יכין אהלות יח:לד

ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: