יד אליעזר חלק ב קיב

בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע ואח"כ אכל והותרה בו דלוקה אף שלא קבל עליו התראה דאל"כ רק דבעי' שיתיר עצמו למלקות א"כ לעולם לא משכחת שיהי' פטור ממלקות בטענתו של"ה בלבו והביא ד' הרמב"ם פי"ב מסנהדרין שכ' וז"ל ק ע"ה וא' ת"ח צריך התראה כו' ואפי' אם אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה כו' ואח"כ יהרג עכ"ל. פתח במיתה או מלקות וסיים במילה בלבד והלח"מ כ' מדכלל מלקות עם מיתה משמע דס"ל דה"ה למלקות בעי' שיתיר עצמו כו' וכ"כ לקמן פי"ח ומד' הרמב"ם דלעיל מוכח להדיא דל"ב שיתיר עצמו למלקות והביא ד' חוה"ש שכ' ג"כ דלגבי מלקות ל"ב שיתיר עצמו וד' הרמב"ם כאן הוא לעד נאמן ומ"ש הרמב"ם פי"ח שתק ולא קבל התראה אין הורגין אותו מלקין אותו לאו בחדא מחתי הם דבמיתה בעי' שיתיר עצמו ממש משא"כ לענין מלקות כו' עכ"ד ועי' בסדרי טהרה סי' קפ"ה ס"ק א' שהביא ד' חוה"ש והשיג עליו מד' הרמב"ם פי"ב הנ"ל ועי' במשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ד בצפנת פנח אות י' שכ' דמוכח מד' הרמב"ם דאף במלקות בעי' התיר עצמו והשיג על התומים סי' ל"ח שכ' דבמלקות לא בעי' התיר עצמו וס"ל להמשנח"כ והסד"ט בדעת הרמב"ם דס"ל דאף במלקות בעי' התיר עצמו דלא כהאמרי בינה בדעת הרמב"ם והתומים ס"ל כהאמרי בינה בדעת הרמב"ם. ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' כ"ט ס"ק א' מ"ש והעלותי דאף במלקות בעי שיתיר עצמו והבאתי שם דהתומים עצמו בסי' צ"ב ס"ק א' ס"ל דאף במלקות בעי' שיתיר עצמו וסותר עצמו מדבריו דסי' ל"ח יעוש"ה:

(ב) כתב עליו שטר כו'. עי' באר הגולה ס"ק כ"ה שהביא ד' מהרשד"ם חיו"ד סי' שהביא בשם הר"י הלוי שכ' על אחד שנשבע בכת"י שלא יתקוטט עם חבירו ועבר שהשיב שחייב הוא לקיים מה שנשבע ואע"פ שלא הוציא מפיו ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם עכ"ל ולפי שדין זה דשבועה בכתב ראיתי להאחרונים שהאריכו הרבה בזה ע"כ אמרתי גם אני אענה את חלקי ואבאר ענין זה בעזה"י. מד' הר"י הלוי הנ"ל משמע דס"ל דשבועה בכתב הוי שבועה ומש"ה חייב בד"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם פדווא סי' נ"ט ובמהראנ"ח ח"ב סי' נ"ח והביא בתשובת אבקת רוכל ססי' קנ"ו דשבועה בכתב מהני והרדב"ז ח"ג סי' תר"ז ובתשובת הרא"מ סי' ע"ב ובתשובת מהריב"ל סי' מ"ז ובתשובת מוהר"מ גלאנטי סי' י"ג וסי' קכ"ב ובמבי"ט סי' שי"ח ובשער אפרים סי' ע"ב ובמשפטי שמואל סי' קכ"ט ובמהרי"ט ח"א סי' י"ד וח"ב ביו"ד סי' כ"א ובמים רבים חיו"ד סי' ס"ד בשם הגינת וורדים כלל ג' סי' א' דלא מהני שביעה בכתב והביאו ראיה מהא דאמרינן בשבועות כ"ו ב' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ממילא כל שאינו מוציא בפיו לאו שבועה היא וכתיבה לאו כדבור דמי. ועי' בחו"י סי' קצ"ד שכ' דהיכא שכ' והריני נשבע לשלם כו' או הריני מקבל עלי באלה ובשבועה נ' דהוי כנשבע ממש כו' דאע"ג דקי"ל הנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו שאני נדרים דאזלי' בהו אחר לשון בנ"א ודאי דדבור אינו מענין כתיבה מ"מ לא יוגרע כח כתיבה לענין קיום הדבר ומצינו דעדיף מיני' שהרי לית בי' טענת השטאה והשבעה משא"כ בדבור כו' וזכר לדבר כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב כי הוא דבר המתקיים יותר מהבל פי דבור גם מעשה טפי כו' וקי"ל גבי כותב ד"ת צריך לברך דכתיב המלות הוי כאלו דברם כו' ועוד ראי' מדאצטריך מיעוט גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם כו' ומ"מ בקצת דברים החמירו חז"ל דבעי דבור ולא סגי בכתיבה כו' וא"ת א"כ למה קי"ל גבי גט עד שישמע מפי המגרש ולא מהני אם כותב לסופר כו' י"ל דש"ה דהתורה אמרה וכתב לה משמע הבעל עצמו יכתוב רק כשמצוה לו ושומע קולו הו"ל כתיבת סופר כאלו כתבו הבעל משא"כ כשכותב לו ואינו אתו סוף דבר חומרא דא"א שאני כו' מ"מ לענין קיום דבר לא יגרע כח כתיבה מדבור כו' והאריך בזה יעוש"ה הרי ל הדיא דס"ל דשבועה בכתב מהני וכמהר"ם פדווא ומהראנ"ח הנ"ל. ועי' בשבו"י ח"א סי' קנ"ו שכ' דאלם הרי הוא כפקח לכל דבריו ומשביעין ע"י הרכנה כו' או שהוא עושה השבועה ע"י כתב שכותב הריני נשבע כו' והביא ראי' לזה מהא דאיתא בגיטין ע"א א' אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופירש"י והתוס' דקאי לפטור מק"ש וקשה דלמה לי קרא לפטור מק"ש תפ"ל שאין כאן שבועה כלל א"ו דיכולים להשביע אותו ע"י הרכנה או ע"י כתב. ועוד ראי' מהא דאיתא בסוטה ס"פ ארוסה שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה ולא אילמת ולא קא ממעט אילמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האשה א"ו דיכולים להשביע את האלם ע"י הרכנה או כתב רק היכא דכתיב אמירה בעי' אמירה בפה וכמ"ש התוס' שם בגיטין וכ' דזה ג"כ נכלל במ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' שבועות ופ"ב מהל' נדרים או דבר שהוא כענין עניית אמן ואע"ג דגבי שבועות ונדרים כתיב מוצא שפתיך תשמור משמע דצריך שיוציא בשפתיו דוקא כו' לא אתי אלא לאפוקי לב וכדאיתא בשבועות כ"ו ב' בשפתיו ולא בלב אבל היכא דעביד מעשה בגופו ע"י הרכנה או ע"י כתב כו' ודאי דהוי שבועה גמורה דמה לי עקימת שפתיו דהוי מעשה או הרכנה ומעשה בשאר גופו וכ' דמה"ט נ' מבואר באו"ח סי' מ"ז דמהרהר בד"ת א"צ לברך והכותב צריך לברך ותמהו הט"ז ומג"א דלמה יברך על הכתיבה דהא ליכא אלא הרהור. ובאמת לפמ"ש לקמן כיון דעביד מעשה בגופו ע"י אומן ידי לכתיבה הוי מעשה וצריך לברך משא"כ מהרהר בלבו בלבד וכ' ואפשר דזה שמדקדק הש"ס בחגיגה גבי הני ב' אלמי כל אימת דהוי עייל ר' לבי מדרשא הוי יתבי קמייהו ומודי ברישייהו כו' דעבדי מעשה לימוד גמור דהוי כמוציא בשפתיו ואל תשיבני מהא דאיתא ביו"ד סי' רכ"א סעי' י' מי שנשבע אי נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב ש"ה דבנדרים הולכים אחר לשין בנ"א דכונתו אמירה בפה ממש משא"כ לענין שבועה דהוי שבועה גמורה ע"י הרכנה או ע"י כתיבה וגם אין מקום לחלוק מהא דאיתא בחו"מ סי' ע"ג כו' דאם נכתב בכת"י שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכ' לו כך אם התובע יודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל כו' אי משום הא לא תברא דהתם לא נשבע בשטר עצמו רק שכ' שנשבע ואח"כ כופר וא"ו שלא נשבע רק שכ' לו כך משא"כ אם כותב הריני נשבע כו' דהוי כשבועה בפועל ממש ע"י כתב הכל מודים דהוי שבועה גמורה והביא ד' החו"י הנ"ל שכ' כדבריו וכ' אך דבסי' ט"ו שם כ' להיפך כו' ודבריו אחרונים עיקר להלכה אכן במשפטי שמואל סי' קכ"ט כ' מ"מ בענין שבועה דבעי' שיוצא בשפתיו הוצאה גמורה ואם לא הוציא בשפתיו אין כאן שבועה כלל כו' ותדע דהא מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב משום דכתיבה לא חשיב דבור עכ"ד. הנה מ"ש שכן פשוט בגמ' ופוס' כונתו על מה דאיתא בש"ס בשפתיו ולא בלב אבל כבר הוכחנו דכתיבה והרכנה שאני ומהא דנשבע אין ראי' כלל וכמ"ש ועי' בטור חו"מ סי' צ"ו דבחרש גמור שאינו לא מדבר ולא שומע משביעין אותו כשיתרפא משא"כ באלם לא הוזכר בשום פוסק שום חילוק דהרי היא כפקח לכל דבריו וכדאיתא בחו"מ סי' רל"ה עכ"ד הרי דס"ל להדיא דמהני שבועה בכתב וכהחו"י הנ"ל ועי' בשב יעקב חיו"ד סי' מ"ט שהשיג על החו"י וכ' דבכ"מ אין כתיבה כדבור והביא ראי' מהא דאמרי' במגילה י"ח ב' דקרי פסוקי פסוקי וכתב לה מוכח דכתיבה לא מהני ועי' בתומים סי' צ"ו ס"ק ה' שכ' ע"ד שב יעקב אלו דאין בזה ממש דמלבד דמה ענין זה