יד רמה על בבא בתרא קיד:

לט. איתמר קנין אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. אבל היכא דסליקו מענינא לענינא מקמי דלהדר ביה תו לא מצי למהדר ביה. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס"ד כל זמן שיושבין היאך עושין דין וליחוש דילמא הדר ביה מקמי דקיימי. ומקשינן ולרב יוסף מי ניחא וליחוש דילמא הדר ביה מקמי דסלקי מענינא לעניינא הכא נמי לרבה דאמר כל זמן שיושבין לא תיקשי לך, דאיכא לאוקומה דקמי והדר יתיבו. ומסקנא והלכתא כותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה. שדה, דגרסינן בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יב,ב) ההוא דזאבין ארעא אמצרא דבי נשיאה כי קא פלגי אמר להו פלגו לי אמצראי, אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף אמרי מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון, והלכתא כוותיה דרב יוסף. ותלת שמעתתא איתמרו בה התם ובכולהי הלכתא כרב יוסף. מחצה, דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמג,א) ההוא דאמר לה נכסיי ליך ולבניך אמר רב יוסף קנאי פלגא. קנין, הא דאמרן בשמעתין, דכל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו.

ברם צריך את למידע דהאי קנין דקאמר כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו, הני מילי בקנין דקנו מיניה בסודרא וכיוצא בו, דדעתיה דנותן למיתב ליה מתנה למקבל, אי נמי לזבוני ליה אדעתא דשקיל דמי, דלאו משום ההוא קניין קא בעי לאקנויי ליה אלא מחמת דבעי למיתב ליה מתנת חנם, אי נמי דדעתיה למשקל מיניה דמי, ואשתכח דלא קא מטיא ליה הנאה לנותן ולא למוכר השתא (מיהא אי) [מהאי] קנין, דהא חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה כדקי"ל קונין בכלי אע"ג שאין בו שוה פרוטה, וקיימא לן נמי דמתנה על מנת להחזיר גבי חליפין שמה מתנה, כדקאמרינן בפרק האשה נקנית (קידושין ו,ב) גבי מתנה על מנת להחזיר אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. וכיון דלא מטיא הנאה לידיה דמקנה בהאי קנין גופיה, אלא לקיומיה למילתא בהא קנין בעלמא הוא דקא בעי ליה, כל כמה דעסוקין באותו ענין יכיל למהדר ביה דאכתי לא גמר ואקני. אבל בשאר כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא כו,א) פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם, ואע"ג דעסוקין באותו ענין, דהא דומיא דמדד עד שלא פסק קתני. וגרסינן נמי (שם פה,א) עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואע"ג דעסוקין באותו ענין קאמר ללוקח, דהא דומיא דעד שלא נתמלאת המדה קתני. ואמרינן נמי (שם פו,ב) כור בשלשים סאה לסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, ואע"ג דעסוקין באותו ענין. הכא נמי מכיון שמשך בעל השור את הפרה זכה בה וכיון שזכה בה בפרה נתחייב זה בשור, ואע"ג דעסוקין באותו ענין.

תדע דבהדייא גרסינן בפרק הזהב (בבא מציעא מז,א) היה תפוש פרה ועומד ובא חבירו ואמר פרתך למה לחמור אני צריך חמור יש לי שאני נותן לך פרתך בכמה בכך וכך, משך בעל חמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה. וסברינן למידק ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה. ואתמה רבא אלא כל חליפין בשופטני עסקינן דלא קפדי, אלא אמר רבא חליפין מקפד קפדי וקני, הכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה ומשכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הוי משיכה מעליתא. דשמעת מינה טעמא דלא אספיק בעל החמור לממשכיה לטלה עד שמת החמור, מכלל (דלא) [דאי] אספיק לממשכיה לפרה ולטלה עד שלא ימות החמור קנייה בעל החמור לפרה ונתחייב בעל הפרה בחמור, וכי מיית חמור ברשותיה דבעל הפרה הוא דמיית ולא מצי למהדר ביה, ואע"ג דעסוקין באותו עניין. והוא הדין לשאר אנפי הקנאות. וכי איתמר דרבה ורב יוסף גבי קניין דוקא אתמר ולא גמרינן מיניה למילתא אחריתי. הילכך גבי שאר הקנאות, היכא דאקני ליה בכסף ובשטר ובחזקה ומשיכה וכיוצא בהן, כגון דאמר ליה קני, אי נמי אמר קונה וקביל מקנה עילויה ובתר הכי יהיב ליה דמים, אי נמי אחזיק, אי נמי שקיל מיניה שטרא, אי נמי משך, אי הדר ביה בתוך כדי דבור מעידנא דגמרא ביה הקנאה יכול לחזור בו, דכמאן דהדר ביה מתחלה כדי דבור דמי ולאו שהייה היא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא (נדרים פז,א) דתוך כדי דבור כדבור דמי לבר מע"ז ומגדף והקדש ומגרש. ואי לא הדר ביה בתוך כדי דבור מעידנא דגמרא ביה הקנאה דהוא עידן מעשה דקבלת דמים ושטר וחזקה וכיוצא בהן אינו יכול לחזור בו:

מ. ומדמסתייע רב יוסף מדרב יהודא ואיצטריך רבה לתרוצה לדרב יהודה כי טעמיה דידיה, שמעינן מינה דהא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, לא מתוקמה לה אלא כגון דסליקו מעניינא לעניינא כדמוקים ליה רב יוסף דהילכתא כותיה, דאי לאו הכי אין כותבין ואין עושין דין דחיישינן דלמא הדר ביה. וש"מ דהא רבי יהודה במתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, אבל בכותב כל נכסיו וכיוצא בו אע"ג דסליקו מעניינא לעניינא וקמו נמי והדר יתיבו, כיון דקימא לן כל שאלו עמד חוזר (חוזר) במתנתו שוב אין עושין דין, דכיון דמעיקרא חיישינן דילמא הדר ביה ולא מצו למידן ביה מיד, אע"ג דלא הדר ביה נמי אשתכח דמעיקרא עדים הוו ואין עד נעשה דיין:

מא. והא דתנן האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין, דייקינן עלה הא תו (לימא) [למה] לי, היינו הך, כדפרישנא במתני' (לעיל סי' א ד"ה האשה). ומהדרינן הא קמ"ל ממשנה יתירא האשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף האשה את בנה אין הבן יורש את אמו להנחיל האחין מן האב. כלומר מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר, שאם מת הבעל בחיי אשתו ואחר כך מתה אשתו אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, דירושת הבעל מחמת אישות קאתיא, וכיון דמת הבעל בחיי אשתו קנתה האשה עצמה לגמרי ונתרוקנה לה הרשות בנכסיה ופקעה לה ירושת הבעל לגמרי. אף האשה את בנה, אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב, שאם מת הבן בחיי אמו ואחר כך מתה אמו, אע"ג דקורבא דבן לגבי אימיה מידי דלית ליה הפסק הוא, אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב, דכיון דאין בין האחין מן האב ובין אמו קורבא בעולם לא ירתי לה: