יד רמה על בבא בתרא קיט.

ואסיקנא לעולם בתי אבות קא חשיב והא קמ"ל בנות צלפחד נטלו חלק בכורה אלמא ארץ ישראל מוחזקת היא. כלומר בדין הוא דלא ליחשוב אלא שיתא, והאי דקא חשיב להו לחולקיה דבנות צלפחד לחודיהו מכלל שאר טפלים דכולהו בתי אבות, לאשמועינן דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה מחמת אביהם מחלק חפר אבי אביהם בארץ ישראל, לאשמועינן דא"י מוחזקת היא. דהא הכא דחפר לאו מבאי הארץ הוה, שהרי נגזרה גזירה על אותו הדור, ואע"ג דמית חפר מקמי דלמטיה חולקיה לידיה זכה ליה צלפחד בריה ובנתיה דאתו מחמתיה בחלק בכורה, ולא אמרינן ראוי הוה לגבי חפר, אלא ארץ ישראל מוחזקת היא וכמאן דזכה ליה חפר בחולקיה מחיים דמי, ואית ליה לצלפחד למשקל חלק בכורה בגויה, וכיון דמית צלפחד שקלי ליה בנתיה לחולקיה, דמחמת צלפחד אבוהון קאתיאן ולא מחמת חפר אבוה דאבוהון:

נה. והבנים נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם והא תניא בזכות עצמן לא קשיא הא כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כיון דאבותיהם לא היה להם חלק בארץ שהרי נגזרה עליהם גזירה לפי שהוציאו דבה או שהיה מכלל מתלוננים ועדת קרח, נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם שהיו מיוצאי מצרים, הא כמ"ד לבאי הארץ נטלו בזכות עצמן. ואיבעי תימא הא והא כמ"ד לבאי הארץ הא דהוה הבן בן עשרים הא דלא הוה בן עשרים. אי (הוו) [הוה] בן עשרים בביאת הארץ נטל אף בזכות עצמו, ואי לא הוה בן עשרים נטל בחזרה בנכסי אבי אביו ובנכסי אבי אמו, דהא הנך דהוו בן עשרים דשקלי מחמת עצמן אהדרונהו לכולהו חולקי דמטו להו לגבי אבות אבותיהם והדרי כולהו בנים וירתי מיניהו, כל חד וחד לפום זכותיה בירושה, כגון דהיו נכסים אלו של אבותיהם מתחלה דירתי להו יורשין דידהו ואפי' בן יום אחד:

נו. הרי אמרו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כבמוחזק. קא ס"ד כיון דהאי חולקא דחפר בא"י לא מטא לידיה מחיים ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. א"ר יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים. כלומר כי שקול חלק בכורה לאו בארץ ישראל הוא דשקול, אלא במטלטלי דהוו ליה לחפר הוא דשקול.

מתיב רבה ר' (חידקא) [יהודה] אומר ארבעה חלקים נטלו שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. תלתא דמתני', ואידך דקסבר חד אחא דאבא הוה להו, ואם תמצא לומר דס"ל לר' חידקא דלבאי הארץ נתחלקה הארץ, קסבר תרי אחי דאבא הוו להו ומיתו כדאמרן, ותרי חולקי דצלפחד בנכסי חפר, הא ארבעה. וש"מ דהאי חלק בכורה דשקול בנות צלפחד בא"י הוה דהא מכלל מנינא דעשרה חבלי מנשה הוה וקרא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה בחלוקת ארץ ישראל כתיב.

אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. דאע"ג דלא מטא חולקיה דחפר לידיה מחיים כמאן דמטא לידיה מחיים דמי. וטעמא דמילתא, דכי איכא לפלוגי גבי ראוי ומוחזק בין היכא דמטא ההוא מדעם לידא דמיתנא מחיים ובין היכא דלא מטא לידיה מחיים, במידי דהוה איפשר ליה לההוא דקאי ההוא מידעם ב(י)רושתיה לאברוחיה מיניה להאי מיתנא, דלא לירתו יורשין מיניה בתריה, כגון יעקב שמת יצחק אביו בחיי אברהם אבי אביו, ואח"כ מת אבי אביו, שאין יעקב נוטל פי שנים בנכסי אברהם, דהוו להו ראוי לגבי יצחק, דאי בעי אברהם יהיב להו לכולהו נכסיה לאיניש מעלמא ולא הוה ירית מיניהו לא יצחק ולא יעקב ולא מידי. אבל הכא בא"י, כיון דיהבה קב"ה לזרע אברהם יצחק ויעקב, תו לא הדר ביה, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כג,יט), ונהי דדרי דהוו מרגזי קמיה גזר עלייהו דלא ליתבה נהלייהו, מיהו כיון דלא סגיא דלא יהיב לה לזרעא דידהו, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא זכו בה אבות, הוה כמאן דאקני ליה לאיניש קרקע מהיום ולאחר זמן פלוני, א"נ מהיום ולכשיהיו כך וכך ומת מקבל המתנה בתוך הזמן, דלכי מטי זימניה איגלאי מילתא למפרע דמההיא שעתא דאקני ליה קנייה מקבל מתנה לההוא קרקע ושקיל ביה בכור פי שנים.

תדע נמי דהא בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, עיקר זכותא ליוצאי מצרים הואי, למ"ד ליוצאי מצרים כדאית להו, למ"ד לבאי הארץ נמי כיון דבעי אהדורי ליוצאי מצרים והדר ירתי מיניהו, עיקר זכותא ליוצאי מצרים היא. וש"מ דכל מידי דהוי מוחזק לגבי המת לאורותיה ליורשין דידיה ולא יכיל איניש לאברוחיה מיניהו, אע"ג דלא מטא ההוא מידעם לידא דמיתנא מחיים שקיל ביה בכור דידיה פי שנים.

ולא תימא ה"מ היכא דמטא ההוא מידעם לידא דבכור מחיים, אלא אע"ג דלא מטא לידא דבנו בכור מחיים, ושבק ההוא בכור בן או בת או שאר יורשין, ירתי ליה לחלק בכורה דידיה. דהא הכא דהאי חלק בכורה דצלפחד בנכסי חפר בארץ ישראל לא מטא לידא דחפר ולא לידא דצלפחד מחיים, וקא שקלי בנות צלפחד חלק בכורה מחמת צלפחד בנכסי חפר. ולא תימא ה"מ היכא דמית סבא בחיי בריה בוכרא, אלא אפילו היכא דמית בוכרא בחיי אבוה ובתר הכי מית אבוה, שקלי בניה או בנתיה דבוכרא חלק בנכסי סבא. דהא הכא דמת צלפחד בחיי חפר ואח"כ מת חפר, כדמברר מסוגיא דגמרא לקמן, וקא ירתן בנתיה דצלפחד חלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר.

ולא תימא ה"מ בא"י ומאי דדמי לה דא"י מוחזקת היא, ומההוא טעמא דהויא מוחזקת לגבי חפר בנכסי גלעד הויא נמי מוחזקת לגבי צלפחד בנכסי חפר אביו, דהא לא הוה יכיל איניש לאפקועה לירושה דחד מינייהו מיניה, אלא אפילו בשאר נכסים, כגון צלפחד בכור שמת בחיי חפר אביו ואח"כ מת אביו, שקלי בניה או בנתיה חלק בכורה בנכסי חפר אבוה דאבוהון, דאינהו במקום אבוהון קיימי. וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים, דהא מוחזקין הוו לגבי חפר אבוה דאבוהון, אינהו נמי במקום צלפחד אבוהון קיימי. ואע"ג דלגבי אבוהון לאו מוחזקין הוו לא איכפת לן בהכי, דהאי בכורה לאו למשקלה מחמת נפשייהו בנכסי אבוהון קאתו, כי היכי דליחזי אי הוו הני נכסי ראויין לאבוהון או מוחזקין, אלא למשקל חולקא דהוה חזי לצלפחד אבוהון בנכסי חפר אבוה, וכיון דאלו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים בנכסי חפר דהא מוחזקין הוו לגבי חפר כגון מידי דמטא לידיה דחפר מחיים, השתא דליתיה לצלפחד נמי ירתי לה בנתיה לההיא זכותא דידיה, דלגביהי דידהי חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, דלא מחמת נפשיהי קאתין אלא מחמת אבוהון קא אתיאן, וכי היכי דירתי ליה לחלק פשוט דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה (הם) הכי נמי ירתן חלק בכורה דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה. דליכא לפלוגיה בבכור בין ראוי למוחזק (אבל) [אלא] באבוה דבכור גופיה דקא משתקלא בכורה מנכסיה, דאי הוו הנך נכסי מוחזקין לגביה שקיל בהו בכור פי שנים, בין דהוו מוחזקין לבכור בין דהוו ראויין. דכי כתיב בכל אשר ימצא דממעטינן מיניה ראוי, לאו גבי בכור דשקיל חלק בכורה כתיב אלא גביה אבוה דמשתקלא חלק בכורה מנכסיה כתיב. דכל היכא דהוי מוחזק לגביה דידיה, אע"ג דלגבי בכור לא הוי מוחזק ירתי ליה יורשין דידיה, דלגבי יורשי הבכור חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, וקי"ל דבן נוטל בראוי כבמוחזק, ואי לא הוו מוחזקין לאבוה דבוכרא לא שקיל בהו בכור פי שנים וא"צ לומר מאן דאתי מחמתיה.

אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד ברא בוכרא דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל אלא ממה דזכא ביה צלפחד מחיים, אבל בנכסים שהניח חפר לאחר מיתת צלפחד לא הוה שקיל ולא מידי דהוה ליה ראוי לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. וגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) כיצד הבן נוטל כראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. אם היה אביו בכור נוטל פי שנים הראוי לאביו בנכסי אבי אביו. וגרסינן נמי התם נאמר משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה, מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטותו, אף משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו כלומר בנכסי אבי אביו. וכן הלכתא:

נז. מיתיבי א"ר חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא וכך אמר ר' שמעון השקמוני יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. כלומר אם נוטלות חלק בכורה הראויה לצלפחד אביהן בנכסי חפר אביו ואם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות שתכתב ע"י משה רבינו. כלומר קודם שיבוא הדבר לידי מעשה, כמו שנתנה כל התורה כולה על ידו, אלא שזכו בנות צלפחד לכתבה על ידן.