אורים ותומים, אורים ל

חוץ מעידי חבלות ה"ה לכל מידי דלא שכיחי דלא עבדינן שליח' כדלעיל בסי' א' בעי דו"ח ומחבר דנקיט חבלות חדא מינייהו נקט סמ"ע:

אע"פ שלא כוונו החודש כו' פירש לא שהכחישו רק זה אומר בב' לחודש והשני אומר א"י בכמה בחודש אבל אם הכחישו עיין בסעיפים שאחריו סמ"ע וכתב הש"ך בשם הפוסקים דאפילו ירצה דיין להחמיר ולהצריך ז' חקירות אין רשות בידו:

ואם הכחישו זא"ז בחקירות כו' חקירות הם ז' באיזה שעה ביום באיזה יום בשבוע באיזה יום בחודש באיזה חדש בשנה באיזה שנה לשמיטה ובאיזה שמיטה ליובל באיזה מקום ולרמב"ם בגוף הדבר בדיני נפשות אם בסייף או בארירין ובד"מ אם חביות של יין או של שמן נחשב גם כן בכלל חקירות:

עדותן בטלה ואם שני כתי עדים מכחישים זא"ז אף על פי שכת אחת היו עדי קנין וכת שניה ראו הקנין בעלמא אין לכת א' יותר נאמנות מהשני' ב"ח בסימן ס"ג והביאו הש"ך ודוקא הוכחשו הא אמרו א"י כשרה והש"ך דעתו לפסול ואין דבריו נראים כמש"ל סימן ל"ג בסופו ע"ש:

בטלה עיין תומים שהעליתי להלכה אם שנים אומרים בא' לחודש ואחד אומר לא כי אם בג' בחודש אפילו באו בבת אחת והעידו בתוך כ"ד של חבירו הרי זה עדות כשר ואין דברי של א' במקום שנים וה"ה אם שנים מכחישין זה את זה בחקירות דעד זה מצטרף עם אחד מהשוק אם מעיד כדבריו:

של שמן היתה הלשון היתה מורה כאילו אומר לא כי דמה שאתה אומר של יין אני אומר של שמן מהר"י אדרבי ובגי"ת פקפק על זה ואין דבריו נכונים:

עדותן בטלה דעת הסמ"ע דאפילו שבועה אין צריך אבל העליתי בתומים דאף דבדברי הרמב"ם האמת כמ"ש הסמ"ע מכל מקום לדינא צריך שבועה:

שהרי הוכחשו בדרישה זהו שיטת הרמב"ם דסבירא ליה הואיל והוא חקירה בגוף הדבר הוי דרישה אף דלא שייך ביה הזמה:

וזה תבעו שניהם עיין תומים מ"ש הטעם דלמה צריך שיהיה תובע שניהם:

אם המקומות קרובים כו' זהו דעת הטור משום דיכולין לראות א"כ אינו בכלל החקירה באיזה מקום דלא שייך בי' עמנו הייתם כיון דיכולים לראות מזה לזה אבל אם אין יכולים לראות נחלקו ובטלה עדותן דהא הכחישו זה את זה בחקירות ועיין תומים שכתבתי דהריב"ש והר"ן חולקים ונתנו טעם דלא מדקדקים בין בית לעליה ובין דיוטא לדיוטא ואפילו לא רואים בד"מ כשר ועיין מ"ש בישוב הקושי' מגמרא:

כל מקום שנוכל ליישב וכו' עמש"ל בפירושו:

משלם ת"ש כו' הואיל בד"מ הלואה אחר הלואה מצטרף כמבואר בס"ו ולכך מצטרפין עד המעיד על ת' עם עד המעיד על ת"ק ויתחייב לשלם ת' וכן עד ה"ר עם עד ה"ש ויתחייב לשלם ר' ומנה של ש' הנשאר עם מנה של ת"ק הנשאר צרפן לאחד הרי כאן ת"ש שמחויב לשלם ועד שהעיד על ק' אין לו צירוף הרי הנתבע מחויב לישבע להכחיש העד ש"ד כ"כ טור ודייקו מיניה הא אילו היה עד ה"ק בצירוף לא היה זוקק לשבועה דרך משל א' אומר ק' וא' אומר ר' ובצירוף מוכרח לשלם ק' לא אמרינן דעל ק' הנשאר מהעדו' של ר' יכריחו לשבועה דאורייתא זהו לא אמרינן ועיין תומים כי טעמו צ"ע:

מגלגל עלי' ת"ש הנשארים הא דלא בלא"ה חייב שבועה דהא תובעו באלף ות"ק והוא כופר בכל ועדים מעידים שחייב ת"ש והוי לי' הך דר"ח קמייתא תי' הסמ"ע והב"ח דעדים ע"י צירוף לא אמרינן דר"ח קמייתא ועיין תומים שהעליתי כש"ך דהוא דחוק ומהיכי תיתי לחלק אלא ברור דאיירי דהוא לא טענו בברי רק עפ"י עדים ולכך לא שייך ביה דר"ח קמייתא ולכן משביעין אותו ע"י גלגול דמשביעין אפילו בטענת שמא ע"ש:

ואם העידו סתם וכו' והארכתי בזה בתומים והעליתי הא דאמרינן לעיל דכל מה שנוכל ליישב דברי העדים מיישבים היינו בדבר שמצוי לטעות ואזלינן בתר רובא כמו דאזלינן בתר רוב לומר דטעו בקביעה דירחא אבל בדבר שאין רבים טועים בו לא מיישבין דבריהם רק דנין כמכחישין והממע"ה וזהו דלא כט"ז דרוצה לחלוק בין אם ידונו כמכחישים יהיה א' מהם פסולי עדות או לא יפסלו. ואם כבר העידו שנים בב"ד ואתחזק עדותן בב"ד להכשר ואחר כך באו מכחישים או זוממים טרחינן ומיישבים דברי עדות ראשונים בכל האפשר שלא יהיה בהם הכחשה והזמה הואיל וכבר אתחזק עדותם להכשר אין מוציאין מחזקתה:

שהממע"ה מזו מבואר אם העידו בפרעון אילו אומרים בא' בניסן פרע ת' ושני עדים אחרים אומרים סתם בפנינו פרע ת"ק אין אומרים שהעידו ביום א' וכמכחישין רק אמרינן שהעידו על יום אחר ואם כן הרי פרעון תת"ק וכ"כ בתומים ע"ש:

הוחזק כפרן כו' עיין מ"ש בזה באריכות לקמן סימן ע"ה בישוב דברי הרא"ש ע"ש:

ומשלם ק"ק בכאן ע"י צירוף מחייב' ליה שבועה כהך דר"ח קמייתא והואיל והוחזק כפרן משאיל"מ ואף על פי דבצירוף לא אמרינן דחייב שבועה בר"ח קמייתא היינו שכל א' מעיד על מנה מיוחד מנה של זה לא של זה אבל בכאן ששני עדים מעידים על מנה א' והוא הודאה אחר הודאה צירוף כזו מחייב שבועה סמ"ע ולפמש"ל בכל מקום כשתובעו ברי צירוף מחייב שבועה ואין צריך לחילוק הזה:

הרי אלו מצטרפין אם התובע טוען לא רוצה אני בצירוף כי אם אתבע אותו בכל עד ועד בפ"ע ויהיה נשבע בכל עד להכחישו נסתפק בשלטי הגבורים בזה אי שומעין לתובע ולא ידעתי מה מקום ספק כיון דהוא צועק ככרוכיא חייב לי שני מנים ואני אטיל עליה שבועה על כל עד מי ימחה בידו ובפרט לפי מה שכתבתי בתומים די"ל הא דעדות מיוחדת כשר בד"מ הוא מדרבנן לתקנת המלוה ואם יאמר אי אפשי בתקנתא דרבנן כגון זו שומעין לו:

תבעו שני מנים אבל בהודאה אחר הודאה וכן הודאה אחר הלואה אין צריך לתבוע ב' מנים דמנה חד שהלוה לו הודה עליו כמה פעמים וכן הודה לאחר הלואה. אבל בהלואה אחר הודאה דעת הסמ"ע גם כן דאיו צריך לתבוע שניהם דאמרינן שהודה לו על מנה שילוה לו אחר כך ועיין תומי' שכתבתי דלהלכה אין להוציא בזה מיד המוחזק ע"ש. ואם המלוה אמר הלויתי לו ב' מנים ואיני יודע אם בזמן אחד או זמנים מתחלפים גם כן כשר סמ"ע וה"ה אם לא טענו ברי כלל רק תבעו ע"פ עדים גם כן כשר דהרי אין מוכחש מפי תובע ועיין מש"ל ופשוט. וכתב הסמ"ע בשם מהרי"ק דעד אחד בהכחשה ויכול לברר עד אחד נאמן ופירש הספר מאירת עינים בו פי' דחוק והנכון כמה שכתב השפתי כהן והוא גמרא קידושין דף ס"ו בע"א אומר פלוני בעל מום ועד אחד מכחישו והראשון אומר פשוט בגדיך ויראה מום שלך הרי ראשון נאמן ועיין בתומים דפי' כעד אחד בדיני ממונות לחייב שבועה אבל לא כשני עדים והשפתי כהן רוצה לחלק בין איסור לממון ועיין מה שכתבתי בתומים דלענין חיוב שבועה ל"נ לחלק:

וטעו בעיבורא דירחא כו' שזה חושב חודש שלפניו היה חסר ולכך הוא בג' בחודש וזה חושב שהיה מלא ואם כן הוא בב' לחודש והיינו שלא הוכחשו בימי השבוע דאי הוכחשו הוי בשביל כך הכחשה סמ"ע ועיין בתומים שהעליתי דאפילו בשנים אמרינן שטעו ואי אמרו בב' בחודש והוזמו באמרם עמנו הייתם מכל מקום הדבר והעדות כשר דאמרינן דטעו בקביעי דירחי ולא כמהרש"א:

ואי הוברר הדבר וכו' כגון שמחולקים בב' ימים בחודש זה אומר בג' וזה אומר בה' או לאחר רובו של חודש והכל יודעים מקביעות החודש ולא שכיח דטעו ובתומים העליתי אפילו גבי פרעון אמרינן דלאחר רובו של חודש לא טעו ע"ש. והא דאמרינן לאחר רובו של חודש לא טעו היינו כשאומרים שראו העדות והמעשה לאחר רובו אבל אם ראו קודם רובו אף דזמן שהעידו עדות בב"ד היה לאחר רובו מ"מ אמרינן שהם טועים כי מאז היה הטעות קבוע בזכרם שביום פלוני היה נעשה המעשה ועכשיו אומרים בדדמי ועיין בשב יעקב כי חכם מופלא טעה בזה. ועיין תומים שבררתי אם הם אומרי' אחר זמנו של חודש באיזה יום של שבוע וכוונו השבוע אע"ג שיש הכחש' בזמן של חודש כשר עדותן בד"מ דאין צריך דו"ח אבל אם ראשון אמרו יום השבוע ואחר כך יום החודש והכחישו זה את זה עדותן בטלה דחזרו מעדותן של יום השבוע והוא שאמרו זה בתוך כ"ד באופן דמהני חזרה כדלעיל בסי' כ"ט עיין מ"ש בתומים באורך בישוב תשובת הרא"ש וכתב הסמ"ע אם הכחישו זה את זה בשעות גם כן עדותן בטלה דהוא מן ז' חקירות ועיין בתומים שהארכתי דאף דרמב"ם סבירא ליה דאין אדם טועה רק שעה אחת מכל מקום לא נ"מ לדינא ואפילו אחד אומר בתחלת שתים ואחד אומר בסוף שלש עדותן קיימת דאמרינן הטעות בשנים והמעשה היה בתחלת שלש וזה טעה לקמיה וזה אבתריה וכן לענין הזמה צריך לומר עמנו הייתם עד סוף שעה ה' דאולי גם עדים המזימים טעו בשעה ולא היו עמם רק עד סוף שעה ד' והמעשה נעשה תחלת ה' והוא העד טעה בשעה ע"ש ועוד העליתי דאחד אומר בשעה ראשונה והעדים אומרים אותו שעה וחצי עמי היה לדעת התו' דלא יוכל לומר דילמא נעשה אחר כך דשעה ראשונה ביום הוא קודם הנץ החמה ובין קודם הנץ לאחר הנץ לא טעה ולדעת הרמב"ם שעה ראשונה מתחיל אחר הנץ ע"ש ועיקר כדבריו אך זהו הכל להוציא אבל בעדי פרעון אפי' א' אומר בשתים וא' אומר בחמשה עדותן קיימת והממע"ה דאמרינן מ"ד שלשה סוף שלש ומ"ד ה' תחלת ה' וע"ש וכן אם אחד אומר שפרעו בחמש ואחד בשבע להרמב"ם דתלינן הטעות בשנים י"ל אולי היה בשית וטעו שניהם דבקרנייתא קאי והוא ספק הממע"ה ע"ש:

משתבע ש"ד כאן לכ"ע חייב ש"ד דהא העדים לא הכחישו זו את זו רק התובע מכחיש לעד ובממ"נ צריך לישבע נגד חד ופשוט וכבר כתבתי לעיל דנראה דאף כשעדים מכחישים זא"ז מ"מ חייב ש"ד ע"ש:

החזיק בקרקע כו' עיין סמ"ע דאם העיד העד שנתן בניסן מתנה לשמעון בפניו ובפני עד אחר שכבר מת והעיד השני שנתן מתנה לשמעון בתשרי בפניו ובפני עד שמת לא מצטרפין דלדברי העד השני נתבטל מתנה ראשונה כב' שטרות שהן על שדה אחת ואם כן לא שייך צירוף רי"ו והעליתי בתומים דדוקא בשעה שנתן בתשרי עדיין היה העד השני שנתנו בפניו בניסן חי דלולי כן י"ל דלכך נתנו שנית הואיל ומתנה ראשונה לא היה עליו עדים:

מצטרפין כתב הסמ"ע דצ"ל הנתבע דפרעו ב' פעמים ועיין תומים דכתבתי דיש לו מגו משא"כ לעיל בתובע הוי מגו להוציא:

קודם ניסן לאו דוקא אפילו בניסן ועדי פרעון לא הזכירו יום אימת בניסן היה הממע"ה ואמרינן דזמן הפרעון מאוחר לשטרו סמ"ע ונכון:

או אחד מעיד שפרעו וכו' אבל עד אחד מעיד שהודה והשני אמר שפרעו אחר כך אין מצטרפין סמ"ע פי' אם הלוה אומר שלא פרעו רק מנה אחת דל"ל דהודה על מה שיפרע אחר כך דגבי לוה דצריך למעות אמרינן כן ולא גבי מלוה ומה שהקשה הט"ז הא מצינו לפעמים דגם המלוה מאמין ללוה אין קושיא דלא שכיח ובזו אזלינן בתר רובא כמש"ל באריכות בתומים ע"ש:

סטראי נינהו ודינו כמש"ל בסימן נ"ח באריכות וכאן קיצר בענין טענות סטראי אבל דינו כמ"ש לקמן בסימן נ"ח דנחלקו רבוותא אי בטל השטר לגמרי או רק איתרע וה"ה הכא כן העלה הסמ"ע ונכון ואפילו יאמר אמת קבלתי אבל קבלתי אותו על חוב אחר בע"פ או בשטר שהיה לי עליך והחזרתי לך השטר לא מהימן ודעת הסמ"ע בס"ק ל"א אפי' ידוע שהיה לו עליו מלוה בע"פ או בשטר מכל מקום א"י לומר דהך פרעון היה על אותו שטר וצ"ע ועיין לקמן סימן נ"ח מ"ש כי שם מקומו. ונראה דקמ"ל כאן דלא יכול לומר סטראי דה"א כאן רגלי' לדבר דהיה פרעון על חוב אחר דאל"כ למה לא לקח שטרו ואי דסמיך על עדי פרעון אטו ידע דיצטרפו ואיך סמיך על ע"א ועוד בפרעון אחר פרעון א"א לומר דסמיך אצירוף דהא עי"כ מפסיד מנה דהוא טוען פרעו מאתים ואנן לא פסקינן רק מנה קמ"ל דמכל מקום מצי לטעון סטראי וטובא קמ"ל:

וכן אם היה ע"א בכתב וכו' עיין מש"ל בסימן נ"א בזה באריכות כי שם מקומו האמיתי ע"ש:

יבא ב"ד אצל ב"ד וכו' בעינן ב"ד שלם דאחד מכל ב"ד לא סגי דהא כל א' לא שמע רק עד אחד והוי עד מפי עד משא"כ בסעיף שאח"ז ששמעו שני עדים סגי באחד מהב"ד סמ"ע:

אבל אחרים ששמעו וכו' עיין תומים שהעליתי כט"ז דוקא בשמעו חקירות עד אחד אבל אם שמעו ב' עדים העידו בב"ד ונחקרה עדותן יכולים להעיד בב"ד ולומר כך נתקבל העדות בב"ד ומזה העליתי בתומים שטר שחתום עליו רק ע"א ונשרף אין העדים יכולים להעיד בב"ד שכך היה כתוב בשטר לגבות בו ע"ש:

יבוא א' מכל ב"ד עיין תומים שכתבתי הא דצריך שלשה בתי דינים ולא סגי בשנים דא"כ הוי אין עד נעשה דיין וצריך להעיד בפני ב"ד חדש משא"כ בצירוף משלשה ב"ד הם העדים והב"ד:

אינו מצטרף עם העד כו' אע"פ דגבי דיין לא שייך עד מפי עד מכל מקום הדיין מעיד ששמע העדות וזה העיד שראה לא מהני בי' צירוף ולכך אפילו לפני ב"ד אחר לא יעידו הואיל ואינם מעידים בשוה סמ"ע:

שהעידו לפניו מילת לפניו לאו דוקא ה"ה אם העד לא העיד כלל אינו מצטרף דאזיל בתר טעמא סמ"ע:

אפילו העידו כו' ול"ד לשני חזקה דסגי ב' מעידים על שנה וב' על שנה ב' וב' על שנה ג' דשם ראו כל אותו שנה מה שהיה להם לראות סמ"ע ועיין לקמן סי' קמ"ה מ"ש שם: