יכין אבות ד:ב

הלומד מכל אדם דהחכמה תושג ע"י ב' דברים, (א) ע"י רבוי הלימודים שקבל מהקודמין. (ב) ע"י השכלת עצמו, שיבנה בשכלו על אותן הלימודים שלמד. אולם השכלת האדם שמעצמו, מבלי שיקדימה לימוד סברות מאחרים היא לרוב דלה ורזה. לא לבד בחכמת התורה שכל עיקריה בנויים, על מה שקבלנו מאבותינו, ואין לחכמת האנושי שום הכרע נגדה, וכדאשכחן בעדיות [פ"א מ"ג], שב' גרדיים הדיוטים ושפלים הכריעו לכל חכמי ישראל, שרצו לדון בכח חריצות שכלם על דין א'. ובאו ב' גרדיים הנ"ל והעידו שקבלו שלא כסברת הבעלי תריסין הנ"ל, וקיימו חכמים דבריהם. אלא גם בשאר חכמות שוודאי תלויין בהשתכלות אנושי, או אפילו בחכמות התורה היכא שיודע האדם הקבלה, רק שהספק שלו הוא במלתא דתליא בסברא, אעפ"כ אין לחריף וחרוץ השכל לסמוך על דעתו לבד. דכל עוד יותר שעמוק העניין, יותר אפשר ועלול לטעות בו. והאוטם אזנו לשמוע דברי שכנגדו, עליו אמר שהמע"ה [משלי י"ב פט"ו] דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם. ואפילו כשהחולק עליו הוא קטן בדעת, לפעמים הקטן ההוא בעין חולשתו לא יכול להציץ כראוי במלא מחט סדקית שנפתח עליו בחכמה רק השקפה קטנה, והגדול השומע דבריו, ישמע חכם ויוסיף לקח, דברוחב לבו ובעינו המחודד יביא ראיות לדברי הקטן וימצאם כנים. ולכן אמרו חז"ל [תענית ד"ז א'] דתורה נמשלה לאש, דמה אש קטן מדליק הגדול, כך בד"ת קטנים מחדדים הגדולים. וכ"כ אחז"ל [מכות ד"י] הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. וה"ה בשאר חכמות ראוי לשמוע ולבחון דברי החולק עליו. וזהו ממש מ"ש חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, דהיא היא כמו האמור כאן, דהאינו חכם לא יראה את הנולד, שעי"ז שעומד על דעתו ישאר חסר דעת, רק רואה בסכלותו על צערו של עכשו, שיצטרך להודות להקטן: