יכין חלה ג:טז

פטורה מן החלה וביש בחלק הישראל כשיעור לכאורה היה נראה שלא יפריש עד אחר שחלק דאל"כ הרי דאו' הוא ובדאור' אין ברירה כשלהי ביצה. ואעפ"כ יש לעיין דעכ"פ הרי צריך לומר ברירה דהוברר הדבר למפרע דבשעת גלגול היתה זאת העיסה שלו והיאך יפריש מפטור על החיוב ואע"ג דהא דאין ברירה היינו משום ספק ואינו מחוייב להפריש רק מספק דשמא נטל העובד כוכבים כל החלק שהי' לו בשעת גלגול והישראל נטל חלק של העובד כוכבים שפטור מחלה. עכ"פ ק' כיון דאפ"ה חייב הישראל להפריש הרי יש לחוש דיפריש מפטור על החיוב. וי"ל דהכא בזה"ז מיירי דחלה בארץ ישראל גם בזמן בית שני הוא רק מדרבנן [כנדה ד' מ"ו ב']. ובאמת בזמן בית ראשון א"א לתקן עיסתו רק ע"י שיפריש מעיסה אחרת שוודאי חייבת על חלקו שבעיסה זו [ועי' פירושינו חגיגה פ"ג סי' ל"ג די"ל עוד בתי' אחר]. ולפ"ז רשאי להפריש ג"כ מינה ובה דהרי בדרבנן יש ברירה. אבל הרי כבר כ' תוס' [עירובין ל"ז ב' ד"ה מאן] דכל דעיקרו דאורייתא הו"ל כדאור'. ואעפ"כ כבר פסק הרא"ש שיפריש מינה ובה דבלח בלח יש בילה וע"כ שיש שם קצת מחלקו של ישראל והרי מדאוריי' אין שיעור לחלה וכן פסקינן [י"ד ש"ל ס"ג]: