אורים ותומים, אורים צו

על טענת חש"ו וכו' חרש שוטה פשיטא לאו בני דיעה נינהו וחרש שדברו בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר וקטן דבעינן תביעה ונתינה בגדלות דכתיב כי יתן איש ולכך במסרו בקטנותו ליכא כאן ש"ד וכן במסרו אביו והוא תובע בקטנותו ג"כ אין כאן תביעה. כן העלו רוב פוסקים דלא כרש"י דס"ל אם הנתינה בגדלות אף דהתביעה בקטנות חייב ש"ד סמ"ע:

כמשיב אבידה דבעלמא אין במודה מקצת משיב אבידה דאין אדם מעיז וא"א לכפור הכל משא"כ בקטן בפרט בטענת אביו מעיז וה"ל משיב אבידה סמ"ע:

אבידה ואם מסרו אביו ומת והוא תבע בגדלות שראה שהלוה לו אביו אף דראה בהיותו קטן מ"מ נראה דמחייבו ש"ד ועיין תומים מיהו אם תבעו בהיותו קטן והודה במקצת וחזר אחר כך ותבעו כשנתגדל בזו י"ל דאינו כלום דכבר קדמה הודאה לתביעה ועיין תומים:

וי"א דצריך לישבע וכן נראה עיקר לדינא דהר"י הלוי דס"ל דאין נשבע אזיל לשיטתו. דס"ל דאין מחשב טענת ברי בתובעו ע"פ עד אבל לפי דקי"ל דהוי טענת ברי הרי זה עדיף מש"ש והב"י הכריע כן משום דרמב"ם כתב ג"כ כר"י הלוי והוא ס"ל דרמב"ם ס"ל בפ"ז מהל' גזלה דיכול לתובעו ע"פ עד וא"כ בע"כ צ"ל ולחלק אבל באמת כבר כתבו דמדברי הרמב"ם אין הכרע די"ל דרמב"ם סבירא לי' דאין לתובעו ע"פ העד וא"כ ודאי דתלי' זה בזה וכ"כ הט"ז וכנה"ג:

אבל אם שמר לקטן דשבועת שומרים אינה מחמת הטענה רק הנתינה תיכף מחייבו שבועה ומה לי גדול מה לי קטן והא דדרשינן כי יתן איש ולא קטן עירוב פ' יש ולא קאי על שומרים כלל:

וי"א דאין נשבעין כו' וה"ה לפשיעה דפטור לפי דקי"ל לעיל ס"ס ס"ו דבדברים שאין בהם דין שומרים אף מפשיעה פטור ולדעת הרמב"ם דחולק שם ומחייב בפשיעה אף במסר לו קטן לשמור חייב בפשיעה:

רק שהנתינה היה כשהיה קטן ואם מסרו אביו לשמור דהיה נתינה בגדלות רק התביעה מיתום קטן דעת הסמ"ע דא"י להשביע והש"ך דעתו דיכול וכן הסכמתי בתומים ע"ש ובלא"ה הא דעת הר"י הלוי ורמב"ם בכל קטן להשביע ש"ש ועיין תומים דהנחתי בספיקא דדינא לשיטת האומרי' מגו לפטור משבועה אמרי'. א"כ אם יש לו מגו דלהד"ם או החזרתי אי לא מפטר משבועה דבעלמא הוי ליה העזה וזה לא שייך בקטן וצ"ע. ודע דכל זה ביתום המוסר אבל אם מסרו אפוטרופוס של קטן ומכ"ש ב"ד ליד א' פשיטא דיש לו כל דין שומרין כמו שקיבל מיד גדול וכן מוכח מגמרא בפ' המפקיד מכדי בקרא ש"ש דיתמי ע"ש:

אם הודה שהיה שותף זה לדעת מחבר דס"ל לא אמרי' מגו לפטור משבועה אבל לדעת הטור ורא"ש אין צריך שבועה דהא יש לו מגו דלא היה שותף ואפילו למש"ל בסימן צ"ב דה"ל מגו דהעזה כאן ליכא העזה לקטן. ועיין תומים דכתבתי אפילו לדעת מחבר צ"ע אם מודה דיש בידו ממון השותפין השייך לקטן אי צריך הוא שבועה ע"ש:

יעמידו ב"ד אפטרופוס עיין תומים שכתבתי דלכך צריך אפטרופוס כדי שנדע אם יש כאן חשד ב' כסף ע"ש:

אא"כ הגיע לעונת פעוטות אבל קודם לכן אין כאן כלל ממש בדבריו ואפילו חרם סתם אין מחרימין ע"פ טענה שלו הרדב"ז הובא בכנה"ג:

על השטרות וכו' פי' אם טען קטן שמסר לו ב' שטרות והוא מודה במקצת מ"מ אין צריך היסת כ"כ סמ"ע והש"ך רוצה לומר הפי' אם יש לו שטר על קטן מאביו ואביו מת ת"ז ופוגמו או ע"א מעיד שהוא פרוע גובה בלי שבועה כלל ועיין תומים שכתבתי דלא נראה כן לדינא. וגם מ"ש דיש לומר בטען קטן אשתבע לי לא נראה והעיקר כסמ"ע ואע"פ שדעת מחבר לעיל סימן צ"ה ס"ד בשטרות וטוען להד"ם ליכא שבועה כלל. צ"ל במ"מ מודה וכ"מ שם ריש סימן צ"ה ע"ש:

שיש לו הנאה לקטן ולכך אי לא תקנו חכמים לא יהיה לשום אדם עסק עם הקטן:

אין קנין קטן כו' דאינו יכול להקנות בק"ס אפילו מטלטלין שיש רשות בידו ליתן במתנה כשהגיע לעונת פעוטת מ"מ אין ק"ס שלו כלום דכתיב וחלץ איש נעלו איש ולא קטן:

החרש וכו' עיין תומים בענין אלם שהוא פקח גמור רק אין לו דיבור ונשא ונתן ונתחייב שבועה דאינו מועיל כשכותב בכת"י אני נשבע באלה שכדברי כך הוא ואיני חייב לפלוני כך אלא האחר אומר לו משביעך אני באלה ובשבועה שאם יש משל פלוני בידך שתתן לו או תכתוב בכת"י שאתה חייב לו והוא כותב שאין לו וזהו הוי שבועה לכ"ע. וע"ש בענין שבועה אם אלם התחייב עצמו באחר ע"ת כך וכך וקיבל זה התנאי על עצמו בשבועה דיש מקום להחמיר דחל שבועה אבל זולת התנאי רק סתם קיבל ע"ע בכתב שבועה אינו מועיל דלבטא בשפתים כתיב ובבריא שיש לו פה לדבר וכתב יש מקום להחמיר עיין שם:

משביעין אותה כ"כ הב"י כי חושב דהרא"ש חולק אדברי הגאון דסבירא ליה דאין משביעין אבל הש"ך וכן בפרישה ויתר מחברים כתבו דאם יש מקום לומר שע"י שבועה יגיע לפרעון כולו או מקצתו עכשיו אז הוא הדין שמשביעין אותה אבל אם ברור לנו שאין לה כלום וא"א לגבות ממנה אפילו פ"א רק כל השבועה יהיה על אח"כ אם תבוא לכלל גבית כתובה וכדומה שיהיה לה מעות אין משביעין וזה ברור לדינא כי כך הסכימו רוב אחרונים ונכון לדינא ואם תבעה חפץ ובזו יש ספק אולי ברשותה ויגיע לידי השבה דחייבת לישבע שאינה ברשותה והוא רוצה לגלגל עליה שאר שבועת שמא דאף שתודה בהם ידוע דאין עכשיו ידה מספקת לשלם דעת הש"ך דאין מגלגלין ואני כתבתי בתומים דראיה שלו אינו ראיה ונראה דמגלגלין:

שתשלם לכשתתאלמן דלמכור כתובה לאחר בטובת הנאה א"א דכל לגבי בעל ודאי מחלה וא"כ אפסדינהו או אטרוחי בכדי לא עבדינן ועיין לעיל מ"ש באריכות סימן פ"ו בזה ואם גם באשת כהן שייך זה ע"ש ואם המלוה אמר אני אקבל בתשלומין בטובת הנאה כתובה שלה ואם תמחול פסידא דידי כתבתי לעיל ס"ס פ"ז דאפשר דשומעין לו ע"ש. ועיין תומים ס"ק ח' אם נשבע לפרוע מה דינו ע"ש:

ודלא כיש חולקים והש"ך האריך בס"ק ט' דעיקר כיש חולקים הללו שהוא דעת הראב"ן וכן עמא דבר באשה הנו"נ בתוך הבית דהבעל חייב לשלם כל מה שלותה וצ"ל אפילו למ"ד לעיל סימן ע"ז בשותף שלוה אם אין עדים אע"פ שמודה שהגיע הממון לכלל שותפים מ"מ אינו חייב לשלם ועיין מש"ל מזה כאן עדיף יותר דשם אפשר דשותף לוה לצורך עצמו ולא ברור לכל בעת שלוה שהוא לצורך שותפות אבל כאן מידע ידוע שכל מה שלותה הוא לצורך בעלה ובשליחות שלו. מיהו הכל לפי ענין נו"נ בתוך הבית דאם נו"נ לדברים קטנים ולא לדברים גדולים אף הבעל אין מחויב לשלם עבורה דברים גדולים אבל אם היא נו"נ בכל עסקיו הבעל חייב לשלם הכל עבורה וכ"כ מהרי"ק. ודוקא שקבלה בהקפה או בעסקא אבל אם קבלה פקדון ופשעה בו אין הבעל חייב לשלם דלא עשה אותה שליח לקבל פקדונות אבל אם בהקפה ובעסקא ואבדה אותה שלא לצורך בעלה מ"מ הבעל חייב כמ"ש בתומים דאל"כ בטלה תקנת השוק ואין איש מלוה לאשה כי מי יודע מה תעשה בו הא אלו יודע המלוה שכל מה שמלוה היא מוציאה הוצאות שאין לבעלה תועלת וידוע ואפילו צדקה שאין לבעל ידיעה ומכ"ש אם ידע המלוה שמה שלותה הוא בהסתר מבעלה ודאי דהבעל פטור וליכא בזה תקנת שוק ע"ש בתומים. ואם הבעל מת ואחרים באים להוציא מיתומים בכתבים שכתבה אשתו צ"ע אי חיישינן לקנוניא וצריך לברר שהגיעו כתבים לידו בחיי הבעל וצ"ע עיין תומים:

ואם הבעל מודה עיין תומים ס"ק ז' דצ"ל דאין הבעל נעשה שואל במה ששאלה אשה אבל מ"מ נעשה שומר חנם עליו ולכך צריך שלשה שבועות הללו ע"ש:

דאין משביעין אשה מעוברת דין זה אין לו שורש כלל רק בתשובת בנימין זאב כתב דכך המנהג ונראה דמיירי בהיסת דהוא רק תקנתא ולא נחתינן לנכסים רק מנדין ואין לנדות אשה מעוברת אבל בש"ד דנחתינן לנכסים הא אין נותנין זמן לשבועה וכל דין שבועה מסוטה ילפינן ובסוטה קי"ל משקין את מעוברת ולא ממתינין עד שתלד ולכן צ"ע אבל ודאי בנשבעין ונוטלין דאם היא מעוברת דאין לגבות כלום עד שתשבע ואם תרצה להמתין תמתין בגביה ג"כ וזה פשוט: