יכין ערכין ג:כד

נותן מאה סלע לאבי האשה. [ואף שכבר יצאתה מרשות האב. עכ"פ הרי בייש ביתו, שיאמרו שבבית האב זנתה, ויאמרו ראו גדולים שגדלתם, כשיסקלו אותה על פתח בית אביה [ככתובות מ"ה א']. וזה שלא כדברי הרמב"ן בפרשת כי תצא, שכתב דלהכי יתן ק' סלע, דהיינו הכפל ממה שרצה להפסידה מוהר הבתולות שהוא כ' סלע. דדרך התורה לקנוס כפל, עכ"ל. ותמוה דכיון דכתובתה שלה א"כ הו"ל ליתן לה הק' סלע. ואת"ל דעכ"פ חייבתו תורה קנס כפל ממה שרצה להרוויח. עכ"פ ק' א"כ מה קאמר תנא נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה. מנ"ל, דלמא כמו שהמוציא שם רע ישלם כפל ממה שרצה להפסידה. דהרי רצה להוציאה בלא כלום, כמו כן המאנס ומפתה שהפסידה מה שכתובת בתולה יתירה על כתובת בעולה, דהיינו כ"ה סלעים, [שהן ק' זוז] ישלם כפל דהיינו נ' סלע. ואף שזה תיקון חכמים היא שבעולה תגבה ק'. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. עכ"פ גם לרמב"ן ק' כך דהרי קיי"ל דגם כתובת בתולה מדרבנן הוא [כאה"ע סי' ס"ו]. ואף שכתוב בתורה כמהר הבתולות. על כרחך צ"ל דגם קודם תיקון חז"ל היה כבר מוהר הבתולות, רק שלא היה חיוב בדבר, אלא כך היה במורגל לתת לבתולה חמשים סלעים למוהר, דהיינו ר' זוז, ואתו רבנן ותקנו הדבר לחיוב, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. א"כ מאן לימא לן שבאלמנה לא היה ג"כ כי הך גונא מנהג ישראל ליתן כ"ה סלעים מוהר לאלמנה, ואתו רבנן ותקנוה לחיוב מטעם הנ"ל. וכן הסברא נותנת, שלא חידשו חכמים באלמנה טפי מבתולה. וצ"ע]: