אורים ותומים, אורים פ

ונתחייב בה פי' לא שחייבהו ב"ד כבר אלא שמתוך אותו טענה יהיה מחויב בב"ד סמ"ע וש"ך:

א"י לטעון היינו לאחר כדי דיבור אבל תוך כ"ד יכול לחזור בכל גוונא ש"ך ופשוט:

ואפילו יש עדים וכו' והיינו כדלעיל אמר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע א"י לומר פרעתי וחייב לשלם. והק' הסמ"ע הא לעיל הטעם משום דהוחזק כפרן ע"ש שדחק ולק"מ דעל הך דיטעון פרעתי כבר אין צריך להוחזק כפרן דבלא"ה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וזהו השגת ראב"ד על הרמב"ם ועיין מש"ל סימן ע"ט בתומים סק"ב ולק"מ:

אבל אם יצא מב"ד דעת הש"ך דוקא דכבר נתחייב בב"ד אבל אם עדיין לא נתחייב אף שיש בטענתו כדי לחייב בב"ד מ"מ לא שייך טענת שקר אגמרהו ואני בררתי בתומים מכמה ראיות דליתא לדינו ובכל גוונא לא מצי לטעון כשיצא מב"ד ע"ש:

אין שומעין עיין תומים דאפילו אם מפרש פי' כפשוטו ולא פי' זר ורחוק ממשמעות דבריו הראשונים מ"מ אין חוזר וטוען כשיצא מב"ד ודלא כריב"ש:

מפטור לפטור אבל לא מחיוב לפטור ואם בטענה ראשונה נתחייב שבועה ובשני פטור משבועה א"י וחייב שבועה וכן אם בטענה ראשונה היה שכנגדו נשבע ונוטל ובטענה שניה היה הוא נשבע ונפטר הדין כטענה ראשונה ונשבע ונוטל כן העלה הש"ך בס"ק ה' ונכון הוא:

אבל תוך וכו' ובעינן תוך כדי דיבור שלו ולא של חבירו אע"ג דבעדות תוך כדי דיבור של העד שני חשוב תוך כדי דיבור התם כל העדאת עדים הכל חד הוא אבל דיבורו של זה ושל בע"ד שכנגדו לאו חד הוא ולכך בעינן כ"ד שלו דוקא רשב"א:

ודלא כיש חולקין עיין תומים שכתבתי דנראה דיש חולקין דבריהם עיקר והיינו בקודם שיצאו מב"ד ודברי מהרי"ו אחר שיצא מב"ד ולא פליגי כלל עיין שם שהארכתי בראיה מגמרא:

שלאחר שכתב וכו' דכל דנכתב בשטר ודאי מידק דייק בטענתו ולא שייך בזה חזרה ונראה דאם שותק לטענת שכנגדו ה"ל ג"כ שתיקה כהודאה לכ"ע דלא שייך דמישב עצמו להשיבו כיון דכל תשובתו נכתבים בספר והא אפילו אמתלא לא מהני:

דהב"ד יכתבו כו' פי' בעינן מדעת שניהם אבל הב"ד יהדרו על זה שיסכימו לכתוב כדי שלא יהיה חזרה ואין קץ לדברי הרוח: