יכין נדרים ד:ח

שוקל את שקלו מחצית השקל שחייב כל א' מישראל. ונ"ל דלא מבעייא בנדר ראובן שלא להנות משמעון, מותר שמעון לשקול בעד ראובן, דאיהו לא נדר, אלא אפילו נדר ראובן שלא להנות לשמעון, מותר ראובן לשקול עבורו, דמצוה לאו להנות נתנו, ואע"ג דמתהנה לבסוף שאין ממשכנין אותו, גרמא בעלמא הוא ושרי [וה"ה בפריעת בע"ח לקמן, נ"ל דשרי בכה"ג, וער"ן בסוגיין דט"ו א', ד"ה הלכה]. ולא דמי למשאיל כלי במקום שמשכירין כיוצא בו דאסור כסוף מ"א וכ"כ במחזיר אבידתו במקום שמשכירין עי"ז דאסור כלקמן במשנה. דהתם הנהנה הוא עצמו האסור, דמי טפי כאלו פוטרו להאסור מהחוב שחייב להנאסר, דבאמת אסור, משא"כ הכא שנותן השקל להקדש, הו"ל כפוטרו מחוב של אחר שפיר הו"ל גרמא, ודו"ק. וי"א דדוקא בשכבר נתן הנאסר השקל ונאבד, באופן שאין ממשכנין אותו ולא נהנה מידי, אז שרי. ואע"ג דאפ"ה עכ"פ צריך ליתן והרי נהנה, והרי בכל כה"ג לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו [כתוס' ר"ה דכ"ח א'], י"ל דהיינו רק ביש הנאת הגוף ממש, ולא כי הכא שאינו רק מניעת הצער לשלם: