יכין עדיות ז:נ

בעלה יורשה והא דלא אשמעינן נמי שמותר לטמא לה כשמתה. ה"ט, משום דבירושה תליא וכיון דירשה בעלה לא יזדקקו לה בני משפחתה והו"ל כמת מצוה [כיבמות דפ"ט ב']. ואילה"ק עכ"פ היכא שירצו לטפל בקבורתה האיך שרינן שיטמא לה כשאר בעל לאשתו. ואת"ל גם בעל ממש י"א דמותר לטמא אף שלא לצורך, עכ"פ הכא רק מטעם מת מצוה שרינן, ומדיש ישראל כאן אינו מת מצוה. ותו קשה וכי מה"ט נמי נימא דכה"ג ונזיר יהיו מותרים לטמא לקרוביהן מורישיהן מדמחשבו כמת מצוה. י"ל דבאמת לאו מת מצוה ממש היא, אלא אעפ"כ כל היכא דמסתבר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקום ועשה, כמו שהאמינו לאשה שאמרה מת בעלי שתנשא משום דייקא. וכ"כ סקלו לא' שרכב על כוס בשבת [כיבמות ד"צ ב'] ועי' תוס' [יבמות דפ"ט ד"ה כיון, ותוס' נזיר דמ"ג ב' ד"ה והא]: