יכין אבות ב:ב

ותפארת לו מן האדם ג' דרכים הם שראוי האדם להשלים א"ע בהן בעולמו, והן: (א) דרך חיוביו [פפליכטען] לה' ולאדם, והן המצות המפורשים בתורה. (ב) דרך המדות [טוגענדען], שלא נזכרו בתורה בפירוש, אבל משתמעין מתוך דבריה, מה שראוי מהן לאדם שיעשה אותן וממה ימנע א"ע, כגאוה וענוה, כעס וסבלנות, קמצנית וותרנית וכדומה. והן כמו אמצעיים בין חיובי האדם לחבירו ולעצמו. (ג) דרך ארץ [זיטטען], שאינן כהמדות שמזיק בהן לחבירו, רק יבזו נפשו. כגון כשאינו נקי בגופו ובמלבושיו [סוף סוטה]. ושאינו צנוע בעשיית צרכיו ובתשמיש [ברכות ס"ב א' ונדה די"ז א'], או שהוא רעבתן [פסחים מ"ט א'], או שכור [נזיר כ"ג א'], או להוט במשגל [ברכות כ"ב א'], או עצל [פסחים ד"נ ע"ב], או מבוהל [ברכות מ"ג ב'], או אוכל בשוק [קידושין ד"מ ע"ב], או שחקן [אבות פ"ג מי"ג], או עצבן [שבת ד"ל ע"ב], או לשנות ממנהג המקום שהוא שם בענייניו [פסחים ד"נ ע"ב], וכדומה הרבה מאלו. ועל כולן אמר רבי שיבור האדם לעשות כל הג' דרכים באופן נאה ומתקבל בעיני העושה כשיראה אותה באחרית, דהיינו שהמעשה בעצמה נאה, וגם בעיני הרואין כשיראוה בו, דהיינו שהיא נאות ג"כ לפי מדרגות האדם העושה. א"נ ר"ל שיהיה מחשבתו טובה, ועי"ז היא תפארת לעושיה, דהיינו אדם העושה את המצוה, ותפארת לו מהאדם דהיינו המעשה בעצמה טוב שאותה יראו הבנ"א. דאע"ג דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, אף שרק המחשבה ולא המעשה לתפארת. אין זה שוה לכל, רק לאדם גדול שיודע לשקול היטב העבירה נגד המצוה, תדע דאל"כ נגנוב ונרמה כדי ליתן צדקה וכדומה. א"נ נ"ל דיבור ר"ל לזקק, דכל מצוה שהיא תפארת בעיני הקב"ה וגם בעיני האדם, כטלית נאה ואתרוג נאה, צריך לזקק מחשבותיו שיהיו לשם שמים לבד, דבקל יטה אשוריו. והוה זהיר במצוה קלה זו לטהר ולקדש מחשבתך בעת עשיית המצוה וכו', דהיינו לעשותן במתינות ונעימות, ולא בקול המולה והתלהבות זר. ויזכיר כי כל הג' דרכים הנ"ל הם משתנים לפעמים, משום שתלוים תמיד, בפועל, ובזמן, ובמקום, ובמאורע, אשר לפיהן פעולה משובחת תתהפך לפעמים להיות גרוע, וגרוע תשוב להיות משובחת [ויש לדבר בזה הרבה. והארכתי בהן בפירושי ראשי אבות באריכות בס"ד]: