יכין תמיד ו:י

ונותנו נותן הבזך [רמב"ם פ"ג מתמידין. ודלא כר"ב שכתב שנותן הכף לאוהבו. וכן רבינו יעב"ץ בסידור שלי. ולכאורה משמע כדבריהן מדקאמר תנא אח"כ נתפזר ממנו לתוכו, דעל כרחך מלת ממנו קאי אבזך שהזכיר תחלה, ומלת לתוכו קאי אכף שהזכיר אחר הבזך. נותנו לו בחפניו. ר"ל אז מריק האוחז הכף, את המעט ההוא לתוך חפני המקטיר. ואעפ"כ א"א לומר כן, דא"כ יהיה הבזך נשאר עדיין ביד המקטיר, והרי חפניו צריכין להיות פנויין כדי למלאותן קטורת. ומי יריק הבזך לתוך חפניו. וכי כל החדשים לקטורת בקיאין בעבודה קשה שבמקדש לעשות ככה"ג ביוה"כ [כיומא דמ"ט ב']. דהתם אי אפשר שיכנס אחר עמו לק"ק. משא"כ הכא הרי אוהבו בצדו שיוכל ליתן לו הבזך. וא"צ תנא להזהיר שהניח הכף ברצפה ושקרובו מריק את הבזך לחפניו, שהרי לזה נתנו לו אבל הזכיר תנא דאם נתפזר מהבזך להכף מריק גם זה לחפניו. וצ"ע]: