אורים ותומים, אורים מט

א"צ לכתוב כו' אפילו לכתחילה אין צריך לכתוב דדוקא גבי גט הצריכו לכתוב שם העיקר והטפל מה שאין כן בשטרי ממון סמ"ע:

צריך שיכירו כו' בשטר הלואה שם הלוה ובמכר שם המוכר פשוט דאל"כ איש אחר יעלה שמו בשם ראובן וחייב עצמו בעדים דחייב לשמעון מנה או דמכר שדהו ויתן השטר ליד שמעון ויבא ויתבעו מיד ראובן אשר לא ידע דבר שחייב לו או מכר לו שדהו ובשובר אף דידע דכך שם ראובן הנותן שובר לשמעון אולי שמעון אחר חייב לראובן אחר ולכך צריכים להכיר שניהם ועיין תומים דהעליתי דפי' הכרה בשובר דצריכים לידע דשמעון חייב בודאי לראובן הכותב שובר ואם כן כותבין שובר על נכון ואם יש לחוש דמכל מקום אפשר דיש חשש ערמה מכל מקום כולי האי לא חיישינן עיין תומים:

בלא קנין וכו' דבלי קנין אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה משום חשש מוקדם ואם כן אולי אין המלוה עמו ומעמיד בפני עדים איש אחר ואומר ששמו כשם מלוה כדי שיכתבו שטר ויש כאן חשש מוקדם ולכך צריך שיכירו שניהם ועיין סמ"ע דכתב דברים דחוקים כמ"ש הש"ך ועיין מש"ל בסימו ל"ט בתומים חששות אחרים בישוב דברי הטור והרמב"ם ודעת הש"ך אף במכר בלי קנין אין כותבין עד שיכירו המוכר ולוקח לפי דקי"ל דאין כותבין שטר מכר בלי קנין למוכר עד שיהיה לוקח עמו ועיין תומים מ"ש בישוב דברי המחבר דאין צריך במכר להכיר שניהם ע"ש:

אפילו אשה או קרוב כו' משום דהוי מילתא דעבידי לגלויא לא משקרי והקשה בס' בני שמואל הא לעיל ס"ס למ"ד אמרינן בממון לא יש הבדל בין מילתא דעבידי לגלויא והן דברי ריב"ש ולק"מ חדא דכאן בלא"ה חשש רחוקה שיכחשו וישנו שמם וכמ"ש בעל עיטור באמת דלא חיישינן להך ערמה ואם כן בכל דהו האמינו חז"ל ועוד הריב"ש גופיה בסימן קנ"ה כתב בדבר שגלוי לכל וסופו להתברר ודאי סמכינן על הך סברא מילתא דעבידי לגלויא וכו' אפילו בממון כי הך שטרא דפרסי וכו' ואף זה כמוהו דסוף יבא הלוה ויצעק לא הייתי ויתברר בעיני כל ולק"מ:

והיכי דסמיך כו' פי' הסמ"ע דלא נודע או סמכו על אשה וקרוב או הכירו מעצמן לת"ח מהימן לי' דלא הכיר מעצמו דלא אורחא בכך ולכך יכול לומר שהם טעו וכיחשו לו אבל שארי אינשי אמרינן דלא סמכו על קרוב ואשה כי אם מעצמן הכירו דדרכם לדקדק ועיין תומים שכתבתי דלא נר' כן דמהכ"ת לא יהיו נאמנים לומר כן רק העליתי לדעת נ"י אף דהיו סומכים על אשה וקרוב מכל מקום אינם יכולין לומר דכחשו לו דמירתת ע"ש ולדעת רשב"ם אף אלו נאמנים רק אי כחשו להנך ואמרו דשיקרו בם ואחר כך חזרו להודות להם ת"ח יכול לחזור ולהודות אבל שארי גברא לא וכיון דאמרו דהם כיחשו ולא זהו הבע"ד שוב אינו יכולים לומר דטעו:

ולכן תמוה כו' והרב הש"ך תי' דגם כוונת המחבר בעסק נשים דזולת זה מהכ"ת לא יהיה ת"ח מדקדק היטב אדרבא יותר מכוון דעתו מן שאר אנשים:

וכן בשארי טעות כו' עיין מש"ל בסעיף ו' בזה:

לחובתו וכו' צ"ע אי חייב לאחרים אי מחזיקינן ליה בהאי שמא דקרי ליה ועני דדילמא רמאות הוא לחייב עצמו להפקיע ידי אחרים מה שחב להם עי"כ:

מאחר שלא הוחזקו כו' הסמ"ע פי' דקאי ארישא דאי הוחזקו שני יב"ש אין יכול להוציא מלוה שיאמר לא אני חייב כי אם השני אבל בסיפא אף דהוחזקו שני יב"ש מכל מקום לא יוכל לומר איני חייב לך כי אם לאחר דקי"ל הם מוציאין שטר חוב על אחרים והש"ך פי' דמיירי דאין השטר יוצא מן תחת יד המלוה ולכך בהוחזקו א"י להוציא רק בהרשאה כדלקמן ס"ז בהגה"ה ואפשר לומר בפשוטה דאי הוחזקו שני יב"ש והלוה מודה ואמר אני חייב ולא השני רק לא לך ואתה העלית שמך כשם האחר נאמן במגו דהיה אומר איני חייב כלל דהיה נאמן דהא בשני יב"ש אין מוציאין עליהם שטר ואם כן נאמן דאין חייב לזה ולא הוי מגו במקום חזקה אלימתא דאין זה אלים דסמכינן אאשה וקרוב ויכול להיות שטעו כהנ"ל ואם כן א"ש דקאי אסיפא וטובא קמ"ל דמהימן במגו ודוק:

וה"ה בשאר טעות כו' היינו ודאי טעות אבל ספק אין לכתוב אחר דאולי אין זה טעות וכבר עשו שליחותן כ"כ הש"ך ועיין בא"ע סימן קכ"ב ע"ש:

ולא אמרינן כבר עשו כו' ואם חתם ע"א וקודם שחתם השני נאבד או נמחק השטר יכולים לכתוב שטר א' דעדיין לא עשו שליחותן כל זמן שלא חתמו שנים ד"מ וסמ"ע:

ומחוסר עדיין נתינה כו' אבל בנכתב בו קנין הוי כמטי לידו ולא מחוסר נתינה כלל:

נתינה לבעליו ואם אמר חתמו ותנו ליד שליח וכן עשו ומסרו ליד שליח ונאבד טרם שהגיע ליד בעליו הדבר ספק דלענין גט אסקינן בגיטין בתיקו הר"ן:

וי"א דאין אומרי' בשטר וכו' עיין מ"ש בתומים דקאי על שטר שיש בו קנין אבל בשטר שאין בו קנין לכ"ע אמרינן אין עדים חוזרין ועושים שליחותן ע"ש:

אם יתברר הדבר כו' עיין מ"ש בתומים דדין זה במחלוקת שנויה כיון דלא הוי מוכח מתוכו ולכך כתבו המחבר בלשון ויש אומרים אבל אי מוכח מתוך השטר דהוי טעות כ"ע מודים דהוי מוכח מתוכו לכך כתב רמ"א לעיל סעיף ב' הך דינא ולא כפל הדברים לחנם רק שם דמוכח דטעה לכ"ע כשר ואין כאן מחלוקת כלל:

דבריו סותרים וכו' עיין מ"ש בתומים באריכות בישוב דברי כל המחברים והעליתי לדינא כיון דדעת הרבה מחברים דאפילו בשטר שאין בו קנין א"י להוציא זה על זה לא נפיק עכ"פ מידי ספיקא דדינא ואין להוציא מיד הלוה דיכול לטעון קים ליה כהנך פוסקים אך בשטר שאין בו קנין והוא בתוך הזמן בזו נראה דיכול להוציא וע"ש:

אא"כ באו עדי השטר וכו' זהו מהני אפילו בשני יב"ש דיש להם זה על זה אם עדי שטר מעידים מהני אלא דשם פשיטא דשם איירי כמ"ש מחבר בקנין א"כ דל שטרא מהכא הא הם מעידים על הקנין וגובה משעבדי ועיין מ"ש תומים בשיטת החולקים וסבירא להו דבעינן מוכח מתוכו:

יש לו דין מלוה ע"פ עיין תומים שהנחתי בצ"ע מ"ש הן ומ"ש עדי שטר בעצמן וע"ש דהעליתי דאפשר דמיירי דעדים אחרים לא היו במעמד כשנמסר השטר ליד מלוה דאל"כ ה"ל ע"מ ע"ש:

ואם אחד מהם קטן כו' עיין תומים ה"ה בשני יב"ש דיש להם שטר זע"ז ותובע היה קטן בעת שטר ולוה גדול חייב הלוה לשלם ע"ש:

ואם גם וכו' פי' דאחד כהן עיין בתומים שהעליתי דאם נכתב סתם אמרינן דהוא ודאי אותו שאינו כהן דאילו היה כהן היו העדים כותבים כהן ואין צריך לכתוב ישראלי:

או מלוה בשטר בסמ"ע ס"ק י"ח חולק דמה מהני של מלוה העיקר תלוי בהזכרת שם דירת הלוה ויפה כתב אמנם נראה כי דברי הש"ע סובבים על הנך תרי בבי הנאמרים לעיל אחר שיוציא שטר חוב עליהם או זע"ז ובאחר המוציא פשיטא דעיקר תלוי בהזכרת מקום דירת הלוה כדי שלא יאמר יוסף בן שמעון השני הוא הלוה אבל בשני יוסף בן שמעון זע"ז אם מוזכר מקום דירת המלוה גם כן מועיל לענין זה דא"י לומר את היה הלוה דהא הזכירו דירת המלוה וגם לא יוכל לומר החזרתי לך כשפרעתני דהא נזכר בביאור דיב"ש הדר במקום פלוני הוא המלוה ונכון. והסמ"ע כתב דבטור כתוב דצריך לכתוב שם מקום דירת הלוה ודירת המלוה ונתן הסמ"ע וכן בפרישה הטעם דהואיל בגיטין צריכין לכתוב מקום דירת האיש והאשה אף בשטרי הלואה תקנו לכתוב שם דירת המלוה והלוה ועיין תומים שכתבתי שזה דחוק ועיין מ"ש טעם אחר בכוונת הטור למה צריך לכתוב מקום דירת המלוה ע"ש:

וי"א דאין כותבין וכו' הסמ"ע והב"ח השיגו דלא מצינו בזה חולק והש"ך כתב דרמב"ן חולק ועיין תומים דבררתי דהנכון בדיעבד אם לא נכתב שם מקום דירת הלוה והמלוה והלוה לא טען לאו אנא הוא לכ"ע כשר רק אם יש לכתוב לכתחילה או דלא נכתב והלוה טען לאו אנא הוא כי לא אני דר במקום הכתיבה ומי יודע איזה יב"ש היה שלוה טענתו טענה ולכך יש לכתוב לכתחלה ודעת הרמב"ן דאין צורך לכתוב לכתחלה ואם טען כן אין טענתו טענה כיון שאין בעירו עוד אחד ששמו יב"ש אף שלא נזכר שם מקומו כלל בשטר וא"י לומר דילמא אחר ממקום אחר הוא ועיין תומים כי כתבתי דדברי הרמב"ן צ"ע שהם רחוקים מציור שכלי ע"ש:

שלי"ט או נר"ו כו' הש"ך הסכים להרב ב"י דאין מכאן ראיה וסימן כלל די"ל הך נר"ו מוסב על יוסף הלוה אבל לא על אביו שמעון ואפשר דבאמת שמעון אביו מת ומביא ראיה מיהושע בן יהוצדק כהן גדול דלא היה יהוצדק כי אם יהושע כה"ג ע"ש ולא היה צריך ראיה מנביאים כי אם מהתורה יהושע בן נון משרת משה ולא היה נון משרת משה כי אם יהושע וכן טובא אבל באמת יש לחלק בין תוארים לענין ברכה ותפילה כישם תואר כותבים לבסוף אבל ברכה סומכים לה שם אשר עליו מוסב ברכה כי נודע כי בברכה ותפלה יש לנו לדבר דבר המבורר ביותר שלא יפול בו ספק כלל כנודע בזהר ובכל המחברי' ולכך נר"ו או שלי"ט שהוא ברכה ותפילה אילו היה מוסב על שם יוסף היה סמוך לשם יוסף דלא יהיה משמע דקאי על שמעון וברכתו לשוא ולעולם אמרינן גביה לשון מבורר וגם כאן דיש ספק לאיזו נתכוונו העדים אמרי' דדייקי עדים וכתבו בכוונה להורות על שם זה שהוא אשר שמעון חי כמ"ש התו' לחלק אף על גב דבעלמא אין מעלין משטרות ליוחסין בשני יוסף בן שמעון מעלין דדייקי עדים לתת סימן והבדל ואף בזו י"ל כן אך מכל מקום לדינא צ"ע להוציא בחילוק וסימן קלוש זה ממון ויכול לומר המוחזק קים ליה כהב"י והש"ך:

אבל וכו' עיין בתומים שהארכתי והעליתי דלא אמר הרמ"א חילוק זה אלא בהך סימן נר"ו דבלא"ה פקפק בו הרב ב"י בס"ק הקודם ע"ש אבל בכתוב בו כהן אפילו דנכתב בלשון אני יב"ש כהן גם כן הוי סימן אף דדעת רשב"א הוא גם כן בכהן מכל מקום דעת רמ"א להכריע וכן נראה להלכה וכן הוא הסכמת הש"ך לדינא אף שהוא לא מטעמיה: (כד) שכל מי וכו' דאם נימא דהיה של שני רק נפל לנפילה לא חיישינן וגם דילמא מסר לו ואותיות אין נקנים במסירה דאמרינן אוקי אחזקתו כאן נמצא וכאן היה ולא בא לרשותו מרשות אחר כי אם הוא המלוה באמת אבל אם מודה דהיה של אחר רק הקנה לו במסירה אף דשמו כשמו בעינן כומ"ס ולא קניה במסירה ולא גביה בו כן העלה הרמב"ן ולא כרז"ה דסבירא ליה בשמותן שוים לא בעינן כמו"ס וסגי במסירה לחוד ודעת רוב המחברים כרמב"ן ועיין לקמן סימן ס"ו מ"ש שם:

אבל אם אין כו' עיין תומים דאיירי ביורש דאביו היה מצוה לשלם ליב"ש מנה והיורש א"י לאיזו יב"ש אבל אם הלוה חי וא"י למי חייב וכל אחד טוען לי חייב חייב הלוה לשניהם בתבעו ליה ובלא תבעו חייב לשלם לצאת י"ש אם לא באמר דהלוה בשטר והמלוה אין שטר בידו פטור די"ל על שטרא סמכית ולא הייתי מדקדק לדעת מי הלוה ואת דאפסיד אנפשך:

אינן יכולין להוציא עיין תומים שכתבתי דאפשר דצריך להוציא מעות מתחת ידו ויהיה מונח בב"ד עד שיבא אליהו:

אלא כותבין הרשאה אבל הרשאה מהני אף דאיכא ודאי רמאי עיין תומים מ"ש בזה ועיין תומים ס"ק י"ז דה"ה בשטר קנין שביד יב"ש על קרקע אף שהוא רק שטר ראיה ולא שטר קנין מכל מקום לא יוכל המוכר לומר לא לך רק ליב"ש השני מכרתי דהואיל ושטרו בידו חזקה דהוא הלוקח:

אבל אם משולשים כו' והטעם צ"ל דכך תתנו חכמים מפני תקנת יוסף בן שמעון שאל"כ לא יהיו יכולים להלות לשום אדם דילך ליב"ש חבירו ויקח שובר ולכך תקנו אם משולש בשטר לא מהני שובר בלתי שילוש ואם כן ליכא חשש יותר ואם המלוה לא השליש שטרו אפסיד אנפשי':

ונמצא אצל המלוה וכו' כל המפרשים תמהו דלמה בעי תרתי שובר מקוים ונמצאו שטרות בין שטרות הקרועים הא לקמן סימן ס"ה סי"ח מבואר דחדא מנייהו די לבטל השטר ולכן דעת הגי"ת וכן הש"ך להגיה בטור מילת או דהיינו אם שובר מקוים וכו' או שנמצאו השטרות וכו' וא"ש אך הסמ"ע בדרישה תי' והוא כעין התי' שתי' הט"ז לקמן סימן ס"ה סי"ח דלקמן לגרוע ולבטל כח שטר א' אחד מהנ"ל מהני או מקוי' או נמצאו בין שטרות הקרועים אבל כאן שהיה כח ביד השובר לבטל כל שני השטרות משני יב"ש יחד לזו צריך תרתי לריעותא קיום וגם בין שטרות קרועים והא דלא סגי בביטול שטר אחד ומכל מקום א"א להוציא משום יב"ש כי כל אחד יטעון שטרי פרוע י"ל דנ"מ אי תפוס מא' ויטעון ברי ששטרך אינו פרוע ולכך בתרתי לריעותא מחזיקינן לודאי פרוע ולא מהני תפיסה כלל ודוחק ועיין מ"ש בתומים די"ל דמלוה דאומר כן שכך מצאו ולא היה עדים במציאת השובר ושטרא בין קרועים ולכך בעינן תרתי דאל"כ נאמן במגו וסבירא ליה דבס"ס מוציאין ע"ש מילתא בטעמא:

כיון שאיו לחבירך ב"ח כו' פי' לאו דוקא דלית ליה אלא אפילו אית ליה רק כיון דאין יכול לגבות ממנו ה"ל כאילו אין לו ב"ח והוי כמו נשתדוף נכסים דגובה מנכסי' משעובדים ולא מ"ל הנחתי לך מקום כן צ"ל בגמרא דבכורות אשר מקור הדין נלמד דשם אית ללוה נכסים ע"ש:

לפי שאין נכסים וכו' עיין תומים שהארכתי והעליתי דלרמב"ם אין לדין זה שורש ולכך השמיטוהו ולכן דין זה ספיקא דדינא ע"ש:

והערב אין משתעבד וכו' וכתב הש"ך בס"ק י"ט דה"ה אם יב"ש אחד יורש מיב"ש השני ג"כ אינו גובה בממ"נ ועיין תומים מ"ש דנראה דגובה מיורש ע"ש ולוקח שאני דאין טורף משעבדי:

נמצא שהערב כו' כתב הש"ך בס"ק כ' דה"ה אם יב"ש אחד ערב בעד יב"ש חבירו אין גובה ועיין תומים שכתבתי מילתא בטעמא דנראה דגובה ע"ש: