יכין אבות ג:קב

הוא היה אומר הכל נתון בערבון כל מה שיש לו לאדם בעולמו, אינו בטוח בקיומו, דהרי נתנום לו במתנה רק כדי שימצאו דבר למשכנו בהן, דהכל ממושכן להקב"ה המאריך אפו ומלוה לו לאדם טובות שאינן ראויין לו, על הבטחון שאולי שבאורך הזמן ישוב מחטאיו, ויפרע ע"י הטובות ההם בזה חובתו למקום. וכוונת התנא להודיע, שהאדם מסוגל בעולמו למרעין בישין יותר מלהצלחה, אפשר לו בנקל יותר להתהוות עני מלהתהוות עשיר, להתהווה חולה מלשוב להבריא, נקל לו להמית א"ע יותר מלהחיות, להשאר סכל מלהתחכם, וכן כל צרה נקל לו יותר ליפל לתוכה מלהנצל ממנה. ורק להצליח א"ע ברוחניות בעשותו רצון שמים נקל לו, מדמונח רק בבחירתו. וזה משום שזהו תכליתו. וזהו לפע"ד פי' מ"ש חז"ל [מגילה כ"ה א'] דלגבי משה יראה מלתא זוטרתא היא, דתמוה דעכ"פ האיך קאמר לישראל מה ד' שואל מעמך כ"א ליראה. אבל לפי דברינו באמת היראה מצ"ע מלתא זוטרתא היא ונקל לו לאדם להשיגה יותר מכל טובות הזמניות. ואפ"ה ירבו החוטאים משום דלפתח חטאת רובץ, ועל שאין נעשה פתגם מעשה הרע מהרה לכן מלא לב בנ"א לעשות רע. אמנם לגבי משה, ר"ל אותו הדור שהיה אצל משרע"ה, אשר עין בעין נראה אתה ד', וכל פעם שחטאו, והנה כבוד ד' נראה בענן, וראו עד כמה החטא גורם, אז באמת הוה מלתא זוטרתא לירא את ד' ולקיים מצותיו: