא בחצר שאין בה אלא שני פתחים פתח אחד לבית זה ופתח אחד לבית זה דמטי ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות חלקו בחצר לבד מארבע אמות דלפני פתחו. אבל אם היה לו לזה פתח א' ולזה שנים, אע"ג דאיכא שמונה על ארבע לזה ושמונה על ארבע לזה דהוו להו שמונה על שמונה לית בה דין חלוקה, דכי יהבינן מינייהו ד"א לכל פתח ופתח לא פישי אלא ארבע אמות על ארבע אמות ואנן בעינן ד"א לזה וד"א לזה חוץ משל פתחים.

ושמעינן מינה דהני ד"א דפתחים כי קנו ליה לבעל הפתח לגמרי הוא דקנו ליה, דהא גבי אין חולקין את החצר קאי דמשמע הא יש בה ד"א לזה וד"א לזה חוץ משל פתחים חולקים, ובכותל קא מיירי כדאוקימנא בריש פירקין (לעיל בבא בתרא ב,ב), ואי סלקא דעתך לשעבודא בעלמא כי אית בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חוץ משל פתחים דהוו להו בהדייהו שמונה אמות לזה [ושמונה אמות לזה] כדקתני בברייתא אמאי חולקין הא קא מפקע ליהו לד"א דפתחים (מושתפיה) [משותפיה] בהאי כותל לגמרי. וכי תימא דילמא התם בדקא מטי להו כהדדי דלית ליה פסידא, הא גבי שמעתיה דרב חסדא וברייתא דמסייעה ליה (דמידן) [דמיירו] בחלוקה וכשהיה לזה פתח אחד ולזה שנים וקתני נותן לכל פתח ופתח ד"א ואע"ג דלא מטי ליהו לשותפי כהדדי, אלא לאו ש"מ לגמרי קנו ליה. הילכך ההיא דגרסינן בגמ' דבני מערבא (ירושלמי פ"א ה"ה) ד"א שאמרו לא שהן קנויין לו אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעתו לא [קאי] דהא אידחייא לה מקמי גמרא דילן.

ושמעינן נמי דהני ארבע אמות על שמונה דבעינן לכל חד וחד לא בעינן למיהוי כלהו שמונה כנגד הפתח אלא ד"א על ארבע אמות בלחוד דפתחים הוא דבעינן דלהוו כנגד הפתח ואינך ארבע אמות על ארבע אמות דחצר אע"ג דצריכי למיהוי סמיכי לד"א דפתח כי היכי דלמטו ליה ארבע אמות על שמונה או שמונה על ארבע לא צריכי למיהוי כנגד הפתח, אלא כל היכא דאפשר למיתבינהו נהליה באנפא דלא לידחקי לחבריה ולהוי בה דין חלוקה יהבינן. ולא מצי אמר ליה לחבריה הב לי כולהו כנגד הפתח כי היכי דלא ליהוי בה דין חלוקה וליהדר לדינא דגוד או איגוד, אלא כיון דמטי לכל חד מינייהו ארבע אמות על שמונה לא שנא מטו ליה כולהו שמונה כנגד הפתח ולא שנא לא מטו ליה כנגד הפתח אלא ארבע אמות על ארבע אמות ואינך ד"א על ד"א דחצר מטו ליה מימין הפתח או משמאלו אית בה דין חלוקה. ודייקינן לה להא מילתא מדרבי אסי דאמר ד"א שאמרו חוץ משל פתחים, אי אמרת בשלמא הנך ארבע אמות דפתחים בלחוד הוא דבעינן כנגד הפתח ואינך ארבע אמות דחצר לא בעינן כנגד הפתח, היינו דקאמר חוץ משל פתחים דמשמע מינה דהני ד"א דחצר לאו דפתחים נינהו דהא לא צריכי למיהוי כנגד הפתח דוקא, אלא אי אמרת דכולהו שמונה בעו למהוי כנגד הפתח מאי שנא הני ארבעה דקרי ליהו דפתחים ומאי שנא הנך דקאמרי' דלאו דפתחים נינהו. וכי [תימא] משום דהני דמקרבי לפתח טפי מהני, אי הכי בהנך ארבעה גופייהו דסמיכי לפתח דקרי להו דפתחים הוה ליה נמי לפלוגי, דתרתי דמקרבי לפתח מיקרו דפתחים ואינך תרתי דמרחקן טפי לא לקריין דפתחים, וכן כל פורתא ופורתא איכא לפלוגי ביה ואין לדבר סוף, אלא על כרחיך להכי פלגינהו וקרי להו לארבעי מינייהו של פתחים ואינך ארבעי דחצר ולאו דפתחים משום דשאני דיניהו, דלאו ארבע אמות דפתחים צריכי למהוי נגד הפתח ואינך דחצר דקיימי לשאר תשמישיו לא צריכי למהוי כנגד הפתח דוקא אלא יהיב להו נהליה מהאי גיסא דבעי. והוא דסמיכי להדדי כי היכי דלהוו כלהו חדא חצר מארבע אמות על שמונה אמות או משמונה על ארבעה כדקתני בברייתא עד שיהא בה שמנה אמות לזה ושמונה אמות לזה.

ודוקא היכא דמטי ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות על שמונה או שמונה על ארבע, אבל היכא דבצר פורתא מארבע אמות אע"ג דנפיש באורכא טפי משמונה אי נמי בצר אורכא משמנה אמות אע"ג דנפיש פותיא מארבע אמות, ואפילו היכא דנפישי בתבריתא טפי מתבריתא דארבע אמות על שמונה, כיון דבצר מארבע אמות אי נמי בצר אורכא משמנה לית בה דין חלוקה. מאי טעמא, דהני ארבע אמות על שמונה לאו מחד טעמא זכי בהו ולאו לחד תשמישא נינהו, אלא ארבע אמות על ארבע מינייהו קאי זכי בהו מחמת פתחו לפירוק משאו ואינך ארבע אמות קא זכי בהו מחמת חלקו בחצר לשאר תשמישיו ואמטול הכי פלגינהו תנא דמתני' מהדדי, וכיון דלאו מחד טעמא קא זכי בהו ולא נמי לחד תשמישתא נינהו אלא (היא) [האי] תשמישא לחוד והאי תשמישא לחוד כל ארבע אמות מינייהו דינא באפי נפשיה הוא, ואי הוי ד"א על ארבע אמות חזי לתשמישתיה ואי לא לא חזי לתשמישתיה אלא היכא דדייק ועייל בהנך ד"א אחרניתא וקא ממעיט בתשמישתא דהנך, ואמטול הכי בעינן ד"א על שמנה אמות, ד"א על ד"א לתשמישתא דפתחים וד"א על ד"א לתשמישתא דחצר כי היכי דלא לימעט תשמישתא דהני בתשמישתא דהני ולא תשמישתא דהני בתשמישתא דהני. דיקא נמי דכי היכי דקפיד תנא דמתניתין אפותיא דארבע אמות דפתחים דלהוי ארבע אמות הכי [נמי] קא קפיד תנא דברייתא דכולהו אמות דפתחים וחצר דלהוי שמונה אמות ש"מ.

והא דאמרינן חוץ משל פתחים דאלמא צריך לממטי לכל פתח ופתח ארבע אמות, לא תימא הני מילי בחצרות של כפרים וכיוצא בהן, שזה בא ובונה בית בקרקע עולם והשני בא ובונה שני בתים והשלישי בא ובונה שלשה והסכימו כולן והקיפו גדר של בתים אלו ועשית חצר וכיוצא, שאין זכות לא' מהן בחצר זו אלא מחמת הבית שבנה סביבה ודין הוא שיהא לכל אחד מהן ארבע אמות לכל פתח ופתח, אבל בזמן שכל אחד מהן יש לו חלק ידוע בחצר שלא מכח הבתים שבה כגון אב שחלק בתי חצרו לבניו לזה נתן אחד ולזה שנים ולא נתן להם בחצר כלום ומת ונמצא שירשו את החצר בשוה מכח ירושה שלא מכח הבתים שבה (כגון אב שחלק) שהקנה להם, לא אזלינן בכי הא לא בתר פתחים ולא בתר בתים אלא הלך אחר חצר, אם יש בה ד' אמות על ארבע אמות לכל אחד מן היורשין שיש להן חלק בה כופין זה את זה לחלוק ואם לאו מעלין אותה בדמים, אלא אפילו באב שחלק את הבתים לבניו ולא הקנה להן חלק בחצר ומת, ואפי' בשנים שקנו בתים בחצר מאדם אחד זה קנה בית אחד וזה קנה שני בתים וחזרו וקנו את החצר סתם בשותפות, אית ליה לכל פתחא ופתחא ארבע אמות על ד"א לבד מארבע אמות דאית ליה למרי ההוא פתחא בחצר. דכד מעיינת ביה שפיר כולהו חד טעמא נינהו, דאפילו אב שחלק בתי חצרות לבניו ומת כי קא זאכו בחצר (ומת) מחמת ירושה הני מילי בשאר החצר לבד מארבע אמות דפתחים אבל בארבע אמות דפתחים לאו מכח ירושה קא זכו בהו אלא מכח בתים דאקני להו קא זכו בהו. ולא מבעיא היכא [דמית] דאית ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות [אלא] אפי' מחיים נמי אית ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות משום פירוק משאו דלא גרע מהקונה שלשה אילנות בתוך של חברו דקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו (לקמן בבא בתרא פב,ב) אליבא דרבי עקיבא דסבר מוכר בעין יפה [מוכר] וקיימא לן כותיה, והוא הדין בנותן מתנה והאחין שחלקו לדברי הכל, הכא נמי כקונה בית בחצר חבירו וקנה ארבע אמות לפני פתחו משום פירוק משאו. והתם הוא דלית ליה ללוקח זכותא בגויה אלא לאשתעבודי ליה לצורך אורה וסלו דכיון דלא שייך ביה היזק ראייה ואפילו במקום שנהגו לגדור איכא דלא ניחא [ליה] למטרח בגדר סמכא דעתיה דמוכר ונותן ושביק ליה לוקח לההוא פסקא דזאבין בלא גדר וכי מקני ליה נהליה (לשיעורא) [לשיעבודא] בעלמא הוא דמקני ליה נהליה. אי נמי התם הוא דאי מקני ליה לגמרי זרע ליה ועייל חוץ למקום אורה וסלו לצורך עבודת הקרקע ואמטול הכי לא מקני ליה נהליה קנין גמור, אבל הכא להוי לארבע אמות נהליה קנין גמור לא צריך לאשתמושי בתוך של חבירו מקני להו ניהליה קנין גמור. ועוד דהתם גבי מלא אורה וסלו כיון דלאו תשמישא דצריך ליה בכל יומא הוא אלא חדא זימנא בשתא לאו מסתלק מוכר מיניה לגמרי אלא משייר ליה לגופא לנפשיה לדריסת הרגל אי נמי לכדי שיעבור בקר וכליו לעבודת שאר שדהו אבל הכא דפירוק משאו מידי דצריך ליה בכל יומא סלוקי מסליק מוכר נפשיה מיניה לגמרי וכי מקני להו לגמרי מקני להו.

והאי דלא אשמועינן פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן בהא מילתא גבי המוכר את הבית כדאשמועינן גבי דרך, משום דהמוכר את הבית דאיירי ביה במתני' לאו בבית הפתוח לחצר קאי אלא בבית הפתוח לרשות הרבים או למבוי קאי. תדע דאפי' גבי דרך לא אשמעינן פלוגתא דר' עקיבא ורבנן אלא לענין דרך הצריך לבור ולדות ולחדר וליציע דקיימי בגויה דביתא, ואילו בדרך הצריך לבית לא איירי, ואי בבית הפתוח לחצר אדאשמועינן פלוגתייהו בדרך הצריך לבור ולדות ולישמועינן בדרך הצריך לבית, אלא משום דלא איירי אלא בבית הפתוח לרשות הרבים דאית ליה דרך ואית ליה דוכתא לפירוק משאו ואמטול הכי לא איירי ביה לא לעניין דרך ולא לפירוק משאו, [ו]מדוכתא אחרינא הוא דשמעינן ליה, אי לענין דרך מדינא דבור ודות ואי לענין פירוק משאו מברייתא דפתחים שבחצר, אי במוכר כרבי עקיבא ואי בנותן מתנה לדברי הכל. ואע"ג דשמעינן ליה לרב הונא (לקמן סד,סוע"ב) דאמר הלכה כרבנן והכא קאמר חצר לפי פתחיה מתחלקת, אי בעית תימא במקבלי מתנה מאביהן כדאמרן ודברי הכל ואי בעית תימא לאחר חזרה ואפי' בלוקח, דהא אמר ליה [רב נחמן] לרב הונא (שם סה,א) הלכתא כותין או הלכתא (כוותייהו) [כוותייכו] ואמר ליה הלכתא (כוותייהו) [כוותייכו] דמקריביתו לריש גלותא דשכיחי דיאני.

והכי נמי מסתברא דהני ארבע אמות דפתחים בכל חצרות דעלמא דמשתתפי בחצר ולא משתתפי בבתים כדאמרן קאי, דאי לא תימא הכי קיימא מתני' ומתניאתא ושמעתתא פסיקאתא ופלוגאתא דאמוראי ומיירו סתמא ולא לישתמיט חד מינייהו לפלוגי בין חצרות של כפרים לדחד מינייהו, אלא ודאי ש"מ דכולהו חד דינא אית להו מטעמא דכתבינן וטעמא מעליא הוא ואשכחן ראיה ברורה להא מילתא מיהא דגרסינן בריש מסכת סוכה (ג,ב) גבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות ואין האחין השותפין חולקין בו טעמא דלית ביה ד"א על ארבע אמות הא אית ביה ארבע אמות על ארבע אמות חולקין והא אנן תנן אינן חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אימא אין בו דין חלוקה דאמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה בית דלמהוי קאי יהבינן ליה חצר האי דלמסתר קאי לא יהבינן ליה חצר. מאי חצר, אילימא ארבע אמות דחצר מכדי באחין השותפין קאי ואחין השותפין דירתי מאבוהון משמע מה לי אי אית ליה חולקא בבתים מה לי לית ליה הא מכל מקום אית ליה חלוקה בחצר כהדדי מחמת ירושה דאבוהון כל חד מינייהו לפום מאי דחזי ליה (למחות) [לירות]. ועוד אמאי תלי לה לחלוקא דברייתא בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא, אי אליבא דרב חסדא ארבע אמות דחצר לאו בפתחים תליאן כדקאמר בהדייא והשאר חולקין בשוה, ואי אליבא דרב הונא לית הלכתא כרב הונא. אלא על כרחיך בארבע אמות דפתחים קאי ודברי הכל, ושמע מינה דאפילו באחים שירשו חצר מאביהם לאחר שנתן לזה בית אחד ולזה שנים לזה בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות ולזה בית פחות מד"א אזלינן בתר פתחים, וכל בית שיש בו ארבע על ארבע אמות אם יש לו פתח אחד נותנין לו ארבע אמות ואם יש לו שני פתחים שראויין לתת לכל אחד מהם בפני עצמו ארבע אמות נותנין לכל פתח ופתח ארבע אמות על ד"א, ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין נותנין לו חלק בחצר מחמת הבית, והשאר חולקין בשוה כדבעינן לברורי לקמן. ומסתברא דהוא הדין באחין שירשו חצר ובתים מאביהן וחלקו את הבתים ולא חלקו את החצר זה נטל בית א' וזה נטל ב' זה שנטל א' זכה בד"א לפי פתחו וזה שנטל שנים זכה בד"א לפתח זה וד"א לפתח זה והשאר חולקין בשוה.

וכי תימא כיון דאיתברר דהני ד"א דפתחים כי זכו בהו מרי פתחי לאו מכח זכותא דאית להו בשאר החצר קא זכו בהו אלא מכח זכותא דזכו בהו בבתים קא זכו בהו כל חד וחד לפי פתחיו, אשתכח דהני ארבע אמות מעידנא דזכו בהו בתים כמאן דפליגי דמי, וא"כ מתני' דקתני אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וארבע אמות לזה ואמר רב אסי א"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים, דשמעת מינה דאי לית בה בהאי חצר אלא ד"א לכל פתח בלחוד לית בה דין חלוקה, וברייתא נמי דקתני עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה (לימ') [למה] לי שמונה לזה ושמונה לזה, תיסגי ליה בארבע אמות דפתחים דכיון דפליגי וקיימי אע"ג דלא מטי ליה לכל חד מינייהו שיעור חצר אלא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה להוי בה דין חלוקה, מידי דהוה אמתני' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר דאוקימנא בשאין בה דין חלוקה ואפי"ה כיון דאיתו ועבוד פלוגאתא והכיר כל אחד מהם חלקו בונין את הכותל באמצע על כרחן. ותינח היכא דלא מסימי ארבע אמות דפתחים, כגון שאין בכל פתח ופתח ארבע אמות ונפיש רוחב החצר טפי מארבע אמות, דכיון דלא מסתיים ההוא טופייאנא דארבע אמות אי יהבינן ליה מהאי גיסא או מהאי גיסא לאו כמאן דפליגי דמי, אלא היכא דמסימי ארבע אמות דפתחים כגון דאית ביה בכל פתח ופתח מארבע אמות ולמעלה דלא סגיא דלא יהבינן להו לכולהו ארבע אמות דפתחים כנגד הפתח, אי נמי אע"ג דלית ביה ארבע אמות וכגון דלא נפיש רוחב החצר טפי מארבע אמות דליכא רוחא למידחייה להאי גיסא ולא להאי גיסא, אי נמי אע"ג דאית ביה ברוחב החצר יתר מארבע אמות מיהו קאי כל פיתחא מינייהו בקרן זוית דלא אפשר למיתבינהו לארבע אמות נהליה אלא מהך גיסא דאיכא רוחא, כיון דמסימי ארבע אמות דפתחים אמאי לית בה דין חלוקה.

וכי תימא דילמא מתני' וברייתא בדלא מסיימי ד"א דפתחים, לא ס"ד, חדא דסתמא קתני דמשמע אע"ג דמסימי, ועוד דאם כן לא לישתמיט חד מתנאי ואמוראי דאיירו בשמונה אמות בשיעורא דדין חלוקה לפלוגי בין היכא דמסיימי להיכא דלא מסיימי. ועוד היכא דלא מסיימי נמי נהי דלא מסתיים ההוא טופיאנא דאית בהו טפי מרוחב הפתח, אלא ההוא שיעורא דקאי מינייהו כנגד רוחב הפתח דלא יכיל חבריה לסלוקי מיניה מי לא מסתיים. אלא מסתברא דאפי' היכא דמסיימי ארבע אמות דפתחים נמי לית בה דין חלוקה עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, ולא דמי לדין השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר שאין בה דין חלוקה, דשאני התם דכיון דכי פלגי וסימינהו לחולקא דכל חד מינייהו מדעתא דכולהו [הוא] דסימינהו מכי קאנו מידם ברוחות אי נמי דאחזיק כל חד מינייהו בחולקיה מדעתא דשותפיה סלוקי אסתלק כל חד מינייהו מחולקא דשותפיה לגמרי אפילו מדינא דגוד או איגוד, אבל גבי ארבע אמות דפתחים דמעיקרא דאקנינהו נהליה לאו בפירוש אקנינהו נהליה וכל שכן דלא סיימינהו נהליה אלא מסתמא הוא דקני להו אגב ביתא, וכיון דלא סימינהו נהליה בפירוש לא גמר לאסתלוקי מינייהו מדינא דגוד או איגוד. ומהאי טעמא גופיה הוא דאית ליה דינא דגוד או איגוד בארבע אמות דפתחים היכא דלא מטי לכל חד מינייהו שיעור חצר ולית בהו דינא דגוד או איגוד בבתים, דבית דאקנייה נהליה בפירוש וסיימי נהליה אסתלק מיניה לגמרי ואלו ארבע אמות דידיה כיון דלא סימינהו נהליה אלא מסתמא הוא דאקני להו אגב ביתא כדברירנא מסתמא לא איסתלק מינייהו לגמרי. וכל שכן (מדי) [מדין] הני ארבע אמות דלא אסתלק משאר החצר מדינא דגוד או איגוד דמאי עבד דאיסתלק. אלא אי דמיא למתני' דהשותפין שרצו היכא דאקני ליה חצי חצרו ומרוח פלונית ואף על גב דלית בה דין חלוקה נמי כמאן דפליגי דמי דלהכי סיימיה לפלגא נהליה דלא ליצטריך לחולקא אחריתי וכל שכן דלית בה דין דגוד או איגוד אלא בונין את הכותל באמצע על כרחין.

וממאי דכל כי האי גונא דאקני ליה בית בחצרו אע"ג דלית בה בחצר כדאי לזה וכדאי לזה לית בהו בבתים דינא דגוד או איגוד, מדאיכפל תנא לאשמועינן אנפא דמעכב בחלוקה דהאי חצר מחמת אוירא דחצר דלית בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה ולא אשמעינן נמי אנפא דמעכיב ביה מחמת הבתים, דהיינו היכא דאין בה כדי שיגיע בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות לזה, ואי ס"ד בתים נמי בכלל דינא דגוד או איגוד דהאי חצר נינהו אלמא כמאן דמשתתפי בכולה חצר דיינינן לה דאי מטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דמיקרי חצר דהיינו דירתא אית בה דין חלוקה [ואי לא] לית בה דין חלוקה ואית בה בכולה דינא דגוד או איגוד, אם כן גבי דין חלוקה כי היכי דאכפל לאשמועינן אנפא דמיעכיב בחלוקה מחמת אוירא דחצר לאשמועינן נמי אנפא דמיעכב בה מחמת הבתים, דתרוייהו מעכבי בחלוקה משום דלא קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דמיקרי חצר דהיינו דירתא כדבעינן לברורי לקמן. אלא מדלא אשמועינן אנפא דמיעכיב בחלוקה אלא מחמת אוירא דחצר (כ"ש) [ש"מ] האי חלוקה לא שייכא בבתים כלל וכיון דלא שייך בהו דין חלוקה לא שייך בהו דינא דגוד או איגוד, דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא בההוא שיעורא דמיחסר חלוקה מחמת דלא איסתלוק ביה שותפי מהדדי, אבל בבתים דפליגי וקיימי ואיסתלוק בהו שותפי מהדדי כדברירנא לא שייך בהו דינא דגוד או איגוד כלל. ואע"ג דבית דלית ליה ארבע אמות לפירוק משאו מחוסר תשמיש הוא וההוא דמוגיר ליה לכוליה אוירא דחצר לחבריה ומשתייר גבי דידיה ביתא בלא חצר כלל לא רויחא תשמישתיה כדמעיקרא, כיון דההוא דמסליק לה מינה דחצר בזוזי לאו על כרחיה מסליק ליה אלא אבחורי מבחר ליה למיגר או לאוגורי ואיהו הוא דלא ניחא ליה למיגר אלא לאגורי כי קא מסתלק מדעתיה הוא דמסתלק.

אלא מיהו הני מילי מארבע אמות דפתחים, אבל לענין דרך לא מיבעייא היכא דלית ליה לחד מינייהו דירכא אחרינא למיעל לביתיה אלא אפילו היכא דאית לכל חד מינייהו דירכא אחרינא למיעל לביתיה, לא שנא היכא דאית בה דין חלוקה בחצר דקיימא לן דפלגי ולא שנא היכא דלית בה דין חלוקה דאית דינא דגוד או איגוד, כי כפי ליה חד מינייהו לחבריה למיפלג או לדינא דגוד או איגוד לא אדעתא דלא תהוי ליה דרך לביתיה מהתם הוא דבעי ליה אלא אדעתא דההוא דלא מטי ליה בחולקיה דוכתא למיעל מיניה לביתיה תהוי ליה דרך אמאי דמטי ליה לחבריה למיעל מיניה לביתיה כדמעיקרא. וטעמא דמילתא, דכיון דמעיקרא כל אחד ואחד מכיר את ביתו ויש לו דרך בחצר המשותפת לביניהן מחמת ביתו חוץ מחמת זכותו בחצר הוו להו לגבי האי זכותא דקניא להו לבתים בחצר כאיניש מעלמא והויא לה האי חצר לגביהו כחצר השותפין שיש עליה דרך לבני חצר אחרת, דכי פלגי בה שותפי או עבדי בה דינא דגוד או איגוד אדעתא דלא ליפסדא בעל הדרך לזכותיה הוא דפלגי לה או דאגיד לה חד מינייהו מחבריה, הכא נמי כיון דכל אחד ואחד יש לו דרך בחצר מחמת ביתו כי מסתלק חד מיניהו מהאי חצר בין בדין חלוקה בין בדין דגוד או איגוד לא מיחייב לאסתלוקי אלא מזכותא דאית ליה בדבר המשותף מכח השותפות, אבל מזכותא דאית ליה מכח מידי אחרינא דלא שייכא ביה שותפות לא מיחייב לאסתלוקי, דלגבי ההוא מידי אחרינא כאיניש מעלמא דמי.

אלא מיהו הני מילי היכא דכל אחד ואחד מכיר את ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר, דכיון דכל אחד מכיר את ביתו אשתכח דזכה ליה בארבע אמות לפני פתחו ולא אשתיירא שותפות ביניהו אלא בשאר החצר, הילכך אי איכא בשאר החצר ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקין ואי לא אית דינא דגוד או איגוד. אבל היכא דאין אחד מהן מכיר את ביתו לא מעכבי ארבע אמות דכולהו פתחים בחלוקת החצר שהרי עדיין לא זכה אחד מהן בבית בפני עצמו כדי שיזכה בארבע אמות שלפני פתחו וימעט בחצר. הילכך כל היכא דמטי לכל חד מינייהו בחולקיה מהאי חצר בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות ומטי ליה בחצר ארבע אמות על שמונה ארבע אמות על ארבע לפני פתחו וד' אמות על ארבע אמות בחצר, כיפינן ליה לחבריה למפלג בהדיה, ואע"ג דמטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה כמה פתחים דלא מטי ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות, הנהו פתחים בפני עצמן קימי וכמאן דליתנהו מכלל החצר דמו, דהא מעיקרא נמי כי הואי האי חצר כולה דחד גברא לא הוה מטי לכל פתח ופתח ארבע אמות בחצר, וקיימא לן כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין. ואי לית ביה כי האי שיעורא ודאי לית בה דין חלוקה דלאו נחלק ושמו עליו הוא ותניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. והני אחי או שותפי כיון דהוו משתתפי במידי דהוי מיקרא חצר דהיינו דירתא לית בה דין חלוקה אלא היכא דמטי ליה לכל חד מינהו מינה לבתר חלוקה שיעורא דמיקרי חצר.

וממאי דלא מיקרי חצר עד דאהוי ביה האי שיעורא דאמרן, דבהדיא תניא אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה וקימא לן דארבע מינייהו דפתחים נינהו, ואי לאו דפסיקא ליה לתנא דבלא בית לא מיקרי חצר לא הוה פסיק ותני עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, דבארבע אמות לזה וארבע אמות לזה הוה סגיא ליה, אלא משום דפסיקא ליה דלא מיקרי חצר אלא בהכי דאע"ג דחצר במתני' וברייתא בתריצא לחודיה קאי כדפרישנא ממילא שמעת מינה דתרביצא גופיה לא מיקרי חצר אלא היכא דיש לו בית פתוח לתוכו. וטעמא מאי, על כרחיך משום דכל היכא דהוי בית פתוח לתוכו ואית ביה בדידיה ארבע אמות על שמונה דמיקרי כוליה חצר דהיינו דירתא מיקרי אוירא חצר דהיינו תרביצא, אבל בבציר מהכין כיון דלא מיקרי כוליה חצר ולא דירתא לא מיקרי אוירא דחצר תרביצא ולא חצר, ממילא שמעת מינה נמי דכי אית ביה בית אחד ולפניו אויר שיש בו ד' אמות על שמונה מיקרי כוליה חצר ואי לא לא מיקרי חצר. ותנן נמי בפ' (בכל מערבין) [כיצד מעברין] (עירובין נט,א) רבי שמעון אומר שלש חצרות של שני [שני] בתים, אי אמרת בשלמא בבית אחד נמי חצר מיקרי היינו דאיצטריך למתנא של שני שני בתים אלא אי אמרת לא מיקרי חצר עד דאיכא שני בתים אמאי איצטריך למיתנא של שני שני בתים ליתני שלש חצרות סתמא, אלא על כרחיך מסתמא של בית אחד אחד משמע וכי בעי שני בתים כי היכי דליסרו אהדדי. ומדרב נמי שמעת לה דאמר (שם עג,ב) אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחין לתוכו, וקיימא לן דחצרות של שני שני בתים קאמר, ומדאיצטריך למימר בתים ש"מ דמסתמא אפי' בית אחד בחצר אחת מיקרי חצר וכי בעי שני בתים כי היכי דליסרו אהדדי כדמיברר התם בפרק הדר עם הנכרי. תדע דבהדיא קאמר רבי יצחק (שם ס,א) גבי ההיא ורבי שמעון אפי' בית אחד בחצר אחת וסלקא שמעתא כוותיה, אלמא חצר דלית בה אלא בית אחד חצר מיקריא. וההיא דגרסינן בירושלמי בפ' הדר עם הנכרי (שם פ"ו ה"ח) אין מבוי פחות משתי חצרות ואין חצר פחותה משני בתים, כולה לענין הכשר מבוי בלחוד קאמרי' ואליבא דרב דאמר אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, אבל בעלמא לענין איקרויי חצר כולי עלמא לא פליגי דבחד בית סגייא כי טעמיה דרבי יצחק לענין שיור.

והרי אתברר לך דכל הקף שיש בו בית אחד הראוי לדירה ולפניו אויר הראוי לתשמישי חצר קרוי חצר ובבציר מהכין לא מיקרי חצר. ואיתברר נמי דבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות בית הוי לכל מידי דכתיב ביה בית ואפי' למשקל חלק בחצר. ואיתברר נמי דלא מיקרי חצר דהיינו תרביצה לענין דין חלוקה דחצר בבציר מארבע אמות על שמונה כדקתני בברייתא בהדיא וכדפריש ר' יוחנן למתני'. ממילא שמעת דלא מיקרי כוליה הקיפא חצר דהיינו דירתא עד שיהא בה בית שיש בו ארבע אמות על ד"א ולפניו אויר ארבע אמות על שמונה או שמונה על ארבע, ד"א על ארבע אמות לפניו לפירוק משאו וארבע אמות על ד"א לשאר תשמישי דחצר. לפיכך חצר השותפין שאין אחד מהן מכיר חלקו לא בבתים ולא בחצר אם יש בה שיעור שאם תחלק ביניהן כל אחד ואחד לפי זכותו לפחות שבחלקים שהיא נחלקת למנינם בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות ולפניו חצר ד"א על שמונה חולקין ואם לאו מעלין את הכל בדמים.

והוא הדין היכא דלית בה בחצר אלא חד ביתא לתרי שותפי, [אי] אית ביה בבית שיעורא דכי פלגי ליה מטי ליה שיעור בית לזה ושיעור בית לזה ואית ביה בחצר שיעורא דכי פלגי ליה מטי ליה כדאי [לזה] וכדאי לזה, דאשתכח דלבתר דפלגי להו לבית ולחצר מטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה בית שיש בו ד"א על ד"א ולפניו חצר ד"א על שמונה או שמונה על ארבע חולקין ואי לא לית בה דין חלוקה. ואע"ג דמעיקרא לא הוה בה בהאי חצר אלא חד פתח בעינן דלימטי ליה לכל חד מינייהו לאחר חלוקה ארבע אמות לפני פתחו לבר מארבע אמות דחצר דלאו במניינא דפתחים דמעיקרא תליא מילתא אלא בשיעורא דמיקרי חצר תליא מילתא.

ומנא תימרא דכי האי גוונא פלגי ליה לבית ופלגי ליה לחצר, דהא(י) אפילו בית לחודה בלא חצר אי אית ביה לאחר חלוקה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אית ביה דין חלוקה כדמיברר לעיל מסוגיא דמסכת סוכה מדסלקא דעתין מעיקרא דהאי אין האחין השותפין חולקין בו דקתני למפלג בגופיה דבית הואי וקא מקשינן עלה הא יש בו ארבע אמות על ד"א חולקין והא אנן תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ופרקינן מאי אין האחין השותפין חולקין בו דלית ליה דין חלוקה דלא שקיל ארבע אמות בחצר, ש"מ דדינא דבית ודחצר לענין דין חלוקה דכל חד מינייהו באנפי נפשיה חד שיעורא אית להו. ועוד מדלמשקל ארבע אמות בחצר בית הראוי לענין דין חלוקה דגופיה נמי בית הראוי, דהשתא לאחרים הוי בית לעצמו לא כ"ש. ועוד מדלענין מזוזה ומעקה וכלהו הנך בית הוי, לענין דין חלוקה דגופיה נמי כל היכא דמטי ליה לכל חד וחד שיעורא דמיקרי בית כל שאלו יחלק ושמו עליו קרינא ביה דשמע מיניה דגבי בית נמי בארבע אמות לזה וארבע אמות לזה סגיין. וכיון דאית ביה באנפי נפשיה כדאי לזה וכדאי לזה דאשתכח דמטי ליה לכל חד מינייהו שיעורא דמקרי חצר פלגי ליה לבית ולחצר דדבר שנחלק ושמו עליו הוא.

והוא הדין היכא דלית בה בחצר טפי מתרי בתים לארבעה שותפי דאי אית ביה בכל בית ובית דין חלוקה כי האי גוונא פלגי. ואי לית ביה בבית דין חלוקה באנפי נפשיה אע"ג דאית ביה בחד מינייהו טפי משיעור דין חלוקה לא ממלינן מחד מינייהו לחבריה דהאי תשמישתא לחוד והאי תשמישתא לחוד ולא דמו תשמישי להדדי. ואי אמרת סתרן ובנו, מכי סתרי פקע ליה שמיה מיניה לגמרי ובעינא כל שאלו יחלק ושמו עליו וליכא, מאי אמרת הדר בנו ליה, פנים חדשות באו לכאן ולאו האי חצר שבק אבוהון. ולא אמרינן נמי ליפלגיה לההוא דאית ביה דין חלוקה ושארא מעלינן ליה בדמים, דכיון דמעיקרא כולא חדא חצר הואי והוה אית בה שיעור חצר כולה חד דינא אית לה, ואי אמרת נפלגינהו לבתים בלא חצר או לחצר בלא בתים ומעלינן ליה לשארא בדמים אשתכח דקא מטי ליה לההוא דמוגר ליה לשארא לחבריה שיעורא דלא מיקרי חצר, דבית בלא חצר או חצר בלא בית לא מיקרי חצר ותניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים, דשמע מינה דכל היכא דלא מטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה שיעור ששם הכל קרוי עליו לית ביה דין חלוקה. הילכך כל היכא דלא מטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה מהא חצר שיעורא דמיקרי חצר לא שנא אית בה כמה בתים ולא שנא חד לית בה דין חלוקה, אלא מעלין את החצר כולה עם כל הבתים שבה כאחד בדמים כדבעינן לברורי לקמן בדינא דגוד או איגוד.

והני מילי היכא דאית בה בכולה חצר מעיקרא ארבע אמות על שמונה, דאי לאו הכי מעיקרא לאו חצר היא וכל בית ובית באנפי נפשיה קאי כבתים בלא חצר, הילכך חולקין את הבתים ומעלים את האויר בדמים כי היכי דלמטייה לחד מינייהו שיעורא דחזי למעבד מיניה בית אי נמי לפירוק משאו. מיהו צריכינן לברורי לך דלא דמיא חלוקת בתים שאין להם חצר היכא דאית בהו דין חלוקה באנפי נפשייהו לחלוקתן אגב חצר, דאלו בתים בלא חצר ליכא מן דינא למיפלג (ביה) [בית] כנגד בית אלא היכא דשוו להדדי בשבח ובמדה, ואלו אגב חצר (דמנין) [זמנין] דפלגי בית כנגד בית ואע"ג דלא שוו להדדי כי היכי דלשקול כל חד מינייהו חולקיה (אחר המצרא) [אחד מצרא] כדבעינן לברורי בכללא דלקמן (בבא בתרא יג,א סי' קסב).

וכלהו נמי לא אמרן אלא כשאין אחד מהן מכיר את חלקו בחצר, אבל אם היה כל אחד מהם מכיר את חלקו בחצר כגון שקנו (מיכן) [מהן] ברוחות או שהלך זה בשלו והחזיק וזה בשלו והחזיק, אע"פ שאין בה דין חלוקה מתחילה בונין את הכותל באמצע בעל כרחן דהא מתניתי' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בהכי אוקימנא וקתני בונין את הכותל באמצע בעל כרחן. והוא הדין באב שהקנה את תרביץ החצר לבניו ושייר בתים לעצמו וחזר והקנה להם את הבתים לזה בית אחד ולזה שנים הרי אלו חולקין את כל תרביץ החצר בשוה, דכיון דאקנייה לחצר מעיקרא ניהליהו סתמא בלא בתים מסתמא קנו ליה בשוה ואשתכח דלא קני חד מינייהו (בחד) [ב]חצר מחמת הבתים ולא מידי, וכי הדר אקנינהו לבתים ניהלייהו לא מהנייא קניית הבתים למיקנא בחצר ולא מידי דהא מקמי דליזכו בהו בבתים זכה ליה כל חד מינייהו בפלגיה דחצר ותו לא מצי אבוהון לרבויי לחד ולמעוטי לאידך בחצר ולא מידי. הילכך אי אית ביה בהאי תרביצא שיעורא דלימטי ביה לכל חד מינייהו ארבע אמות על ארבע אמות חולקין ולא איכפת לן בד"א דפתחים דהא לא קני להו לפתחים זכותא בהאי חצר ומקמי דליקנו הני שותפי זכותא בבתים הוה מיקניא להו האי חצר בלא בתים והוה בה דין חלוקה להני שותפי, הילכך אע"ג דהדור קנו זכותא בפתחים לא מהנייא זכותא דפתחים למעוטי בחלוקת החצר כלל. ואי לית בה שיעורא דלימטי ליה לכל חד מהני תרי שותפי בגווה ארבע אמות על ארבע אמות מעלין אותה בדמים דהא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וד"א לזה וכן הלכתא.

ברם צריך את למידע דהני ד"א דחצר דקאמרי' לבד ממקום הכותל נינהו, חדא דהא שיעורא דמיקרי חצר קא נקיט דתניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים, ואי הני ארבע אמות לאו לבד ממקום הכותל נינהו כיון דסוף סוף לא סגיא להו בלא כותל לסלוקי היזק ראיה לכי בנו ליה לכותל (הנפילה) [חסר ליה] שיעורא מארבע אמות ובעינא כל שאלו יחלק ושמו עליו קתני. ועוד דאי מקמי חלוקה כיון דלאחר חלוקה אין שמו עליו מאי נפקא ליה מיניה. אלא על כרחיך לאחר חלוקה קתני. והוא הדין נמי למתני' דקתני עד שיהא בה ארבע אמות לזה וד"א לזה לאחר חלוקה קתני והיינו לאחר בנין הכותל, דהאי חולקין דקתני על ידי בנין הכותל הוא כדאוקימנא בהדיא בשמעתא קמייתא דפירקין אליבא דמאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק דקיימא לן כוותיה. תדע דהא משמעתא דסוכה (ג,ב) נמי שמעת לה, דדייקינן למאי דס"ד מעיקרא דמתניתא דקתני גבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין השותפין חולקין למפלג בגופיה דביתא קתני וקא מקשינן עלה ממתניתין דאין חולקין את החצר שמע מינה דבית וחצר תרוייהו חד שיעורא אית להו, ומדאסיקנא לבסוף דמאי אין בו דין חלוקה דלא יהבינן ליה ארבע אמות בחצר משום דלאו למהוי קאי אלא למסתר קאי אלמא לאו בית הוא, שמע מינה דבפחות מארבע אמות על ארבע אמות לאו הוי בית, ומדארבע אמות דבית לבד ממקום הכותל נינהו דאי בהדי מקום הכתלים מאי נפקא ליה מיניה הא לא משתמש ליה בגוייהו, ארבע אמות דחצר נמי לבד ממקום הכותל נינהו דהא ברירנא דבית וחצר חד שיעורא נינהו. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד הני ארבע אמות דחצר בהדי מקום הכותל נינהו, אלמא בבציר מארבע אמות נמי מיקריא חצר, היכי פסיק ותני עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, אי במקום שנהגו לבנות גויל סגיא בארבע אמות בהדי מקום הכותל, אלמא בתלתא ופלגא סגיא לתשמישתא, במקום שנהגו לבנות לבנים דסגיא ליה למקום הכותל בשלשה טפחים [בד' אמות] (גבי) [נכי] ריבעא סגיא, ואי במקום שנהגו לבנות לבנים בעי ד"א בהדי מקום הכותל, במקום שנהגו לבנות גויל ארבע אמות (מיבעא) [וריבעא] בעי, ארבע (גבי) [נכי] ריבעא לתשמישתא ופלגא דאמתא למקום הכותל לכל חד מינייהו, ואמאי קא פסיק ותאני עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה במידי דזימנין הוי פחות וזימנין יתר. אלא משום דמיירי בשיעור דפסיקא ליה דמיקרי חצר דהיינו תרביצא דחזי לתשמישתא לבתר בנין הכותל דסגיא ליה בארבע אמות, דאילו כותל גופיה לא איירי ביה הכא כלל דבמנהגא דאתרא תליא מילתא כדקתני בהדיא בריש פירקין. והוא הדין לשאר הני שיעורין דקתני במתני' כל היכא דבעי כותל או מחיצה כי קא יהיב תנא שיעורא לבד ממקום הכותל קא יהיב וכולהו כי קא יהיב שיעורא לבתר גמר חלוקה קא יהיב, היכא דבעי כותל לאחר בניין הכותל קתני דהיינו גמר חלוקה דידיה, והיכא דלא בעי כותל לבתר דקנו מידם ברוחות דמשתמודע ליה לכל חד וחד לחולקיה דהיינו גמר חלוקה דידיה.

ואי קשיא לך ההיא דתנן בפרק בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קג,ב) שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו קרקע, והא גינה דמסתמא כופין אותו לגדור וסגיא לה בחצי קב גרידא דאי זבין ליה סאה ואיכא מותר חצי קב הדר כוליה כדאיתא התם בגמרא בהדיא. שאני התם דבתר אומדן דעתיה דמוכר לחודיה אזלינן, וכיון דהשתא בעידן מכירה אית ביה שיעור גינה או שיעור שדה חשיבא ליה לשיורה ומיגו דחשיבא ליה למוכר לשיורא כמאן דהויא ארעא באנפי נפשיה, לגבי חזרה נמי דינא הוא דמקבל לה מיניה בארעא באנפי נפשא ולא מיחייב לוקח לקבולה מיניה ולאהדורי ליה מעות ממה נפשך, אי חשיבא ליה ארעא ליקבלה ואי לא חשיבא ליה ארעא לא ליהדר ליה טפי מרובע דהוי מותר דאלו אידך רובע לסאה ויתור הוי, וכי קתני ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעין כולן היכא דאיכא שיורא טפי מחשבון רובע לסאה וחזי לאצטרופי בהדי הנהו דבעין בשדה לתשעת קבין [ובגינה] לחצי קב כדברירנא התם בדוכתא:

קלז. אמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. במאי קא מיפלגי, רב הונא סבר היכא דיש לזה פתח אחד ולזה שנים זה שיש לו פתח אחד נוטל שליש החצר וזה שיש לו שני פתחים נוטל שני שלישים ואפילו היא מאה אמה, דכולה חצר תשמישתיה ופתחיה היא וזכותא דידה בתר פתחיה אזלא. ורב חסדא אמר כי אזלא בתר פתחים גבי ארבע אמות דפתחים משום פירוק משאו, אבל שארא באנפי נפשיה קאי ולפום מרואתא דידה דאית להו בה זכותא מחמת נפשיה מתפלגא ולאו לפי פתחים, הילכך נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. וקיימא לן כרב חסדא. ודוקא כשכל אחד מהן מכיר ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר, אבל אם היו משותפין בין בבתים בין בחצר חולקין את הבתים ואת החצר כל אחד ואחד לפי זכותו כדברירנא לעיל (סי' קלו ד"ה אלא). דיקא נמי דקתני בברייתא דמסייעא ליה לרב חסדא היה לזה פתח אחד ולזה שנים דאלמא כשהן משותפין בחצר ואינן משותפין בבתים עסקינן ותו לא מידי.

והאי דקאמרינן לפום מרואתא דידה דאית להו בה זכותא מחמת נפשייהו לאפוקי מחמת בתים דלא, נפקא מינה למאן דאית ליה חצר ואית בה שלשה בתים ומכר מהן בית אחד והקנה את השנים לשני בניו ומת, דינא הוא דשקיל כל חד מינייהו ארבע אמות לפי פתחו ואפילו ההוא לוקח, ושארא פלגאן ליה אחין בשוה ולית ליה לההוא לוקח חולקה בגויה אלא דרך. ודייקינן לה להא מילתא מדקאמר רב חסדא והשאר חולקין בשוה, ש"מ דשארא לאו מחמת בתים הוא דזכו ביה דאם כן הוה דינא דליתפליג כוליה לפי פתחים כי טעמיה דרב הונא, אי נמי לפי בתים, אלא כי זכו ביה מחמת נפשייהו הוא דזכו ביה, הילכך יורשין דאית להו בגויה זכותא מחמת נפשייהו אית להו חולקא בגויה, לוקח דלית ליה זכותא בהאי חצר אלא מחמת האי ביתא דזבן לית ליה זכותא אלא בארבע אמות דפתחים אבל בשאר חצר לית ליה זכותא. ואפילו היכא דזבנינהו אבוהון לכולהו בתים שבחצר לאחריני ולא עילא לחצר בכלל זביניה, דינא הוא דיהבינן ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות ושארא פלגי ליה יורשין דמוכר בשוה אי נמי לפום זכותיה דכל חד מינייהו בדינא דירושה. וסברא נמי הוא, דנהי דהמוכר את החצר מכר את הבתים (לקמן בבא בתרא סז,א) דבתים בכלל חצר דחצר כחצר המשכן משמע, מיהו חצר ודאי לאו בכלל בית הוא. דהשתא בור ודות ויציע ליתנהו בכלל בית (שם סא,א ו-סד,א), חצר לא כל שכן, ואפילו היכא דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, דנהי דמהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למאי דקאי באויר הדבר המכור אי מתתאי ואי מעילאי, אבל למאי דקאי לבר מיניה לא מהני ולא מידי אלא היכא דמצר ליה מצראי בראי וכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, והוא דאיכא דקרו ליה לחצר נמי בית כדבעינן למימר קמן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סא,ב וסי' יד).

תניא כוותיה דרב חסדא פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות לכל אחד ואחד היה לזה פתח אחד ולזה שנים זה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות כלומר ארבע אמות על ארבע אמות וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות כלומר שמונה אמות על ארבע והשאר חולקין בשוה היה לו פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר הני ארבע אמות בחצר מאי עבידתייהו. הא אמרת השאר חולקין בשוה. אמר אביי הכי קאמר נוטל שמונה אמות כנגדו ברוחב ד' אמות בחצר. אשתכח השתא דהיכא דנפיש פתחא מארבע אמות יהבינן ליה באורך לפי רוחב הפתח ברוחב (מ)ארבע אמות בחצר, והיכא דלא נפיש מארבע אמות אי נמי זוטר פתחא מארבע אמות יהבינן ליה ארבע אמות על ארבע אמות, וכן לכל פתח ופתח. ואפי' היו שני בתים לזה פתח אחד ולזה שנים לאו בתר בתים אזלינן אלא בתר פתחים אזלינן. חדא מדקא קפדי תנאי אפתחים וכולהו אמוראי אפתחים ולא קא קפדי אבתים שמע מינה בתר פתחים אזלינן, ועוד מדאמרינן לקמן האי חפירא דסופלי יש לה ד"א לכל רוח ש"מ טעמא דמילתא דטעמא מאי אמור רבנן משום פירוק משאו משום דזימנין דניחא ליה לפרוקי בהאי וזימנין דניחא ליה לפרוקי בהאי. ומנא תימרא דהיכא דזוטר פתחא מד' אמות יהבינן ליה ארבע אמות על ארבע אמות, דגרסינן בפרק חזקת (לקמן בבא בתרא ס,א) גבי מתני' דאחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשוייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תימני בחצר אבל בר תימני לשוויי תרי בני ארבעי ארבעי ושפיר דמי א"ל רבא מצי א"ל בחד פתחא מצינא לאצטנועי מינך בתרי פתחי לא מצינא לאצטנועי מינך, דשמעת מינה דאפילו תרי בני תרתי שקיל לכל חד מינייהו ארבע אמות על ארבע אמות דהוי להו שמונה על ארבע.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דביתא דאית ליה תרי פתחי שקיל שמונה אמות, הני מילי היכא דכי משחינן מפצימה קמא דהא פתחא לפצימה בתרא דהך פתחא תנינא איכא שמונה אמות או טפי מן הכין, דאפילו היכא דלית בה לכל פתח ופתח אלא ארבע טפחים דהיינו שיעור רחב פתח בין לענין מזוזה בין לענין טומאה בין לענין עירוב יהבינן ליה ארבע אמות להאי וארבע אמות להאי, דכיון דלא עיילי אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה צריך ארבע אמות לכל חד מינייהו באנפי נפשיה, דזימנין דבעי לפרוקי בהאי וזימנין דבעי לפרוקי בהאי. אבל היכא דפחית האי שיעורא דאמרי' משמונה אמות חשבינן להו לתרי פתחי בהדי רוח דביני ביני בחד פתחא, דכל היכא דלא נפיש שיעורא מארבע אמות לא יהבינן ליה אלא ד' אמות ואי נפיש מארבע אמות יהבינן ליה מתחילת פתח זה ועד סוף פתח זה ברוחב ארבע אמות בחצר. וטעמא דמילתא דמסוגיא דכולהו הני שמעתתא דלקמן שמעינן דהני ארבע אמות דפתחים משום פירוק משאו נינהו, וכל פתחא דלא שייך ביה פירוק משאו כגון לול של תרנגולים אי נמי דאית ליה דוכתא אחרינא מגואי לפרוקי ביה כגון אכסדרה ובית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה דיכול למיעל לגואי ופריק לית להו ארבע אמות, הכא נמי גבי הני תרי פתחי דיהבינן להו ארבע אמות לכל חד מינייהו כיון דטעמא דמילתא משום דזימנין דמפריק בהאי וזימנין דמפריק בהאי הוא דינא הוא דלא יהבינן להו אלא שיעורא דכל פתחא דבעי לפרוקי קמיה הוו ליה ארבע אמות קמיה לפירוק משאו, וכיון דיהבינן ליה מתחילת פתח ראשון ועד סופיה דפתח שני דכי בעי לפרוקי קמי האי פתחא הא אית ליה ארבע אמות לפני פתחו וכי בעי לפרוקי קמי האיך הא אית ליה ארבע אמות לפני פתחו לא בעי טפי. ושמעתיה דרמי בר חמא (שם) נמי דקאמר בר ארבעה לא לשוייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תימני בחצר לא משכחת ליה אלא היכא דמרחקי מהדדי ארבע אמות או טפי מן הכין דאי לא [מרחקי] מהדדי ארבע אמות לא יהבינן להו אלא לפום האי חושבנא דאמרן. והכי נמי מסתברא, דעל כרחיך הני ארבע אמות דפתחים לאו הלכתא בלא טעמא נינהו ולאו זכותא דאית ליה למארי ביתא לפום מנינא דפתחים בעלמא נינהו אלא משום פירוק משאו נינהו כדברירנא, הילכך בתר עיקר טעמא אזלינן ולפום עיקר טעמא דפירוק משאו לא נפיק הדין לאמיתו בתר עיקר טעמא אזלינן כדברירנן: