אורים ותומים, תומים פט

אפי' היה שכרו פרוטה הש"ך סק"ב האריך בסתירת הרמב"ם דבפי"א מהלכות שכירות פ' דאפי' היה שכרו בפרוטה כמ"ש בש"ע כאן ואולם בפ"ג מטוען ונטען הביא דעה זו בשם רבותיו והוא פ' דצ"ל כפירה ב' כסף והדברים סותרים זא"ז ואף אם נדחוק ברמב"ם דלמעשה לא ביקש להורות נגד רבותיו ופ' אפי' בפרוטה ישבע או כמ"ש הגאון ח"צ בתשובה דרמב"ם מודה בשכיר דיטול פרוטה בשבועה רק נחלק עם רבותיו באינך נשבעים ונוטלים דמד"ת היו נוטלים בלי שבועה ובזו ס"ל לרמב"ם דלא החמירו כ"א בכפירה שתי כסף מה נאמר ונדבר בטור דמכריע בריש ס"ז כרמב"ם דבעי כפירה שני כסף בשכיר ודלא כהגאון מר"ץ ובסוף ס"ז כתב כלשון המוזכר בש"ע דאפי' היה שכרו פרוטה והש"ך כתב ליישב ותמצית לשונו שצריך כל מקום הנתבע שיכפור בב' מעין ואם לא כפר תחילה ב' מעין אין הב"ד פוסקים לו שבועה אלא צריך שיכפור ב' מעין ואז פוסקים לו הב"ד שבועה ואח"כ ישבע התובע כתקנת חז"ל ונוטל אף מפרוטה ומעלה עכ"ל והיא ז"ל לרוחב בינתו קיצר במובן וסמך עצמו אמבין כמותו ואולם אנחנו לא נדע כוונתו דאם כופר בשני מעין איך ישבע אח"כ אפי' מפרוטה ומעלה הא הכפירה היה שני כסף ואם מודה אח"כ דמתחילה שקר טען לתבוע שני מעין עד שפסקו עליו הב"ד שבועה כדינו ובאמת אין לו תביעה רק בפ"א ובזו נימא דהואיל דכבר פסקו הב"ד שבועה אף דעכשיו נתגלה דאין לו רק פ"א מ"מ הפסק שבועה עומד במקומו מלבד דזה דוחק לכוון בלשון הרמב"ם כנראה מדברי הרמב"ם וטור אף גם דברים אלו רחוקים מסברא דכיון דשורש הדין אם אינו תובע רק פרוטה ולא שתי כסף דאין לו דין נשבע ונוטל ולא תקנו חכז"ל בו התקנה א"כ וכי בשביל זה שכיחש בב"ד ותבע יותר מכפי הראוי כאשר פיו ענה בו יועיל ערמתו לישבע אפי' בפ"א אשר לא כדת ותקנות חז"ל ונמצא חוטא טוען שקר בב"ד נשכר ונקי אשר לא נשא לשוא נפשו לטעון שקר בב"ד אבד והפסיד דא"נ ואולי כוונת הש"ך דוודאי כפירה והכחשה ביניהם צריך להיות שתי כסף דומיא דש"ד במ"מ רק על דרך זה כגון השכיר תובע ב' כסף קצצת לי ותן לי אותם והלה מכחישו לא קצצתי לך אלא פ"א ונתתיו וא"כ ע"ז בכפירת הקציצה הבעה"ב נשבע ונפטר וא"כ אין השכיר נשבע ונוטל רק פ"א ובזה אמרי' דמ"מ ישבע כיון דעכ"פ הכפירה והכחשה יש כאן בשני כסף דאף דהוא אינו נוטל רק פ"א בשבועה מ"מ יש כאן כפירה כשיעור הנ"ל משא"כ אם מתחילה ועד סוף אין כאן כפירה והכחשה רק בפ"א ולא בב' כסף בזו ל"ת חז"ל לישבע כי לא תקנו רק דומיא דמ"מ וכעין נדון זו יש למצוא בכל נשבעין ונוטלים כגון נחבל עדים שמעידים על חבורה א' שראוהו שלם קודם הקטטה כדלקמן דבהא הנחבל נשבע ונוטל וחבלה זו אינו עולה יותר רק פ"א אמנם נחבל טוען עוד חבורה א' עשית בי וע"ז אין עדים שנכנס ת"י שלם ואין הנחבל נאמן וא"כ באמת יש כאן כפירה והכחשה ב' כסף כשנצרף שני החבורות אבל לענין נשבע ונוטל אין כאן רק פ"א דעל החבלה שניה א"נ ומ"מ נשבע הואיל ועכ"פ יש כאן כפירת שתי כסף אבל אם מעולם לא נתווכחו רק בחבלה א' שהוא רק שוה פרוטה בזו לא תקנו וכן י"ל בנגזל שראו עדים נכנס ולא היה התביעה רק בפרוטה רק הנגזל טוען עוד נכנס בלי ראית עדים ובצירוף שניהם יש כאן כפירות שתי כסף אבל מ"מ אין הנגזל נשבע ונוטל רק במה שראו עדים נכנס והוא רק שוה פ"א ובאמת יש מקום לסברא זו אבל ק' לכוונו בלשון טהור של הש"ך ואולי כוונתו דמתחילה כפר הבע"ב לשכיר בשני מעין ולבסוף הודה לו הבעל הבית שחייב לו ואינו מכחישו רק בפרוטה ואמרי' הואיל וכפר מתחילה והזקיקו השכיר לידי שבועה יהיה עונשו דאף עכשיו יהיה השכיר נוטל בשבועה אפי' פ"א דאלו מתחילה הודה לו היה נשכר שלא הי' מגיע לשכיר שבועה אבל הוא הואיל וכיחש והב"ד פסקו שבועה לא זזה ממקומה אך זה דוחק גדול כמש"ל ואין לשון הרמב"ם וטור מורי' כן כלל ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם הוא כך דודאי טענת הראב"ד חזקה מה יעשה העני זה שהשכיר עצמו בפרוטה וכי לא חשו חכמים לכדי חייו אלא ס"ל ודאי אם לא היה שכרו רק פ"א ויש כאן הכחשה בפרעון ודאי דנוטל בשבועה כקו' הראב"ד אבל אם שכרו הי' ביותר בשני מעין רק שאינם מחולקים בפחות משני מעין דעל הנשאר מודים זל"ז הבעה"ב ושכיר בזו כיון דשכירות היה ביותר רק המחלוקה הוא רק בפרוטה אזדא קושית הראב"ד דהרי זה כשארי תובעים ונתבעין דאם אין הכחשה ביניהם בסך שני כסף לא אחשביהו חז"ל לתקן שבועה ואף באלו נשבעים ונוטלים כך כיון דהעסק שביניהם היה ביותר ודבר זה ברור ונכון בסברא והכי דייק למאוד לשון הטור דמתחילה הסכים לרמב"ם ובס"ס זה כ' אפי' היה שכרו פרוטה ישבע ויטול שכרו פרוט' דייק ולא קאמר אפי' תביעתו פרוטה אלא ודאי דלא לפי תביעתו דנין דאם היה שכרו שני כסף ותביעתו רק פ"א אין כאן שבועה כהכרעת הרמב"ם ז"ל אבל בשכרו פרוטה תקנו חז"ל שבועה וכן המחבר בלשונו לשון זהב בש"ע שמר דברי הטור וכ' אפי' היה שכרו פרוטה ובזו י"ל שבועה אבל אם תביעתו רק פ"א ושכרו היה יותר מודה לדברי הרמב"ם וכן יש להור' כמ"ש הב"ח והש"ך כי יש לפסוק כרמב"ם היותו מקיל ובפרט כי הוא רק שבועת התקנה ואין לנו אלא מה שכל המחברים הקדמונים שווי' בו והבו דלא נוסיף עלה לבטל ד"ת ולקח בעליו ולא ישלם: שוב ראיתי כי ישוב הזה ממש בט"ז בקצת לשון מגומגם. (סק"ב חסר)

אפי' היה שכיר תובע את הקטן כן היא הגי' הנכונה ברמב"ם דאפי' היה השוכר קטן ותמה המ"ל מה אפי' אם בגדול דטוען ברי הפקיעו ממון שלו לגבי שכיר שישבע ויטול אין לא נפקיע בקטן ואין זה תימא כ"כ דלפמ"ש עקרוהו רבנן שבועה מבעה"ב ושדי' אשכי' ופירשו דמתחילה היה התקנה על הבעה"ב לישבע ואח"כ שדיה אשכיר אבל אם מתחילה לא היה שבועה על הבעה"ב כלל לא הטילו אותו על השכיר כלל א"כ בקטן מעול' לא חלה שבועה עליו א"כ י"ל דאף על שכיר לא שדי' ולכך קמ"ל דמ"מ עכשיו דתקנו שבועה על השכיר אין הבדל בין השוכר גדול או קטן: ויותר נראה די"ל בשוכר קטן אפילו לאח"ז יהיה השכיר נשבע ונוטל דבגמרא קאמרי כל הטעם דאין נוטל בשבועה לאח"ז משום חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין והך חזקה ל"ש בקטן וא"כ חזר הדין לאח"ז כמו בתוך זמנו ולכך קאמר רמב"ם אפי' דמוסב על למעלה דקאמר דוקא תוך זמנו נוטל בשבועה ועז"ק אפי' בשוכר קטן שוה דינו לגדול וטעמו של דבר באמת עמש"ל בישוב דברי רש"י.

או עבד עיין אורים שנמשך אחרי הגה' ח"ץ בסי' פ"ז דכ' הא דאמרי' בירושלמי דאין ב"ד מוסרים שבועה לעבד משום דעבד חשוד וא"כ בעבד כשר בר שבועה הוא אלא דלא הבנתי דברי ירושלמי פ' שבועת הדיינים דקאמר יש בשבועת עדות מה שאין בשבוע' פקדון ששבועת עדות נוהג בעבדי' ובשטרות וקרקעות משא"כ בשבועת פקדון וכו' ושבועת עדות לאו בב"ד וב"ד מוסרי' שבועה לחשוד אלא דעבר ונשבע וק' מה קו' הא במציאות יש בעבד כשר מיהו בלא"ה דברי ירושלמי הלזו תמוה דהא עבד לאו ב"ע הוא ואין כאן שבועת עדות כלל ואם הכוונה שיאמרו עדות על עבדי' למי הם שייכי' מה קו' בית דין מוסרים שבועה לחשוד הא עדים אינם עבדי' וצ"ע:

נשבע הבע"ב וכו' עיין ש"ך שכ' מדברי הרמב"ם משמע דנשבע היסת וכן דעת הרז"ה וטענו עליהם דהא בירושלמי אמרו דאם שניהם השכיר והשוכר חשודים תליא בפלוגתא דלקמן אם חזרה שבועה למחויב לה או לא ומזה מוכח דאם השכיר לבד חשוד דיש על הבעל הבית שבועה דאם לא כן מה ענין לפלוגתא ששניהם חשודים הא אין על הבעל הבית שבועה כלל ותי' הש"ך דירושלמי סבירא ליה אפי' בשבועה דרבנן אם הוא חשוד שכנגדו נשבע דתקנתא לתקנתא עבדינן מה שאין כן תלמוד שלנו חול' וסבירא ליה תקנתא לתקנתא ל"ע ואין כאן שבועה על בעל הבית ואם כי זה דוחק לעשות מחלוקת בין תלמודים מה דלא מצינו להדי' מ"מ יתכן זה לדעת הרז"ה דס"ל בקציצה דמדכ' דכיר ובעה"ב כופר בכל אין חייב שבועת משנה כלל רק היסת וס"ל דל"ת שבועה כלל על בעה"ב רק על שכיר במקום דטרוד בפועלים משא"כ הקציצה דדכיר וא"כ אף בזו שבועה לבע"ב מהכ"ת ותקנתא לתקנתא ל"ע אבל הרמב"ם דפסק בקציצה שבועת המשנה לבעה"ב משום כדי חייו א"כ הרי דשבועה הי' על הבעה"ב רק הואיל וטרוד שדיוהו אשכיר אבל במקום דדכיר שבועת בעה"ב לא זזה ממקומו א"כ אף בחשוד נימא כן דלא יהיה גרע זה מקציצ' ואצ"ל דירושלמי מחולק עם גמ' שלנו מה דלא מוכרחים לומר. ויותר היה נראה לומר דס"ל לרמב"ם דגבי חשיד ל"ש כדי חייו ואין אנו אחראין לחוש ולעשות לו תקנה ביותר משום שלא ילך בפח נפש ילך בפח הנפש כך ראוי לב"א הרשעים החשודים לעדות ולשבועה בב"ד רק תינח אם הטעם משום כדי חייו אבל אם הטעם משום דטרוד וא"כ ע"י שבועה אפשר דרמי' אנפשיה ומדכר כמו דמדכר לענין בל תלין וע"ש בב"מ ושבועות בתו' ד"ה כי מטא וכו' א"כ אף בחשו' הל"ל דבעה"ב ישבע רק כתבנו לעיל דזהו דאמרי' טרו' בפועלי' הוא רק עליל' בעלמא לחוש למיעוטי והטעם משום כדי חייו אבל בירושלמי לא נזכר כלל טעמ' משום כדי חייו רק הטעם בעה"ב עסקיו מרובי' וא"כ א"ש דלטעם הזה בלבד אף בחשוד עכ"פ ישבע בעה"ב ורמי' אנפשיה לדכור משא"כ לגמרא דידן דכל הטעם משום כדי חייו וכמש"ל א"כ בחשוד לא שייך זה וא"ש ובקטן בלא"ה לא שייך שבועת המשנה דכיון דאין נשבעים על טענתו ולא מחשב כטענת ברי לא תקנו תכמים שבועת המשנה כלל ודי דישבע היסת כן י"ל בישוב דברי הרמב"ם ועם כ"ז דוחק וצ"ע לדינא כי מסתבר להפוסקים בקציצה ישבע בעה"ב שבועת המשנה אף בזה הדין כן ועוד נראה דס"ל לרמב"ם כמ"ש התו' בד"ה כי מטא כו' בתר תי' דהקשה א"כ דאין בעה"ב עובר בב"ת ורמי' אנפשיה ומדכר א"כ ימתינו לעונם עד מחר ורמי' אנפשיה ותי' דחזקה זו לא סגי עד דאיכא בהדיה חזקה אין שכיר משהא שכרו ובתבעו בזמנו תו ליכא הך חזקה והא דבעינן הנך תרי חזקות משום דבגמ' פריך וכי שכיר עובר משום בל תגזול והוצרך הגמ' לומר הכא תרתי והכא חדא ולפ"ז בחשוד אמרי' מה לנו לשבועה אם היום כופר כשיפנה היום אם באמת חייב רמי' אנפשי' וידכר מבלי לעבור ב"ת וישלם לו ואם הוא פטור יפטר ואי דלא שייך חזקה אין שכיר משהה וכו' היכי בעינן זה היכי דאיכא חזקה אין שכיר עובר בבל תגזל ואצטרוכי תרתי חזקה במקום חדא אבל בחשוד ל"ש הך חזקה דהא חשוד לגזול ולישבע לשקר א"כ די בהך חזקה לחוד דאין בעה"ב עובר בב"ת ובבל תגזל כמ"ש התו' שם וא"צ שבועה וא"כ דייק ליה הרמב"ם דינו מדברי הגמ' כקו' התו' וא"ש ובאמת אני תמה מה שפסקו שעל טענת החשוד הנתבע נשבע היסת הא בגמ' אמרי' דלכך תיקן ר"נ היסת חזקה אין אדם תובע לשקר ואי דאיכא חזקה אין אדם מעיז וכו' אשמוטי קמשמט וזהו אצל אדם שהוא בחזקת כשרות איכא חזקה אין אדם תובע וכו' אבל בחשוד והוא גזלן מפורסם ונשבע לשקר איך נימא ביה הך חזקה וא"כ אזלא טעמו דר"ן והדרן לד"ת וי"ל בדוחק ואולי משום לא פלוג והיה חז"ל משוי' גזרתם. אך היוצא מדברינו הנ"ל הן מטעם ראשון שכתבתי ברמב"ם והן מטעם שני במת שכיר דאין מוריש שבועה לבניו נראה אם יורשים טוענים טענת ברי דלא פרע אפשר הבעה"ב נשבע בנק"ח כמ"ש הב"ח ואף דהש"ך לקמן סי' ק"ח הסכים דאינו רק היסת מדברי הרז"ה הא כתבתי דממנו אין ראיה דהוא ס"ל אף בקצץ אין שבועה בנק"ח אבל לפי הרמב"ם צ"ע.

אבל אין יורשי השכיר הסמ"ע האריך מדברי הרשב"א וירושלמי דאפי' בעה"ב חי ומת שכיר אין יורשיו נוטלים והש"ך כתב דא"צ לאריכות דמבואר הוא לקמן סי' ק"ח בש"ע דאין יורשים נוטלים בשבועה יפה כתב אלא דשם מיירי הכל מאין מוריש שבועה לבניו והיינו דבעה"ב טען שפר' לשכיר ומת שכיר א"כ אין היורשים יכולים לישבע שלא פרע רק שלא פקדנו וזהו אינו בהך דמדינא אפי' בשבועה אין לו ליטול אבל אם מת שכיר ולא פרע רק אח"כ אמר הבעה"ב דפרע ליורשים ויורשים מכחישו ורוצים לישבע אי נימא דמ"ש אביהם ומ"ש הם הא שבועה של אביהם הם יכולים לעשות ג"כ וזהו יש קצת ספק ואולם מדברי הירושלמי דקאמר שתקנו בשכיר ולא ביורשים מורה דלא היה תקנה כלל על יורשיה א"כ אף בזו לא תקנו רק לשכיר שטרח ועמל חשו שיראה שכר בעמלו ולא על יורשיו ולכך קאמר הירושלמי דלא תקנו הך תקנה כלל בבנו ואולי לזה נתכוון הסמ"ע והאריך בשביל שנתחדש בו מה שלא נזכר לקמן ודוק.

ביש עדים ששכרו וכו' ואם היו עדים ששכרו והלכו למד"ה והשוכר מודה שהיה הכל בעדים נראה פשוט וכן משמע בכללי מגו דזה לא הוי מגו כלל דירא לומר דלא שכרו דלמחר יבאו עדים ויכחישו ולכן נח לו לומר דפרע ואין איש שיענה בפניו כחשו וזה פשוט וכן מורה הלשון שכרו בעדים ול"ק דעדי' מעידים כן אך יש להבין בתו' בב"מ דף קי"ב הנ"ל ד"ה קציצה דהקשו מה פריך הגמ' דלמא גם קציצה לא דכיר רק מיירי ששכרו שלא בעדים דאי בעדים נחזי מה קאמרי ותי' חדא ודאי דומיא דרישא דקתני דעל פרעון שכיר נשבע דע"כ איירי בשכרו בעדים דאל"כ יש לו מגו וגם הך קציצה גופיה אי נימא דיהיה מיירי בשכרו שלא בעדים מה איריא דנקט דמחולקים בקציצה לתני דמחולקים בפרעון וק' דילמא איירי בשכרו בעדים ומסתמא עדים ידעו הקציצה כקושי' התו' וכדאמרינן בגמ' דב"ב רק העדים אינם כאן והלכו למד"ה ולכך במחולקי' בפרעון אין לבעה"ב מגו דהיה אומר דלא שכרו דירא דהעדים יבאו ויכחישוהו כמ"ש משא"כ בקציצה באומר שקצץ רק אחת נאמן במגו דהיה מכחישו ואמר דלא שכרו ואי דירא דיבאו העדים ויכחישו בממ"נ הא עדים יודעים מקציצה וא"כ בממ"נ אם אומר אמת תבא עליו ברכה ומה לו לשכיר ואי אומר שקר עדיין יבאו העדים ויכחישו ולכך נאמן במגו וקושית התוספת במקומו וצ"ע לכאורה: ומה שנראה בישובו הוא דבלא"ה יש להבין במ"ש הרמב"ם והש"ע בשכרו שלא בעדים דנאמן במגו תינח בכופר הכל אבל במ"מ הא הרי מגו דמודה מקצת לכופר הכל כמ"ש הטור ואף דנדחה זה מכמה טעמים כמש"ל מ"מ בשכרו בע"א ג"כ נאמן אפי' בני שבועה וזה רחוק להבין מה מגו יש אלו טען שלא שכרו היה צריך להכחיש העד בשבועה ועכשיו נפטור אותו בלי שבועה ואדרבא אפי' בשבועה לא היה ראוי להיות נאמן דנח לו לישבע במה שאין העד יודע בשקרו משיטעון טענה מס שהעד יודע דנשבע לשקר ולמחר יצטרפו השכיר והעד ויפסלו אותו לעדות ולשבועה כמ"ש התו' גבי נסכא דר"א בב"ב ולכן צ"ל דס"ל לרמב"ם ג"כ מה דהקשו לפי הך דינא משמע דאי אתה מוצא שבועת שומרים רק במפקיד בשטר וזה לא קים לדינא ועיין ברא"ש ור"ן מה שטרחו בישובו לחלק בין מגו לגרע כח תקנה או לגרע ש"ד ע"ש. וס"ל לרמב"ם כוונה אחרת והוא דקשיא ליה קושית התו' אם בעה"ב טרוד בפועליו וטועה עצמו מה מגו דלא שכרתיו יש הא אינו רוצה לשקר ובאמנה דיבר האיש ההוא. ותי' תו' דחוק למאוד כנודע כי רחוק להבין ממש אמנם כבר כתבנו דעת הר"י מגא"ש דזה דבעה"ב טרוד בפועלים הוא רק עילה מצאו לחוש למיעוטא כי רוב בעה"ב יודעים וזוכרים הדבר על בוריה רק משום חיי שכיר שלא ילך בפח נפש עילה מצאו לחוש למיעוטא ולפ"ז דכל התקנה היה משום כדי חייו ה"מ בשכרו בעדים השכיר לא האמין לבעה"ב וא"כ חסו חכמים עליו. אבל בשכרו שלא בעדים א"כ השכיר האמין לבעה"ב דאם ירצה יכפור בו הכל ומה יהנהו ומה יועילו חז"ל בתקנתן אם יכחישו מכל וכל הרי לא חס על חייו והאמין לבעה"ב ואליו נשא לנפשו אם יכפור בו או לא וא"כ דהוא לא חס על עצמו והאמין לבעה"ב אנן איך נחוס וחזר הדבר לשורת הדין דרוב בעה"ב יודעים והאמת אתו כשאר טוען ונטען וא"כ לא קשה מגו מה יש הא אין רוצה לשקר דאנן לאו מתורת מגו אתינן עלי' רק דבזה בטלה התקנה הואיל והוא על עצמו לא חס וגם מע"א לק"מ דמה בכך דלית ליה מגו מ"מ מתחילה האמין לבעה"ב דאם ירצה להכחיש העד הלא רשות בידו ואיך האמין לבעה"ב על שבועת ואולי ימות לא יגבה כלום מיורשים משא"כ אלו שכרו בעדים אף מיורשים גובה כמבואר בש"ע. ולכך ליכא תקנה כי אם בעדים דוקא. ומעתה לא ק' מש"ש כלל דאין הטעם משום מגו דהוי מגו לפטור משבועה רק כאן הטעם כמ"ש דלא תקנו באופן הזה רק רמב"ח אמר כמה מעלי' הא שמעת' ואלו טעמו כמו שכתבתי הוא דבר דתליא בסברא וכגון דא צריך רב גוברי' דרב ושמואל דהא יש מקום לבע"ד לחלוק מה יעשה פועל העני הלזה אולי לא היה בנמצא עדים בעת השכירה ואין לו פנאי להדר בתר עדים. וע"כ דס"ל מתור' מגו נאמן דזהו הדין ידוע לכל אדם דמגו דאורייתא ושפיר קאמר ש"ש איך משכחת ליה וכמ"ש הרא"ש והר"ן אבל באמת אנן לא מתורת מגו אמרינן למילתא דרב ושמואל רק מטעם הנ"ל ולא קשה מש"ש כלל דהוי מגו לפטור משבועה או מגו דהעזה וא"צ לשטר ונראה דגם התוס' בב"מ ס"ל כן כמש"ל דס"ל כסברת הר"י מיגאש (ואפשר גם תו' בשבועות והא דהקשו מה מגו יש הא אין רוצה לשקר היינו לרמב"ח דס"ל משום מגו ולכך אמר כמה מעלי' כמש"ל אליביה הקשו הא לא שייך מגו דאין רוצה לשקר) וא"כ שפיר תי' דל"ל דגם בקציצה תקנו חז"ל רק דמיירי דשכרו שלא בעדים דא"כ בפרעון נמי ול"ל דאיירי דבאמת שכרו ועדים אינם כאן א"כ לס"ד דקציצה ג"כ תקנת חכמים עדיין ישבע שכיר דהא מגו ליכא כמ"ש דאין רוצה לשקר רק הואיל ושכיר לא חס והאמין לבעה"ב וזהו בשכרו שלא בעדים כלל אבל אם באמת היו עדים במעמד השכירה והלכו להם מה יעשה העני הלזה וכי יאסרם בזיקים מבלי צאת ועדיין הל"ל דנשבע ונוטל וא"ש. ובהך מיושב קו' שניה ג"כ מה שיש בתוס' דתי' דע"כ צ"ל קציצה מדכר דכיר דע"כ איירי דאיכא עדים ושכחו קציצה דאל"כ אדמחלק בקציצה לימא ג"כ בפרעון דבעה"ב נאמן וקשה השתא נמי נימא אדתני והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת בעה"ב נאמן נימא בפרעון במודה דקצץ לו שתי' רק טוען דפרע אחת והשכיר תובע שניהם בעה"ב נאמן במגו דלא קצץ לו אלא אחת כמ"ש מהרש"א. וזהו רבותא טפי. ולפמ"ש ניחא דהשתא דאיירי בעדים ושכחו הקציצה אם הבעה"ב מחולק בפרעון אף דאית ליה מגו דלא קצץ אינו נאמן דאנן אמרינן טרוד בפועלים ואין רצונו לשקר והשכיר הא עשה כשורה דהיה משכיר עצמו בעדים ומה יעשה דעדים שכחו הקציצה וא"כ כיון דלא שייך על עצמו חס חזר הדבר לכמש"ל דתקנת חז"ל במקומו ולא מהני מגו וא"ש ודוק. ובזה יובנו דברי התו' ב"ב דף מ"ו ד"ה אלא וכו' דהקשו בהך ברייתא דקתני אליבא דר' יהודא אומן אומר שתים קצצת והלה אומר אחד כל זמן שהטלית ביד אומן על הבעה"ב להביא ראיה נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה ומוקמי שם רבא דמיירי דליכא עדים דאי איכא עדים לחזי מה קאמרי ולכך נאמן בטליתו בידו במגו דלקוח והקשו התו' אי ליכא עדים איך קתני בזמנו נשבע ונוטל הא אמרינן בריש כל הנשבעין בשכרו שלא בעדים נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכתבו ואולי דלק"מ חדא דפלוגתא היא התם וכו' עכ"ל. ואשתומם על המראה דנראה מדברי ר"י דרבא אמר מה מעליא ש"ש דכתב רחמנא וכו' יהיה חולק אמילתא דרב ושמואל וסבירא ליה אפילו שכרו שלא בעדים נשבע ונוטל ודבר זה לא נמצא בשום מחבר מפורש ופוסק דרבא יחלוק ארב ושמואל וא"כ הלכה כרבא וזה אינו דכולם הסכימו להך דרב ושמואל מבלי חולק וכבר פירשו פי' רבי' במילתא מה מעלי' הא שמעת' וכו' אבל אין פותר דרבא יחלוק ארב ושמואל והדבר צ"ע אמנם לפי הנ"ל ניחא דסבירא ליה לר"י כמ"ש דבהא נחלקו רמב"ח ורבא בטעם של רב ושמואל דאמר ל"ש אלא דשכרו בעדים אי הטעם משום מגו ולכך אמר רמב"ח כמה מעלי' וכו' או הטעם כמש"ל דהואיל דהאמין לבהע"ב ולא דמי כלל לש"ש. והנה לכאורה אין מקום לקו' התו' שם די"ל באמת היו עדים במעמד השכירה רק הלכו להם כדאמרינן אי דאיכא עדים או דליכא דהיינו הלכו להם ולכך נאמן כך וכך קצץ לי במגו דלקוח דל"ל דחושש דיבאו עדים ויכחישו דאף בקציצה יכחישו דהא אמרינן ונחזי מה קאמרי. ולכך נאמן לכן בזמנו נשבע ונוטל ולא ק' הא יש לו מגו דלא שכר ואי דחושש מעדים הא אף בקציצה יכחישהו דהא אנן לאו מתורת מגו אתינן עליו דאמרינן דאין רוצה לשקר. רק הואיל והאמין לבעה"ב ובזה בהיו עדים בתחילתו עשה את שלו ולק"מ אך אם אמרינן מטעם מגו שפיר ק' דהא יש לו מגו כמ"ש וזה קושי' התו' לרמב"ח הטעם משום מגו כמבואר דדימו אותו לש"ש א"כ הך ברייתא איך יתוקמ' וע"ז תי' התו' שפיר דפלוגתא איכא שם והיינו כמ"ש לרבא אין טעם רב ושמואל כלל משום מגו ולא ק' הנ"ל ורבא דאמר למילתא שם בב"ב ורבא לשיטתו ולק"מ ודברי התו' ברורים וח"ו לומר דיש במלתא דרב ושמואל מחלוקת וא"ש ובזה דס"ל לתו' דפליגי רמב"ח ורבא מיושבי' דברי התו' בכתובות דף פ"ז ד"ה אמר רבא דהקשה הרשב"א הא דקאמר רבא על רמב"ח דחשב דשבועת פוגמת הוה ליה שבועה של תורה שתי תשובות בדבר למה לא אמר עוד תשובה שלישית דהא יש לה מגו דכופר בכל ואשמוטי קמשמט לא שייך הכא והקשה המהרש"ל הא תו' העלה בדיבור שאח"ז דכאן לא שייך מגו דאין רצונה לטעון שקר רק דלא דייקה כלל. והיא טועה במחשבתה ולפי הנ"ל א"ש דהתו' שם הקשו איך אמרינן במקום דלא דייקי לא שייך מגו אם כן בשכיר איך אמרינן מגו הא בעה"ב טרוד ולפמ"ש לרבא לק"מ דאיהו פליג ארמב"ח כמ"ש התו' בב"ב וסבירא ליה באמת שם אין הטעם משום מגו. ואם כן רבא דמשני דפרע דייק א"ש. ולק"מ מהך דשכיר אבל רמי בר חמא דס"ל טעמא דרב ושמואל משום מגו ש"מ דסבירא ליה אפילו בכה"ג אמרינן מגו א"כ קו' רשב"א שפיר דלשיטתו הרי כאן עוד תשובה דהא יש לה מגו דכופר הכל ואשמוטי לא שייך ומגו אמרינן ודוק היטב. כי בזה מיושבי' תמיהות הרבה:

ושעשה עמו מלאכה ודאי עדי שכירה לבד אין מספיקין דאולי לא עשה מלאכה ועדיין יש לו מגו וכן כתב הסמ"ע אבל ביש לו עדי מלאכה הא חייב בעה"ב לשלם לו שכרו כמבואר לקמן סי' רס"ד סעי' ד' בשם הר"ן והוא דברי רשב"א דהעושה מלאכה בשל חבירו אינו יכול לומר בחנם עשית ע"ש וא"כ למה לו עדי שכירה וצ"ל דודאי לתת לו בפחות שבשכירות הנהוג באותו מקום פשיטא דא"צ לעדי שכירות רק בכל גווני מיירי דרוצה ליתן לו הפחות שבשכירות או דזה מודה דכבר נתן לו ואינם מחולקים רק ביותר שקצץ לו דינר יותר וא"כ לולי עדי השכירות היה לו מגו דלא שכרו ואין לו רק הפחות שבשכירות וזה אינם מחולקים ולכך בעי עדי שכירה מעידים כמה קצץ ותו לית ליה מגו כלל. ולכך הטור דס"ל במ"מ בלא"ה ליכא מגו לא הזכיר הך דבעינן תרתי: איברא צ"ע בתו' ב"מ ד"ה קציצה דתי' על קו' דלמא איירי דשכרו שלא בעדים דאי בעדים לחזי מה קאמרי וה"ל מגו ותי' דדומיא דרישא באמר שכרתיך ונתתי לך שכרך דנשבע ונוטל דע"כ איירי בשכרו בעדים ועוד תי' דמה איריא קציצה אפי' פרעון נמי וק' דודאי ליכא עדי שכירה כמ"ש דלחזי מה קאמרי אבל עדי מלאכה יש ולכך באומר פרעתי כל שכרך לית לית מגו דהא ישנו עדי מלאכה ועכ"פ חייב לפרוע הפחות שבשוכרים. אבל באומר אחת קצצתי לך דע"כ כך הוא הפחות שבשוכרים דבפחות מזה לאו כל כמיני' כמ"ש הר"נ להדיא. וא"כ יש לו מגו דלא שכרתיך ומעצמך עשית מלאכה ואין לך אלא הפחות שבשוכרים מיהו קו' זו יש לדחות די"ל אדרבא מזה סיוע קצת דקשה דמה חידש תו' בתי' השני דה"ל לומר בפרעון דהא הוא התי' ראשון דרישא מיירי בפרעון וקאמר בפירוש דאינו נאמן ואיך שייך דהל"ל בפרעון הא אמר להדיא בפרעון וקאמר הפוכו דאין נאמן ותי' ראשון מדויק יותר משני. ולכך י"ל דודאי לכאורה אין מקום לתי' ראשון כמ"ש דיש כאן עדי מלאכה רק תו' ס"ל הואיל וסתם נאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך משמע אפילו אינם מחולקים בכל השכירות שמודה שכיר דקיבל החצי רק מחולקים בחצי השני מ"מ נשבע ונוטל הא ע"ז יש לו מגו דלא שכרתיך ובמלאכה שעשית די במה שאתה מודה שכבר פרעתיך וע"כ צ"ל דישנו עדי שכירות ואי דהוה ליה מגו דקציצה דלא קצץ יותר זה אינו דאין זה מגו טוב דכי ידע הוא דשכחו עדים הקציצה ומירתת וא"כ אף במחולקים בקציצה לית לי' מגו כמ"ש דמירתת ובתי' השני לא נח לי' לתו' לומר זה דאולי באמת הא דקתני רישא נתתי לך כל שכרך והלה אומר לא קבלתי פי' כלום אפילו פ"א לא ואין לו מגו כמ"ש ולכך תי' דבהא דאמר אבל אמר א' קצצתי לך והלה אמר שתי' ה"ל לפלוג בדידה דבאומר פרעתיך כולו והלה מודה בחצי דנאמן במגו דאמר לא שכרתיך רק מעצמך עשית מלאכה ואין לך רק הפחות וזהו כבר קבלת כפי הודאתך ולמה קתני בקציצה וא"ש תי' השני ואין זה כפי מ"ש בראשון ואולי סבירא ליה לתו' כי תקנו חכמים שישבע שכיר ויטול אם שכרו אבל אם מעצמו עשה מלאכה אף דחייב בעה"ב לפרוע כדלקמן סי' רס"ד מ"מ תקנת חכמים ליכא גבי' והממע"ה וא"כ עדיין יש לו מגו דהיה אומר לא שכרתיך ומה שעשית מלאכה פרעתיך והיה הממע"ה אך זהו דוחק דהא נתנו הר"נ הטעם דלכך אי' ליה מגו דל"ש דנח ליה לטעון טענה דאין חושדין אותו לשקרן משטוען פרעון דידעו דטרוד בפועלי' ולפי הנ"ל עדיין יטעון פרעתי והיינו הך ואולי בזה הסברא מחולקים שני תי' התו' דבתי' הראשון סבירא ליה מה שכתבתי ולכך הביאו ראיה מרישא ובתי' השני לא סבירא ליה הך מגו כמו שכתבתי ואם כן אין מרישא ראיה לכך הביאו מסיפא דלפלוג בדיד' על כל פנים נראה זה נכון דבלי שכרו כלל רק מעצמו עשה מלאכה אף דיש לו שכרו מ"מ בזה אפשר לא תקנו חכמים דישבע ויטול כיון דירד שלא ברשות וצ"ע. אך עם כל זה התי' השלישי של תו' דהוה מגו דמ"מ לכופר הכל ל"א זהו צ"ע דנימא כמ"ש דישנו עדי מלאכה וא"כ יש לו מגו דלא שכרתיך ואין לך אלא הפחות שהוא הדינר שאמר שקצץ אבל לא יותר ומ"מ לא הוה כופר הכל דמכל מקום בדינר זה שמודה לו בו היה מודה אז נמי ותי' זה צ"ע. ומה שנראה בישובו הוא דאפשר דס"ל לתו' כדעת המפורשים ופוסקים דתובעו בשטר שא"י לכפור אפילו אין בו שעבוד נכסים מ"מ ה"ל הילך וצ"ל דאפילו אם יכפור הא מחויב לישבע אם יטעון השב' לי מ"מ הואיל בלי הודאתו עכ"פ גובה בשבועה תו ה"ל הילך וא"כ אף בזו ביש עדי מלאכה מה שצריך לשלם כפי הפחות ודאי צריך לשלם ואם יטעון פרעתי הרי נאמן בשבועה וה"ל א"י לכפור כמו בשטר וה"ל הילך ולפ"ז בהא דקתני אומן אומר וכו' אחת קצצתי לך לא ימלט דאמר פרוטה אחת יותר מכפי מנהג הפחות שבעיר וכן מורה הלשון אחת קצצתי לך ואם הוא תכלית הפחות לא הל"ל אחת וכו' רק סתם לא קצצתי לך ואין לך אלא הפחות. אלא דמוסיף כל שהוא פ"א וא"כ אין כאן מגו דהיה אומר לא שכרתיך ואין לך רק כפי הפחות שבעיר זה א"י לכפור דה"ל הילך ודינו ככופר בכל ומגו ממ"מ לכ"ה ל"א דמה שהוא הילך ה"ל ככופר בכל כמ"ש התו' בכמה דוכתי ב"מ דף ד' וב"ק דף ק"ו ע"ש וא"כ יש ראיה מתו' לדברי האומרים דכה"ג ה"ל הילך ועוד אכתוב מזה וצ"ע:

ואם הודה מקצת וכו' הא דיש לו במ"מ מגו דלא שכרתיך דהוה מגו ממ"מ לכופר הכל ומ"ש מהרש"א וכנה"ג דיכול לומר כך קצצתי עמך ולסברתם ה"ה בדלית ליה עדי מלאכה די"ל בסך כזה שהודה בו עשית אתי מלאכה אך ניחא אם הדבר כך אבל הפוסקים סתמו ואם ישנו עדי מלאכה והוא אומר רק פ"א אני חייב לך ומה מגו דקציצה יש כאן הא אין נאמן לומר על מלאכה מרובה וכבידה ששכרו בפרוטה כמ"ש הר"נ שאין נאמן אלא בדרך שבני עיר נוהגים לכל הפחות לקצוץ. ולומר לא עשית עמי מלאכה רק ש"פ א"א דישנו עדים. וצ"ל או כפי מש"ל באריכות דאין הטעם משום מגו רק בכה"ג לא תקנו חז"ל הואיל ושכיר בעצמו מאמין וכפי מש"ל בזה או דזה דל"א מגו ממ"מ לכ"ה הטעם או דה"ל מגו לפטור משבועה או דה"ל מגו דהעזה וזהו ל"א בשבועה אבל בממון אמרינן מגו דהעזה וכאן ה"ל לגבי בעה"ב ממון דהוא צריך לשלם לשכיר ומה נ"מ לבעה"ב בשבועה של שכיר ואמרי' גבי' מגו דהעזה ומכ"ש דלא שייך מגו לפטור משבועה דשם הטעם דאמרינן מה נ"מ לך אם הנכון אתך צא והשבע אבל כאן הבעה"ב צווח ככרוכיא לא אפסיד מעותי ופשוט. אלא דיש לדקדק לשיטה זו הא דתניא בשבועות דף מ"ו בברייתא דר' יהודא אימתי בזמן שאמר תן לי שכרי חמשים דינרים והוא אומר התקבלת דינר זהב או שאמר שתים קצצת לי והוא אומר אחת אבל אם אמר לא שכרתיך או נתתי לך כל שכרך הממע"ה וק' בממ"נ אי איכא עדי שכירה היאך יכול לומר לא שכרתיך ואי ליכא עדים אף בהא נאמן הבעה"ב בשטוען פרעתיך או לא קצצתי לך רק א' במגו. וראמת היה עולה ברוחי דאף האומרים כן לא אמרו אלא לפי דקי"ל כת"ק אבל לא לר' יהודה ואין זה פלוגתא חדשה דהא ר"י ס"ל באומר פרעתי הכל אין שבועה רק במ"מ ואם נאמר דיש לו מגו ממ"מ לכ"ה אם כן בטלה תקנת חז"ל ולשוא עמלו בונים בתקנתם וע"כ כך נכרת ברית התקנה דלא יועיל לו מגו ותמיד במ"מ ישבע השכיר ויטול וא"כ אף בלא שכרו בעדי' מגו לומר ל"ש הוי ממ"מ לכ"ה וזהו ל"א לר"י כלל וא"ש דהך ברייתא ר"י הוא. ובזה היה ניחא לן דברי התו' שם ד"ה לא קצצת וכו' דדייקי דע"כ איירי דלא פרע אחת שאומר שקצץ דהא מוקמינן ליה כר"י והקשו התו' בעבר זמנו אמאי הממע"ה הא ליכא חזקה דבל תלין ושכיר אין משהה שכרו דהרי עבר ושהה עכ"ל ויש להבין למה לא הקשו כן אמשנה דקתני עבר זמנו הממע"ה וסתמא קתני דאפי' במודה מקצת ועוד אלו מ"מ אף לאחר זמן נשבע שכיר ה"ל לפלוג בדידי' באחר זמנו בין כופר הכל למ"מ ופשוט דסתמא דמשנה וכן הברייתא בכל גווני איירי ובפרט המשנה דקתני עדים שתבעו אם יש וכו' ה"ל להודיע יותר רבותא דאפי' במ"מ אמרינן דנשבע ונוטל מכ"ש בתבעו דאין כאן חזקה דמשהה ומה להם להתו' טורח זה תחילה לומר דאיירי במ"מ לר"י אבל לפי הנ"ל ניחא דאם אמרינן מגו ממ"מ לכ"ה כמ"ש התוס' להדיא שם בחד תי' ובמקום דאית ליה לבעה"ב מגו נאמן ואין שכיר נשבע ונוטל א"כ אין מקום לקושית התו' לאחר זמנו במ"מ מ"ט פטור וכו' דהא אלו כופר הכל היה פטור מדין דאיכא כאן תרי חזקות רק הוא הודה מקצת א"כ ה"ל מגו דהיה כופר הכל ופטור משבועה כמו מגו דלא שכרתיך ואין מקום לקו' התו' ולכך טרחו התו' להעמיד ברייתא תחלה כר' יהודה ולשיטתו יפה הקשו דהא ר"י לא ס"ל הך מגו ממ"מ לכ"ה ואפי' מגו דלא שכרתיך ל"ל ושפיר ק' הרי שהה ועבר וא"ש ודו"ק. וגם ארווח לן דברי התו' ב"מ דף הנ"ל ד"ה השתא וכו' דהקשו במ"מ אמאי שכיר נשבע ישבע בעה"ב דרמיה נפשו לדכור לבל ישבע לשקר כמו דלא יעבור בב"ת ונתקשה המהרש"א דלמה נקטו בלשונם מודה מקצת ולא כופר בכל דג"כ ישבע ויפטור וע"ש שתי' בלתי מובן כלל שתי' דחמירא לי' שבועת התורה מדרבנן והוא טעות כי כיון דמיירי כאן משבועת המשנה דהוא בנק"ח לדעת תו' א"כ מ"ש דנשבע בנק"ח בשביל דחייבתו התורה או דנשבע בנק"ח בשביל דחייבו רבנן חומר שבועת שקר בשניהם שוה בלי הבדל כלל. ולפי הנ"ל נר' נכון די"ל נכאורה אין מקום לקו' התו' דהא התו' כתבו דלכך חייבהו רבנן ליתן לפועל משום דחשבהו בודאי שוכח הא אי היה ספק שוכח לא היו מוציאין ממון ור' יהודה ס"ל ספק שוכח ולכך ס"ל לר"י דוקא במ"מ ע"ש ד"ה וניתב וכו'. ולפ"ז י"ל בודאי אין השכל גוזר שהיום ודאי שוכח ולמחר יהיה ודאי זוכר כולי האי ל"א דרמי' נפשי' ומדכר רק נחית חד דרגא שע"י דרמי' נפשי' מלאו דל"ת הרי הוא בכלל ספק שוכח וא"כ אין לו לשלם בכופר הכל כמ"ש ר' יהודה וכיון דבכופר הכל לאחר זמן פטור אף במ"מ פטור אף דשורת הדין דשם אפילו בספק שוכח ה"ל להתחייב כמו לר"י משום דיש לו מגו דכופר בכל כמו מגו דלא שכרתיך וא"כ לא ק' דיפטיר בו ביום בשבועה הא אנן אמרינן דע"י דרמי' נפשיה ה"ל ספק שוכח ואיך נמסור לו שבועה מה דאנן מסופקינן ואולי שוכח וח"ו ישבע לשוא נפשו ואין כאן קושיא אך לר' יהודה אלו ס"ל דהוי ספק שוכח א"כ ק' במ"מ לאחר זמנו למה הממע"ה ול"ל מגו דכ"ה הא ר"י לית ליה מגו וע"כ צ"ל דגם לר' יהודה נחתינן חד דרגא דר"י ס"ל תמיד לא הוי רק ספק שוכח וא"כ כד רמיה עליו לאו ב"ת מדכר והוי ודאי זוכר. ולפ"ז לר"י שפיר ק' ה"ל לישבע דרמי' אנפשיה עונש שבועה כמו לאו ב"ת וא"ש דכל הקו' לר"י ור"י ס"ל דוקא מ"מ ובכופר הכל אין כאן תקנה כלל ודברי התו' מדוקדקים. אך אף דכל זה ניחא אבל קשה דברי התו' בב"ב דף מ"ו ד"ה אלא וכו' דהקשו בברייתא דאומן אומר שתי' קצצת וכו' דמוקי שם הגמ' דליכא עדים והקשה התו' איך קתני נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל הא יש מגו דל"ש ומה קושי' הא לר' יהודה ל"א מגו והך ברייתא ר"י הוא ודוחק לומר דהתו' בתי' האחד דל"א מגו דמ"מ לכופר הכל כוונו לזה ולא אמרו רק לר"י דאין לשונם שם מורה על כך. רק תי' כן לד"ה דס"ל בחד תי' כדעת הטור בשם ר"י וכמ"ש בב"מ ושבועות. וצ"ל דס"ל לתו' דהך מילתא דרב ושמואל לכ"ע נאמר ואי ק' מש"ל א"כ תמיד יש לו מגו לר"י לומר הכל פרעתי הא לא קשי' דהר"ן מפרש כמש"ל דלכך אמרינן מגו אף דאין כוונתו לשקר במזיד רק שוכח דמ"מ ה"ל לומר טענה שלא יספקו בו ב"ד וכמש"ל וזהו באמרו ל"ש אבל אם יאמר הכל פרעתיד קו' התו' והר"ן במקומו דאין רוצה לשקר ואף דטען פרע כולו ג"כ נראה לב"ד למשקר כי טרוד וא"כ לא ה"ל מגו אבל ל"ש אף לר' יהודה ה"ל מגו. אך א"כ הקושי' הנ"ל במקומו דקארי ליה מה קארי ליה הא בברייתא מפורש לר"י אפי' דה"ל מגו לא שכרתיך מ"מ ס"ל לר"י במחולק בקציצה ובפרעון ומ"מ ישבע שכיר ויטול. וצ"ל דהתו' בב"ב ס"ל לדעת האומר דאם יש ע"א ששכרו ג"כ לית ליה מגו דל"ש דה"ל מגו להכחיש עד וא"כ הברייתא דר' יהודה בשבועות י"ל דאיירי ביש ע"א דשכרו ולכך במחולקים בקציצה מגו ליכא דאין רוצה להכחיש העד והעד שוכח הקציצה כמ"ש התו' שם בשבועות אבל באומר ל"ש הרי נאמן להכחיש העד והממע"ה ובאמת בדיש ע"א ישבע ולצדדין קתני כדמשני שם וכמו שאכתוב לקמן. אבל בב"ב דלא ס"ל לגמ' דיש עדים ושכחו הקציצה שפיר הקשו דה"ל מגו דל"ש ואי דיש ע"א נחזי מה קאמר בקציצה ואי דמכחישו א"כ אף גוף שכירות יכול להכחישו וה"ל מגו. ואי דמסייעו ה"ל עד המסייע אמאי ישבע עיין מש"ל בזה באריכות ודוק:

ישבע שבועת התורה והטור כ' בשם ר"י דבמ"מ אפילו ליכא עדי שכירה מ"מ נשבע שכיר ונוטל דלית ליה מגו דל"ש דהוי מגו ממ"מ לכופר בכל ותמהו על הטור דאיך סתם באומר דינר אחד פרעתי והוא אומר לא פרעתני דהא יש לו מגו דלא קצצתי לך אלא דינר אם הכחשה הוא כפי ערך שיכול לומר שבכך שכרו שהוא הפחו' הנהוג בעיר וכמש"ל ואיך סתמו דלעולם ישבע ויטול ועיין מהרש"א וכ"כ כנה"ג וגם יש לפקפק עליו הא אין זה מגו דהעזה לגבי שבועה כי אם לגבי ממון דזה מפסיד מעותיו וכמש"ל וכ"כ הש"ך ולגבי ממון אמרינן בכמה דוכתי מגו דהעזה ועיין מש"ל ומ"ש בכללי מגו: ובאמת לכאורה חשבתי דלק"מ והוא דס"ל לר"י בעל התו' כמ"ש התו' שם שבועות ד"ה וניתב וכו' דנרבנן הוי ודאי שוכח ולכך אפי' כופר הכל נשבע ונוטל ולר' יהודה ספק שוכח ולכך אין נשבע ונוטל רק מ"מ ויש לתמוה הא בסוף הסוגיא קאמר רבא דר"י וחכמים פליגי אי עבדי בדרבנן תקנתא לתקנתא או לא ואם כן ק' בממ"נ אם אמרי' דאף דהוא ודאי שוכח מ"מ אי לא עבדי בדרבנן תקנתא לתקנתא אין מהדין לישבע וליטול בכ"ה אם כן מנלן דר"י ס"ל ספק שוכח דהא ס"ל תקנתא לתקנת ל"ע ואי אמרי' דאי ודאי שוכח אף דלא עבדינן תקנתא לתקנתא מ"מ ישבע ויטול א"כ מנלן דרבנן ס"ל דעבדינן תקנתא לתקנתא הא רבנן ס"ל ודאי שוכח לכן היה נראה דס"ל לתו' דמה קו' לקמן השתא היכי דמחמירו רבנן מיקל ר"י היכי דמקילו רבנן בקציצה האיך יחמיר ר"י מה ענין זה לזה ר"י ס"ל דלא תקנו חכמים רק במקום ש"ד וכי בשביל כך לא יסבור דגם קציצה שוכח הבעה"ב וכן בתי' רבא דתי' דרבנן ס"ל עבדינן תקנתא לתקנתא ור"י לא ס"ל כך עדיין ק' השתא היכי דמחמירו רבנן וס"ל דעבדינן תקנתא וכו' ועכצ"ל דבשביל כך לא יחויב דלא יסבור ר"י קציצה שוכח כמו בפרעון וא"כ עדיין כל תי' של רבא מיותר רק ה"ל לשנות דנחלקו אי מדכר דכיר או לא ולכן נר' לתו' דבס"ד ס"ל דבהא פליגי ר"י ורבנן אי ודאי שוכח או ספק כמ"ש התו' דבהך פליגי ואם כן קו' הגמרא השתא רבנן משויה לי' לטרדות של בעה"ב כ"כ עצום עד שלרב טרדותיו שוכח ודאי ומ"מ סבירא להו עם כל זה אין הטרדות כדאי שישכח הקציצה ולר' יהודה דאין כ"כ גדול כח של הטרדה ואין ודאי שוכח ולרב פעמים זוכר יסבור שכ"כ גבר כחו של הטרדה דאפילו קציצה ישכח והוא מהיפוך להיפוך ולזה בא רבא ואמר אלא וכו' והיינו דחזר מהנ"ל דמשני לעיל דלכך יהבין ליה בשבועה להפיס דעתו של בעה"ב ולולי כך היה נוטל בלי שבועה דהוא לרבנן ודאי שוכח דזה אינו דאף לרבנן ספק שוכח ואדרבא לרבנן אין כ"כ טרדותיו גדולים כמו לר"י ולכך לרבנן קציצה מידכר דכיר ולא לר' יהודה ופליגי רק אי עבדינן בדרבנן תקנתא לתקנתא הואיל והוא ספק שוכח ואי אפשר לו לישבע או לא דרבנן ס"ל עבדינן ור"י ס"ל ל"ע וא"ש וזה ברור ונכון. ומעתה י"ל לרבנן בשלמא במודה מקצת כיון דהוא ספק שוכח שורת הדין דיש לשכיר לישבע וליטול דאיך נמסור לו שבועה אבל בכופר בכל מה בכך דאין ראוי לשבועה מ"מ תקנתא לתקנתא ל"ע וצ"ל דרבנן ס"ל כאן משום כדי חייו דשכיר עבדו רבנן תקנתא לתקנתא. ולפ"ז י"ל דגם לר"י ק' כמ"ש תו' באמת בפ' הכותב מה מגו יש הא אין דעתו לשקר רק אומר בדדמי רק ס"ל כמש"ל דכל התקנה משום כדי חייו ואם הוא לא חס אכדי חייו והאמין לבעה"ב אנן איך נחוס וכמש"ל ס"ק ז' דבזה נחלקו רמב"ח ורבא ורמב"ח דקאמר כמה מעליא וכו' ס"ל משום מגו אבל רבא לא ס"ל כן ולכך פטור אך הני מילי בכופר בכל דהוי תקנתא לתקנתא ותקנו משום כדי חייו אבל במ"מ אין צורך לכדי חייו כלל רק הטעם דהוי ספק שוכח כמו דאמרי' לר"י א"כ מה בכך דשכרו שלא בעדים הא לא שייך כאן מגו דאין רוצה לשקר ולא צריכין לכדי חייו ובזה היה מקום לישב קו' מהרש"א הנ"ל בס"ק שלפני זה במה שהקשו התו' בב"מ דמ"מ ישבע דרמי' אנפשיה כמו ב"ת ולא הקשו כופר בכל ישבע דבלא"ה שורת הדין דפטור רק משום כדי חייו תקנו חכמים וא"כ מה בכך דע"י שבועה יפרוש חכמים מצאו עילה כדי להחיות נפש השכיר ואיך נימא דנעבוד תחבולה שישבע ויפסיד השכיר ולא דמי לעבר זמנו דממילא רמיה אנפשיה ועוד בעבר זמנו לא שייך כדי חייו כמ"ש הר"ן ואיך נדמה דבר דשייך בו כדי חייו לדבר דלא שייך ביה ולכך הקשו מן מ"מ לר"י דלא ס"ל כדי חייו רק מטעם דה"ל ספק שוכח דהא תקנתא לתקנתא ל"ע ובזו שפיר ק' מ"ש מבל תלין דהא ליכא כאן כדי חייו כלל וא"ש אלא דקשה לי לומר כן בטור במ"ש בשם ר"י דא"כ דכל הטעם דכדי חייו אזלא בשכרו שלא בעדים אבל מ"מ ספק שוכח הוה א"כ איך פסק דישבע היסת הל"ל דפטור דהא הוא בספק שוכח ובכה"ג תקנתא לתקנתא ל"ע ובאמת במהר"ם שהובא במרדכי כמש"ל בס"ק א' משמע דאין עליו היסת כלל רק דישבע שאינו יודע והיינו מטעם שכתבתי אף דמהר"ם לא אמר במקום שיש לו מגו מ"מ נוטים הדברים דס"ל דהוי שוכח ולכן הדרך היותר נכון ואמת הוא כך דהא אנן אמרי' בעה"ב טרוד בפועלים וטועה וחושב דודאי פרע וצ"ל כ"כ הטעות אצלו עד דחוששין דישבע על כך נמי דאל"כ ניתב ליה שבועה ויפרוש דפרשי אינשי מספק שבועה והר"ן הק' וכן התו' א"כ מה מגו יש דיאמר לא שכרתיך הא אינו רוצה לשקר ותי' הר"ן דמ"מ ניחא ליה לטעון דבר דאין נחשד בב"ד לשקרן וכו' וזהו בטענתו דיטעון כך או כך אמרינן ניחא ליה שיטעון כך אבל ח"ו דישבע במזיד שקר וא"כ בשלמא בכופר הכל שפיר אית ליה מגו דלא שכרתיך ואין כאן שבועה בזמן המשנה ושייך שפיר תי' הר"ן אבל במ"מ בממ"נ יכפור הכל הא כ' הטור דמגו מן מ"מ לכ"ה ל"א ואי דיודה ג"כ במקצת ויאמר לא קצצתי אלא אחת כקו' מהרש"א וכנה"ג א"כ יצטרך לישבע וזה ברור לו ששקר וא"כ איך ישבע במזיד שקר וכי בשביל שב"ד יאמינו ביותר טענתו ישבע לשקר במזיד דבר זה אינו עולה בדעת ולכך ל"ל מגו כלל וא"ש ואין לפקפק תינח בזמן המשנה דליכא היסת אבל עכשיו דאיכא היסת עדיין הקו' היכי יטעון לא שכרתיך א"כ ישבע היסת לשקר בשאט נפש משא"כ באומר פרע הא טועה הוא וחושב דנשבע באמת זהו אינו דכיון דבזמן המשנה דלא היה היסת לא תקנו חז"ל התקנה בשכרו שלא בעדים דה"ל מגו א"כ אף דעכשיו דתיקן ר"נ היסת מ"מ אין לנו לחדש תקנה מה דלא תקנו חכמי משנה והם לא תקנו במקום שיש מגו והעמידו על דינו דיפטור בעה"ב דבר זה לא זז ממקומו ואין לנו לחדש תקנה אחרת ודוק ובאמת לפי סברא זו אף ביש ע"א ששכרו ג"כ ליכא מגו והיא סברת רבינו ישעיה בטור רק הטור הכריע בזה דלא כר"י ואף בהך דע"א הכריע דלא כר' ישעיה וא"ש ומה שהקשיתי הא בממון אמרי' מגו דהעזה י"ל דר"י לא ס"ל כך רק יש לו על הנך קו' מעיזי דאכלו חושלא וכדומה תי' אחרים כמש"ל בכללי מגו:

ושכרו בע"א וכו' ובטור הביא בשם ר' ישעיה דשכיר לשבע ונוטל ועמש"ל בס"ק ט' דכתבתי דכן נראה דעת התו' בב"ב וכן לפי מ"ש בס"ק י' בדעת ר"י דלא שייך מגו דאין רוצה לישבע בשקר אף בע"א סברא זו אלא דלכאורה ק' לשיטה זו מה פריך בגמרא בשבועות קצץ הממע"ה מדסיפא בראיה רישא בלי ראיה מה קו' דילמא סיפא צריך ראיה בשני עדים דע"א המסייע לאומן דקצץ שתים אינו מועיל דיכול הבעה"ב לישבע להכחיש לעד ולכך לא פסיק ליה שיטול כי אם בשני עדים משא"כ רישא בראיה דע"א סגי דליכא מגו להכחיש העד דכיון דע"א מעיד ששכרו כדעת רבינו ישעיה וצריך לומר דס"ל לרבינו ישעיה דכך באמת הפי' בגמ' ראיה לישבע לא קתני ראיה ליטול קתני דלכאורה ק' מ"ש אלא דכך פירושו ראיה ליטול דהוא בשני עדים קתני אבל ראיה לישבע דסגי בע"א דתו לית ליה מגו לא קתני ועוד י"ל דס"ל לרבינו ישעיה דה"ל כמו נסכא דר"א דכיון דאין מכחיש לעד ה"ל כשנים ומ"ש לחלק דכאן אף בשנים אין חייב רק מכח תקנה לא ס"ל לר"י וא"כ ה"מ למאן דס"ל משאיל"מ גבי נסכא דר"א אבל למאן דלא ס"ל אף בזה בע"א יש לו מגו וא"כ קו' הגמ' לרב ושמואל דלא ס"ל משאיל"מ דהם אמרו ל"ש אלא ששכרו בעדים וכו' ואליביהו ליכא למימר בע"א דאף בע"א יש לו מגו כיון דלא קי"ל נסכא דר"א ודוק. ועיין מש"ל בישוב דברי גאונים בזה ע"ש:

אחר זמנו וכו' הטעם מבואר דאיכא תרתי חזקות חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת ואין שכיר משהה שכרו ויש לי ספק באומן המתקן כלי למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם גם זה לאחר זמנו הממע"ה או לא כיון דמבואר בגמ' דב"ק דף צ"ט דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו עובר בב"ת וא"כ כל הטעם דלאחר זמנו הממע"ה חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת וזהו לא שייך בזה וחזר הדבר לקמייתא דיהיה תמיד השכיר נאמן ואמת כן היה נראה לכאורה אלא שראיתי בר"ן שכתב בשם רבינו הגדול הרמב"ן תי' על הקושי' לשיטת הגאונים דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על הבעה"ב להבי' ראיה נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל דמשמע כשהטלית בידו דיש לו מגו דלקוח נאמן בלי שבועה וקשיא לגאונים דס"ל הואיל ולאו בגופי' דחפץ קטען ה"ל נוטל ותי' הרמב"ן דאומן קונה בשבח כלי וא"כ לא ה"ל נוטל ומודים הגאונים דיש לו נאמנות בלי שבועה וק' א"כ איך קתני עבר ומנו הממע"ה הא ליתא חזקה דאין בעה"ב עובר בב"ת והוא קו' גדולה לרבינו הגדול ז"ל. ומה שנ"ל במה שאמרינן שם בב"מ ואם יש עדים שתבעו בזמנו נוטל אפילו לאחר זמנו ופריך הגמ' לעולם ופי' רש"י וכי השכיר משהה כל כך שכרו והקשה תו' הא אמרינן בגמ' בעינן תרתי חזקה אין שכיר משהה שכרו ואין בעה"ב עובר ב"ת וזהו לא שייך כאן דתו אין בעה"ב עובר ב"ת וליישב פי' רש"י צ"ל דדייקי לרש"י הא דאמרי' חזקה אין בעה"ב עובר בל תלין ופריך הגמ' וכי שכיר עובר בל תגזול ומשני הגמרא דאיכא תרתי אין בעה"ב עובר בב"ת וחזקה אין שכיר משהה שכירתו וסבירא ליה לרש"י אלו הפי' דלשכיר יש חד חזקה ולבעה"ב תרי ה"ל לגמרא לומר כן הכא תרתי והכא חדא כדרך הגמרא בכל ש"ס ועוד מה דוחקיה דגמרא לימא בקיצור דהך חזקה דאין שכיר וכו' אלים כ"כ עד דלא תקנו חז"ל כלל לשכיר שישבע ויטול מה צורך לכל הני חזקות כלל: ולכן ס"ל לרש"י דהתו' הקשו מה פריך בגמ' וכי שכיר עובר בבל תגזול מה בכך הא אף לבעה"ב יש חזקה דאין עובר בבל תלין וה"ל ברי וברי ותי' הנ"י דא"כ עכ"פ ה"ל לתקן שבועה על בעל הבית ולא לפוטרו בלי שבועה ותי' זו ס"ל לרש"י וגם קשי' לי' לרש"י קו' התו' דלקמן בבעה"ב אומר אחת קצצתי ושכיר אומר שתים דקתני לאחר זמנו הממע"ה וכתבו התו' בב"ב אף דאין בעה"ב עובר ב"ת די"ל דהרשהו מ"מ הא שכיר שהה שכרו ולכך ס"ל לרש"י דזהו המשך בגמרא דודאי לא היה צורך לגמרא לשנוי' חזקה אין בעה"ב עובר ב"ת רק ה"ל לשנוי' תיכף חזקה אין שכיר משהה שכרו והוא כ"כ אלים עד שלא תקנו חז"ל שבועה לשכיר וליטול. רק דא"כ הוה ק' במ"מ לאחר זמנו דחזינן דשהה מאי א"ל ולכך משני הגמרא חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת וגם במ"מ אין עובר בב"ת כמ"ש התו' דאיכא למימר הרשהו. וסבר הגמ' דזהו התי' לכל מילי דלכך לאחר זמנו הממע"ה משום דאין עובר בב"ת ופריך הגמ' וכי שכי' עובר בבל תגזול ואי דאיכא ברי וברי עכ"פ ה"ל לתקן שבועה כפי' הנ"י ומשני הגמ' וכי חדא חזקה יש כאן הלא תרתי חזקות יש חזקה דאין עובר בב"ת וחזקה אין שכיר כו' וא"כ בממ"נ בעלמא א"צ שבועה דאיכא אין שכיר וכו' וזה אלים דא"צ שבועה כלל ואי במ"מ דלא שייך אין שכיר לעומת זה יש חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת דהא הרשהו ואי דלעומת זה חזקה אין שכיר עובר בבל תגזל הא הוי ברי וברי ואי דיחייב שבועה כפי' הנ"י הא במ"מ בלא"ה חייב שבועה ואם כן בהנך תרתי חזקות הכל מיושב ולא דבעינן דווקא תרי חזקות ולכך ל"ק הכא תרתי והכא חדא כמו בעלמא בש"ס דאין הפי' כך ואם כן יפה פירש"י לקמן וכי לעולם והא אין שכיר משהה שכרו דבהך חזקה לחוד אזלא נאמנתו של השכיר וא"צ תו הך דאין בעה"ב עובר ב"ת וא"ש. ומה שהביאני לכך הוא דברי תו' ב"מ ד"ה השתא דהק' ימתינו עד למחרת או ישבע דרמי' אנפשי' ומדכר ותי' התו' דהך חזקה לחוד לא מהני אלא עד דאיכא בהדי' חזקה דאין שכיר משהה וכו' כמו שאפרש וכו' ויש להבין דקארי ליה מ"ק ליה בקו' הלא גמ' ערוכה היא דצריכי תרת וגם מ"ש כמו שאפרש מה צריך לפי' הלא במקומו נאמר בגמרא הכא תרתי וכו' אלא דהתו' בס"ד ס"ל כפי' הנ"י וא"כ הא דצריכין ב' חזקות דזולת זה הוי ברי וברי וא"כ עכ"פ ישבע בעה"ב כמ"ש הנ"י וא"כ יפה הק' דנמתין עד למחר וישבע או הא חמור לי' איסור שבועה כמו איסור לאו ב"ת וא"כ היום ישבע ואי דהוי חד לגבי חד מה בכך הממע"ה ואי דישבע הא זה המבוקש שישבע ותי' התו' דלא כפי' הנ"י רק מהך חזקה לחודא השכיר נוטל כמ"ש בדיבור שאח"ז דחזקת שכיר אלי' וצריך דוקא ב' חזקות וכאן ליכא רק חזקה אחד וא"ש במ"ש וכמו שאפרש דבדיבור הסמוך תי' כן דלא כנ"י רק תרתי בעינן וא"כ לא מהני דיהיה נשבע דבעינן תרתי וא"ש ובאמת הא דפי' בדיבור הסמוך דלא כנ"י הוא מכח קו' בדיבור שלפניו דישבע וחדא דיבור בחברתא מישך שייכי וזה ברור ומדויק בתו' ונמשכו אחר פירושם ובזה מיושב דברי המהרש"א דדייק במ"ש התו' דמ"מ ישבע ולא נקט בכופר הכל נמי דלכאורה אין מובן לדבריו דהתו' הק' נמתין עד למחר ויהיה פטור בלי כלום כמו שארי כופר הכל וא"כ איך יחזרו להק' דישבע שבועה זו מה טיבו הלא ראש דבריהם דנמתין עד למחר ולא יצטרך לישבע כלל ולכך הק' מ"מ דלא סגי לי' בלי שבועה והק' דישבע לאלתר לק"מ אך לפמ"ש דכל טענת התו' דנמתין עד למחר ויהיה ברי וברי ויצטרך לישבע א"כ לא פלטו ליה משביעה שפיר הק' ודוק. ומעתה גם הרמב"ן פי' כך בנ"י וא"ש לאח"ז אף דאין עובר בב"ת מ"מ איכא חזקה אין אומן משהה שכרו דס"ל כתוס' ב"ב למה דשהה שהה ולמאי דלא שהה לא שהה וא"כ הרי כאן ברי וברי וישבע באמת דהא מיירי בלא"ה במ"מ דהא ר' יהודה היא ולפ"ז בכופר בכל לדידן אפשר עכ"פ בעה"ב חייב לישבע שבועת המשנה וצ"ע:

שכיר יום וכו' ושכיר שעות דיום כל היום ודלילה כל הלילה וכן ס"ל לרב שם ב"מ דף קי"א ושמואל פליג וס"ל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ויום דיום הולך אחר הלילה ופסקו הפוסקים לקמן בסימן של"ט לענין איסור ב"ת כרב דהלכה כרב באיסורי וכ' הש"ך אבל כאן דממון הוא וקי"ל הלכה כשמואל בדיני מ"מ כיון דעיקר מילתא אתמר לגבי איסורי הלכה כרב כמ"ש הפוסקים לענין וסת ובשור שנגח וכו' עכ"ל וא"צ לזה כי כאן כל הטעם דאין בעה"ב עובר בב"ת וא"כ כיון דקי"ל כרב דאם עבר הלילה עובר בב"ת הרי יש לבעה"ב חזקה דלא עובר בב"ת וכאן הך עיקר תלוי באיסורא אם עובר או אין עובר ופשיטא דהלכה כרב וק"ל:

הרי בעה"ב נשבע בנק"ח זהו גמ' שלחו ליה לשמואל אומן אומר שתי' קצצת והלה אומר א' מי נשבע שלח להו בזה בעה"ב נשבע קציצה מדכר דכיר ופי' הר"י הלוי והרמב"ם והרשב"א והרמב"ן והרא"ש והר"ן והטור דהכוונה על כופר הכל אמנם הרי"ף והרז"ה פי' דקאי על מ"מ וכ' הש"ך דהעיקר כהרי"ף והרז"ה דאין נשבע רק היסת ככופר הכל ולדידי נר' דאפילו קי' ליה לא מצי לטעון דרבו המחברים רוב בנין ומנין החולקים ובפרט שצורה הקרובה בשמועה זו הוא כדעתם כי אמת במה שטענו על הרי"ף בהא דפריך הגמרא ואי לא אייתי ראיה פקע וה ק' איך ס"ד דמ"מ יפטור בלי שבועה י"ל ולא כמ"ש הש"ך כי עיקר התי' כרמב"ן דס"ד דבעה"ב א"א לישבע דהוא טרוד וא"י וגם שכיר אין לישבע דל"ש ביה כדי חייו דזה דוחק דלא יהיה בקציצה כדי חייו דכבר כתבנו כי עיקר תקנה היה משום כדי חייו וגם מ"ש דס"ל דבשכירות ל"ש משאיל"מ דחוק ביותר ויותר היה מקום לומר כיון דבעה"ב טרוד וה"ל כאומר א"י אם אני חייב לך למה ישבע השכיר ויטול ואי דה"ל מחויב שבועה ומשאיל"מ הא כל הפלפול והקו' לשמואל ושמואל לשיטתו ולא ס"ל משאיל"מ אך זהו דוחק דאם כן כל הפלפול בגמרא וכן ר"נ דטרח ליישב הכל שלא אליבא דהלכתא דלפי דקיי"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם תו אין צריך לכל הפלפול אך מ"מ זהו יותר מרווח ממה שנימא דוחק שלהם שלא יהיה שייך בשכירות משאיל"מ. והנה י"ל בישוב דברי הרי"ף דרך מרווח וכמש"ל דהא לפי דעת הפוסקים במודה בחמשים בשטר אף על פי שאין בו שעבוד נכסים מ"מ ה"ל הילך דא"י לכפור ואף דאלו היה כופר ואמר פרעתי היה המלוה צריך שבועה מ"מ הואיל ונוטל בשבועה בלתי הודאתו א"י לכפור קרינן ביה א"כ ביש עדים דראהו המלאכה א"כ א"י לכפור בפחות שבקציצה ואי דיטעון פרעתי הא השכיר נשבע ונוטל וא"כ הא דשלחו לשמואל בעה"ב אומר אחת קצצתי לך היינו דטוען בפחות שבקציצה וע"כ דאיכא עדי מלאכה כמ"ש התו' דאל"כ מה איריא קציצה אפילו בפרעון אית ליה מגו ואם כן אותו אחד דמודה הא ה"ל הילך כמו נו"ן בשטר הנ"ל ואין כאן מודה במקצת ואין כאן ש"ד כלל ויפה נסתפקו אי יש כאן ש"ד ואולם שמואל פסק דיש כאן ש"ד או דלא סבירא ליה דה"ל הילך בשטר שאין בו שעבוד קרקעות כמש"ל בסי' פ"ח שכן דעת רוב מחברים. או דסבירא ליה בשלמא בשטר ששורת הדין ליטול בלי שבועה רק לחומרא בעלמא הצריכו שבועה מקרי א"י לכפור אף דלא היה נוטל רק בשבועה אבל כאן דהא דשכיר נוטל בשבועה הוא מכח תקנה ושורת הדין אין נוטל כלום אם כן מקרי יכול לכפור דאי היה טוען פרעתיו היה מחוסר גוביינא עד שישבע ולכך לא ה"ל הילך וחייב ש"ד וא"ש והוא פי' מרווח: אך אי קשיא הא קשי' דמה פריך הגמרא מברייתא דרבה ב"ש דתנן קצץ הממע"ה דלמא הברייתא איירי בכופר הכל שאותו סלע שקצץ נתן לו או א"ל הילך ולא נחית הברייתא כלל בדין המ"מ רק להודיע דבקציצה לא תקנו חכמים שישבע שכיר דדכיר ואיירי בכופר הכל ושמואל איירי במ"מ ולומר דמסתמא לא פרע אחת דהוי דומיא דר' יהודא כמו שכתבו התוס' בב"מ ד"ה אי הכי דחוק למאוד דמה ענין הך ברייתא לר' יהודא הא בהך ברייתא לא נזכר ר' יהודא ועוד בקו' הגמרא עדיין לא אסיק הך ברייתא דר"י הוא דסבירא ליה בקציצה דהא פריך מברי תא אחר כך ומשני ר' יהודה הוא ע"ש וא"כ בס"ד פשיטא די"ל דפרע וצ"ל כמ"ש הרמב"ן דס"ל לרי"ף דגבי קציצה לא תקנו חז"ל שום תקנה לשכיר והרי הוא כשאר תביעות וא"כ קשה אי הברייתא איירי בכופר הכל אדקתני אומן אומר שתים ובעה"ב אומר אחת הממע"ה לאשמעינן טפי רבותא אומן או שתי' ובעה"ב אומר איני יודע אם אחת או שתים מ"מ פטור דה"ל איני יודע אם אני חייב לך וקמ"ל דלא תקנו בשכיר שמחולק בקציצה שום תקנה כדי חייו ואם יאמר א"י יפטור ועכצ"ל דמיירי הברייתא במ"מ ואם אומר א"י ה"ל משאיל"מ ואפילו לשמואל דלא ס"ל משאיל"מ מכל מקום הברייתא כהך תנא דס"ל משאיל"מ דהא פליגי תנאי בהך כמ"ש בגמרא שם ועיין שם בתו' או דס"ל מגו ממ"מ לכ"ה ל"א וא"כ ע"כ מיירי במ"מ דאי כ"ה אי דאיכא עדים לחזי מהו קאמרי ואי ליכא מה איריא קציצה אפילו פרעון נמי הא יש לו מגו דל"ש עכצ"ל במ"מ ולא שייך מגו דל"ש וזהו דלא כרמב"ם ומחברים: אמנם לפי' הר"י הלוי והרמב"ם והרא"ש א"ש דכל הסוגיא' הכל בכופר בכל ומה שהקשה מהרש"א עדיין מנ"ל להקשות על שמואל מבכייתא דלמא שמואל איירי במ"מ ולכך פסק ישבע בעה"ב אם נחליט כמ"ש הש"ך סי' פ"ח בשיטת הרא"ש דס"ל א"י לכפור לחוד ה"ל הילך כהנ"ל בלא"ה לק"מ דליכא כאן ש"ד דא"י לכפור דע"כ היה עדי מלאכה אלא אף דלא נימא כן בדברי הרא"ש כמש"ל בסי' פ"ח מ"מ אין כאן קושיא דאם שמואל השיב במ"מ ע"כ היה שאלתם במ"מ ולמה לא שאלו בכופר בכל אי קציצה מדכר דכיר ול"ל דסבירא ליה בכופר בכל אף דלא דכיר ה"ל א"י אם חייב לך משא"כ במ"מ דה"ל בא"י מתוך שאיל"מ דהא שמואל לא ס"ל הך וא"כ תו חד דינא אית למ"מ כמו כופר הכל ולמה שאלו במ"מ ולא שאלו בכופר הכל וגם שמואל מה צורך להשיב ישבע בעה"ב הל"ל בקצרה קציצה מדכר דכיר וממילא לא יפטור בעה"ב משביעת מ"מ כיון דדכיר אלא ברור דחדית לן דין דצריך לישבע אפילו בכופר הכל. ועוד ראיה לר"י הלוי דפריך אי הכי קצץ נמי וקשה מה קו' הא בקציצה אם יש עדים נחזי מה קאמרי ואי ליכא עדים כל התקנה לא יועיל ואי אתה מוצא התקנה רק בישנו עדים ושכחו ומנ"ל דלמילתא דלא שכיח כזה יתקנו ולעיל פריך וניתב ליה בעדים ולא אמרי' דלא יועיל דאולי ישכחו עדים הפרעון אלא דלא חיישינן לכך ואם פריך על בעה"ב ניתב ליה בעדים מכ"ש דקשה בפועל מה צורך לתקנה יקצוץ בפני עדים וטריח' ליה מילתא ל"ל דהא צריך לעדים דאל"כ יש לו מגו ועכצ"ל דהגמרא ידע דינו דשמואל דפסק קצץ בעה"ב ישבע משום כדי חיו הרי דחשו לכדי חייו אף שאינו מצוי ותקנו שישבע בעה"ב וא"כ השתא דאתא להכי דתקנו ה"ל להטיל שבועה על אומן דבעה"ב טרוד וא"ש ודעת של הר"י הלוי מוכרח ועמ"ש בסוף סי'.

או שתבעו אח"ז אין לדקדק באומר לו הילך א"כ חזינן דעבר ושהה ולא שייך מש"ל סק' י"ב דהך חזקה דב"ת לבד סגי דשם ניחא דבאמת הבעה"ב נשבע משא"כ כאן דאין הבעה"ב נשבע קו' הנ"י באמת דה"ל ברי וברי ועכ"פ הל"ל דיהיה הבעה"ב נשבע דמלבד די"ל דהוא דבר לא שכיח ולא תקנו ביה רבנן אף גם בזה כיון דבלא"ה קצץ מידכר דכיר רק משום כדי חייו אמרו רבנן דישבע ולאחר זמן דלדעת הר"ן לא שייך כדי חייו לאח"ז וגם איכא חזקה דאין בעה"ב עובר בב"ת מסייע לדכור לא תקנו כלל שביעה וא"ש:

הרי האומן נשבע בנק"ח עיין ש"ך שהביא קו' קדמונים על הגאונים דפסקו על הטוען על משכון כ"כ אתה חייב לי דנאמן עד כדי דמיו דחייב לישבע שבועת המשנה כמו דתנן גבי המכיר כלים וכו' דהואיל דלאו אגופי' דמשכון קטען א"כ הא דתניא בברייתא אומן אומר שתים קצצת לי ובעה"ב אומר אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה נתנו לו בזמנו אומן נשבע ונוטל משמע דבטלית בידו נוטל בלי שבועה. ותי' הר"ן דהא שורת הדין היה באומן ליטול בלי שבועה כדפריך וניתב ליה בלי שבועה רק משני להפסת דעת של בעה"ב ואם הוא תפוס אין כאן הפסת דעת צורך כיון שהוא מוחזק בו ולכך נוטל האומן בלי שבועה והקשה הש"ך הא קציצה מדכר דכיר ולא שייך הפסת דעת ועיד הקשה דהא הרמב"ם פסק להדיא כמ"ש בסעיף זה דאף אומן צריך נק"ח ותמה שלא התעורר הר"ן בדברי הרמב"ם ואמת שגם הר"מ כתב בלשון הזה דר"ן ס"ל דאומן א"צ לישבע בנק"ח רק היסת והרמב"ם והרא"ש פסקו דנשבעים בנק"ח ואני תמה שלא דקו היטב דהא הר"ן כתב לתרוצי ברייתא דקתני אומן כ"ז שהטלית בידו אומן נאמן נתנו לי בזמנו נשבע ונוטל והך ברייתא הא מוקי ליה בגמרא כר' יהודא ולר"י קציצה לא דכיר כמו בפרעון וא"כ אף בקציצה ק' וניתב ליה בלי שבועה וצריך לומר כתי' הגמרא להפיס דעת של בעל הבית ושפיר כתב הר"ן דכיון הוא להפסת דעת בטליתו בידו אין צריך ול"ק לגאונים מהך ברייתא וזהו לשיטת ר"י אבל לדידן דקי"ל כרבנן דקציצה מדכר דכיר אם כן לא קשה וניתב בלי שבועה כלל כמ"ש הש"ך והדרן לדינא דגאונים דאף באומן צריך נק"ח כיון דמדכר דכיר ויפה פסק הרמב"ם דאומן צריך שביעה בנק"ח ולא חולק הר"ן עליו בשום אופן ולא היה צריך להתעורר עליו כלל ובמחילה מכבוד הש"ך דהשיג אר"ן והוא ממש גופיה כ' זה התירוץ אלא שכסות ולשון שינה. איברא בתו' אי אפשר לומר תי' הר"ן דהא התו' כתבו בד"ה וניתב וכו' וא"ת אכתי אמאי ניתב ליה בלי שבועה וכי אי אפשר להיות בשום פעם שיהיה ברי שלו טוב דפעמים יהיה כדבריו דהא רבי יהודא לא מחייב שבועה אלא במ"מ ויש לומר דנהי דרבי יהודא לא חשוב לגמרי בודאי שוכח רבנן חושבין ליה כודאי שוכח עכ"ל הרי דלר"י דסבירא ליה לספק שוכח לא קשה וניתב ליה בלי שבועה ואם כן אין צריך לתי' הפסת דעת והר"ן מפרש למילתא אליבא דר"י ועיין מש"ל בס"ק י' דלמסקנא אף רבנן סבירא לו דלא הוי ודאי שוכח רק ספק שוכח. מיהו כל מה שטרח הר"ן הוא אליבא דמ"ד מגו לפטור משבועה ל"א אבל לפי מ"ש הרא"ש דאמרינן מגו לפטור משבועה רק סבירא ליה דהוי נוטל הואיל ולאו אגופיה דחפץ קטען רק אדמיו ה"ל נוטל וצריך שבועה אם כן י"ל לכאורה בשלמא דלולי מגו דלקוח לא היה נוטל כלל ואהני ליה מגו דליטול בזה הוה נוטל וצריך שבועה ולא אהני ליה מגו דלקוח כלל דמ"מ נוטל הוא כמ"ש הרא"ש אבל כאן לגופו של ממון אין צריך מגו כלל דבלא"ה בזמנו שכיר נוטל בשבועה וא"כ המעות שנוטל אין צריך למגו כלל וכל המגו הוא דהיה צריך לעשות שבועה ובאה המגו דלקוח לפוטרו משבועה ובזו ודאי דמגו מועיל דהוי מגו רק לפטור משבועה דממון נוטל בלי מגו כלל וכל המגו רק לפטור משבועה ואין זה מנשבעין ונוטלין ולק"מ (אך אין זה תי' מספיק בטור דס"ל מגו לפטור משבועה אמרינן ומ"מ פסק דנשבע האומן בטליתו בידו בנק"ח וקו' הנ"ל במקומו ולכן בטור י"ל כהר"ן רק בתו' דא"א לומר כהר"ן כמש"ל י"ל תירוץ הזה והוא הנכון) ובזה בתי' הר"ן או התי' שכתבתי י"ל דברי התו' ב"ב דף מ"ו דהק' בהך ברייתא דאומן דקתני שם דלא איירי בעדי מסירה דאי איכא עדים נחזי מה דקאמרי א"כ איך נשבע ונוטל הא יש לבעה"ב מגו דלא שכרתיך וק' מה קו' ודאי על המסירה ליכא עדים אבל על החזרה מאומן לבעה"ב איכא עדים דאמר לו הא לך הכלי שנתת לי לתקנו דאל"כ הא יוכל הבעה"ב לטעון כבר עבר יום יומים שנתתי לך השכירות כי מסרת לי אז הכלי וזהו ודאי דבעה"ב נאמן אי מחולקי' דבעה"ב אמר לאח"ז ופועל אומר בזמן דהממע"ה והא בזה לא טרוד הבעה"ב וא"כ אף באומר בזמנו נאמן במגו דהיה אומר שהוא כבר עבר זמנו דמהני מגו בזה כמו לא שכרתיך ועכצ"ל דיש עדים דנתנו לו בזה הזמן וא"כ מה קו' היאך יוכל לומר לא שכרתיך הא יש עדים שהחזיר לו הכלי ואמר טול הכלי נגמר שנתת לי ואפילו נימא כמש"ל דלכך מהני מגו דלא שכרתיך דהואיל דהפועל האמין ולא חס על חיי עצמו א"כ אפשר דאין מגו לומר בזמנו פרעתי במגו דהיה טוען לאח"ז דאין רוצה לשקר וא"כ אין הדבר מוכרח דיש עדים על החזרה מ"מ מנ"ל לתו' להקשות דלמא איירי בכה"ג ומנ"ל להכניס בקו' וצ"ע לכאורה. ולכן נראה דתו' סבירא ליה גם כן דינו של הגאונים וכתי' הנ"ל או כמ"ש הר"ן או כמ"ש וא"כ קו' התוס' קאי על הא דאמרי' כ"ז שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה דקשה קו' הר"ן ישבע בנק"ח וצ"ל כנ"ל הואיל בלא"ה היה נוטל בשבועה והקשו התו' שפיר הא לולי דהיה לו מגו דלקוח לא היה נוטל בשבועה כלל דהא אין כאן עדי שכירה וא"כ יש לבעה"ב מגו ולא היה אומן נוטל כלל רק הא דנוטל הוא מכח מגו דלקוח א"כ ה"ל לישבע בנק"ח ומכ"ש לפי' הר"ן דהא לא שייך כאן וניתב ליה בלא שבועה דהא יש לו מגו דלא שכרתיך וקו' התוס' שפיר ומדוקדק ואין להקשות למ"ד דמשכון הוי הילך א"כ ביש טליתו בידו הא ה"ל משכון על שכרו שמודה וא"כ לא הוי מודה במקצת דה"ל הילך וא"כ לא שייך דמהראוי ליתן לו בלי שבועה דהא ר"י ס"ל בכופר בכל אין נשבע ונוטל דהא כתב הר"ן דלר"י אפילו בהילך חייב הואיל דהוי כמו מ"מ ודוק. וכן צ"ל במה שהקשו התוס' שם בב"ב לאביי דמוקי ליה בלי עדי ראה א"כ אדמחלק בין נתנה לו ללא נתנה לפלוג בדידיה אם יש עדי ראה או ליכא וע"ש וק' הא בעי לומר דאומן נשבע ונוטל וביש עדי ראה והטלית בידו אין נשבע ונוטל דמה שהבעה"ב מודה בו הא יש לו הטלית למשכון דתפיס ליה אאגריה ומשכון כזה דמתחילה תפסו לכ"ע ה"ל הילך ואין כאן מ"מ כלל ובשאין מ"מ לא ס"ל לר"י דישבע האומן דתקנה לתקנה לא עבדינן ועכצ"ל כנ"ל דאף בהילך מודה ר"י ומ"מ שם ק' על התוס' מנלן להקשות דלמא ס"ל לאביי דלא אמר ר"י רק במ"מ גמור וצ"ע לכאורה ואולי כך קושית התוס' ליתני בזמן שהטלית ביד אומן רק באופן שמסר לו בע"א והוא יודע הקציצה ומעיד כאומן וצריך בעה"ב לישבע להכחיש העד ולכך אומן נשבע ונוטל אך זה דוחק וצ"ע: ומ"מ נ"מ לפ"ז אם טען פרעתי השכירות ומשכון בידו דבגוף החפץ לא שייך פרעתי כל זמן שהחפץ בידו דה"ל ת"ז אבל ביש לו משכון נאמן בהיס' ולא שייך תקנת הגאונים דהא בפרעון שורת הדין דה"ל למיתב בלי שבועה או כמש"ל דלא הוה נשבע ונוטל וכן הוא בירושלמי היה בידו משכון נוטל בלי שבועה וכן הדין ברור והנה בחדושי ובלימוד הלכות תוספת עם תלמידי אמרתי דבר הגון ומתקבל לישב דברי הגאונים והוא דודאי ס"ל לגאונים כדעת האומרי' דביש לו מגו דלא שכרתי' אפילו מן מ"מ לכופר בכל אמרינן והטעם הואיל והוא ממון ל"א לגבי' מגו דהעזה או מגו לפטור משבועה כמש"ל באריכות ולעומת זה ס"ל כרבינו ישעיה דבע"א המעיד על השכירה תו ל"ל מגו והטעם כמש"ל דהא יצטרך לישבע להכחיש העד ואין רוצה לישבע לשקר משא"כ מה שטוען עכשיו חושב בדדמי שהאמת כדבריו ואף שבועה יעשה כהנ"ל ולגאונים קשי' לרבא דס"ל בב"ב דף מ"ו לדוחק לומר דאיכא עדים ושכחו הקציצה א"כ הך ברייתא לר"י דקתני אומן אומר שתי' קצצת והל' אומר א' דאומן בזמנו נשבע ונוטל איך מתוקמ' אם יש לו עדים לחזי מה קאמרי ואי ל"ל איך ישבע ויטול הא יש לו מגו דל"ש והוי מגו ממ"מ לכופר בכל דאמרי' ויפטר בשבועה ועידי מלאכה ג"כ ליכא כדמסקינן שם בב"ב דלא הוי עדי מלאכה ע"ש דא"כ הואיל דאמר לעדי ראות המלאכה זהו חפץ של פלוני ומה קו' לחזי מה קאמרי הא לא היו בעת קציצה אלא זהו ס"ל לרבא לדוחק וא"כ הקו' במקומו כמ"ש תו' בב"מ וב"ב ולכן ס"ל לגאונים דבאמת ליכא עדים רק ע"א המעיד על השכירה וקציצה וא"כ תו לית ליה לבעה"ב מגו דאמר לא שכרתיך ויכחיש העד דא"כ יצטרך לישבע להכחיש העד ואין רוצה לישבע בשקר משא"כ כאן אומר בדדמי ורב ושמואל דאמרי שכרו בעדים ה"ה ע"א כמ"ש הרא"ש בריש ב"מ בשם ר"י על הך שמעתא דעדים דקתני ל"ד וה"ה ע"א וצריך לדעת למאן מסייע העד בקציצה אי לבעה"ב דאמר א' א"כ איך נשבע ונוטל הא כל הטעם דבעה"ב טרוד ושוכח הא כאן עד המעיד ואין לך טענת ודאי כזה ובפרט לר' יהודה דס"ל לספק שוכח א"כ בע"א מעיד כדבריו הרי האמת אתו ומכ"ש לפמש"ל סי' פ"ז בדעת הב"י בחשוד דה"ל ע"א מסייע פטור הואיל וצועק האמת אתי ואני יודע בברור רק אנן לא מהימנינן ליה וה"ה זה דהא הוא צועק ברי דהאמת אתו רק הואיל דחשדינן ליה דטועה ה"ל במ"מ בקציצה משאיל"מ כמ"ש התוס' בד"ה א"ה קצץ וכו' וכאן הא יש לו עד מסייע דפוטרו משבועה ועכצ"ל דעד מסייע לשכיר וא"ק א"כ למה ישבע שכיר ויטול הא יש לו ע"א המסייע הא ל"ק דכבר בררתי לעיל סימן פ"ז דהיכי דמדינא אין נוטל בשבועה ג"כ רק חכמים תקנו שיטול בשבועה אין עד מסייע פוטרו דכי נוציא ממון ע"פ אחד ולכך צריך שבועה ולפ"ז בזמן שטלית ביד אומן נאמן בלי שבועה ולא ק' קו' הר"ן הא ה"ל נוטל וצריך שבועה דשבועה זו ודאי חומרא דרבנן דשורת הדין כיון דיש לו מגו דלקוח נאמן וא"כ יש לו עד מסייע הפוטר משבועה ולכך נאמן בלי שבועה ולק"מ (מזה ראיה למש"ל בסימן פ"ז כהרא"ש דאם יש לו עד מסייע אף דנאמן במגו ואלו היה טוען כך לא היה לו עד מכל מקום ה"ל מגו דהא כאן דנאמן במגו דלקוח ואלו היה טוען כך היה מכחיש לע"א דראה שנמסר לו לדעת רבא דסבירא ליה דישנו עדי ראה ולאביי דל"ל עדי ראה מ"מ על אותו טענה שהחזירו אין כאן עד המסייע ומוכח כדברי הרא"ש דאף בכה"ג ע"א מסייע ופוטר וכמש"ל באריכות ע"ש) וזה ברור ונכון. ובהכי ניחא מה דקשיא לרבינו ישעיה דסבירא ליה שכרו בעדים ל"ד רק בע"א א"כ מה פריך הגמרא קצץ הממע"ה וא"ל מייתי ראיה פקע ישבע מבעיא הא הברייתא ע"כ בשכרו בעדים ויש לומר בע"א והעד זוכר הקציצה דדוחק לומר דשכח כמ"ש בגמרא ומסייע לבעה"ב ולכך בפרעון שכירות כיון דאין כאן עד ישבע האומן ויטול אבל בקציצה דשבועה על הבעה"ב מוטל והרי עד מסייעו ולכך הממע"ה ופטור משבועה ולק"מ דלפמ"ש ניחא מה אירי' קציצה כשעד מסייע לבעה"ב לפלוג בדידיה אם עד מסייע לבעה"ב בפרעון ג"כ אין שכיר נשבע דבזה לא תקנו כמ"ש ובפרט לפמש"ל דלמסקנא אף לחכמים לא הוי רק ספק שוכח רק תקנתא לתקנתא עבדינן ומהכ"ת יעשו תקנה כשהעד מסייעו ומעיד כדבריו (ועיין ברמב"ן ריש ב"מ דס"ל אם עד מסייע פוטר אפי' במקום הטוען א"י דהוי ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם עד פוטרו ודלא כרא"ש דסבירא ליה דתו ה"ל ממון ע"ש ומכ"ש בזה הדין): ובהכי אמרתי דמדוקדקים דברי התוספות בשבועות הנ"ל ד"ה קציצה דכתבו לא קאמר הממע"ה דאי לא מייתי ראיה מפסי' אלא ישבע בעה"ב כדאמרי' לקמן וא"ת ולוקמי בשכרו שלא בעדים ונאמן במגו דל"ש כדאמרי' בסמוך וי"ל וכו' אי נמי דלקמן מוקי ליה בשכרו בעדים דומיא דרישא עכ"ל ודבריו אלו תמוהים מה שייכא זה דאמרי' הממע"ה דישבע בעה"ב מה שהוא גמר' ערוכה להך קו' דלוקמי בשכרו שלא בעדים ויותר תמוה מה חידש התו' בתי' דלקמן מוקי ליה בשכרו בעדים דומיא דרישא דמה חידש התוס' הא זה קוטב הקושיא ועל זה סובב והולך כמ"ש דאמרי' בסמוך ומה חידשו בזה דכתבו לקמן דמוקי ליה בשכרו בעדים הלא זהו הקו' ומתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסברי וכמו כן הם דברי תוס' ב"מ ד"ה קציצה וכו' דכתבו לא בעי לשנויא הכא דאיירי דשכרו שלא בעדים דהא ע"כ איירי ביש עדים דומיא דרישא דקתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל דמוקי ליה רב ושמואל בשכרו בעדים כדאמרינן התם בשבועות בהדיא וכו' ודבר תמוה דהתוס' כתבו בתי' כאלו הוא דבר חדש לומר דבעינן דוקא עדי שכירה ומביאין דברי רב ושמואל בשבועות והלא על זה בנוי כל הקושיא דלולי זה אין מקום לקושי' תו' דמה בכך דליכא עדי שכירה מכל מקום תקנו חכמים לשכיר שישבע ויטול וכל הקושיא בנוי על מילתא דרב ושמואל דמצרכי עדי שכירה וא"כ מה זה דהתוס' בתי' האריכו למעניתם דכך ס"ל לרב ושמואל בשבועות כאלו ראה זה דבר חדש הוא ועוד דנראה מתוך תוס' כמ"ש מהרש"א דס"ל ליתד מוחלט מגו מן מ"מ לכופר הכל ל"א רק בקושי' ס"ל דמיירי בכופר הכל וזה דוחק דכבר כתבו שם דמסתמא איירי בהך אופן דפליג ר' יהודה ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש דודאי בלי עדים כלל אין ס"ד כלל לתוס' להקשות דאיך יובן המשך ברייתא דקתני כיצד בזמן שאמר נתתי לך שכרך אבל אם אמר שתים קצצת וכו' הממע"ה מה אבל שייך אם ישנו עדים בכולם נוטל ואם אין עדים בכולם הממע"ה. רק קו' התוס' דלוקמי בע"א על השכירה וא"כ בפרעון לית ליה מגו דל"ש דאין רוצה להכחיש העד ומגו להכחיש העד ל"א אבל בקציצה בממ"נ הממע"ה דלחזי מה קאמר העד בקציצה אי כדברי בעה"ב פשיטא דלא תקנו חכמים כמש"ל ובפרט בקציצה דכל הטעם משום דמחויב שבועה והא ע"א פוטרו ואי יאמר כדברי אומן ובעה"ב מכחישו א"כ י"ל מגו דל"ש ואי דמכחיש לעד הא השתא נמי מכחיש לעד וסברא הנ"ל שכתבתי בר"י דאין רוצה לישבע לשקר לא ס"ל לתו' בקו' וזהו כוונתם בב"מ ולכך ל"ק הא הוי דומיא דר"י דבכה"ג דבעה"ב מכחיש לעד המסייע לשכיר אף בכופר הכל ס"ל לר"י דנשבע שכיר ונוטל דהא יש כאן ש"ד ולא שייך תקנתא לתקנתא ל"ע דמ"ש מ"מ או להכחיש העד וכן כוונת התוס' בשבועות רק דק' א"כ דמיירי דמסייע לאומן ובעה"ב מכחישו ונאמן במגו כהנ"ל הא מ"מ שבועה בעי להכחיש העד ואיך קתני הממע"ה ולכך א"א לאוקמי בכה"ג ולכך הקדימו התוס' דהך הממע"ה באמת הפי' דאי לא מייתי ראיה משתבע הבעה"ב ושפיר יתכן בע"א וע"ז הקשו קו' שלהם רק המ"מ דייק מלישנא דרב ושמואל דאמרו ששכרו בעדים משמע דוקא ב' עדים וזהו דלא כר"י שהביא הרא"ש בריש ב"מ דעדים ל"ד וה"ה לע"א וע"ז י"ל בכוונת התוס' בתי' בב' אופנים או דס"ל לתו' ודאי אם אין נ"מ בישוב הברייתא ומשנה אורחא דלישנא לומר עדים ול"ד דה"ה ע"א אבל במקום דכל עיקר פי' הברייתא היה סובב ע"כ דאיכא ע"א והוא דיש לחלק בין פרעון לקציצה משא"כ בב' עדים אין הבדל לא ה"ל לרב ושמואל לנקוט בלשונו עדים דמשמע רבים רק בפי' הל"ל ע"א כדי לסבורי לן ברייתא וזהו כוונת התוס' בשבועות וב"מ דרב ושמואל מוקי ליה בשכרו בעדים דומיא דרישא ואי איירי דווקא בע"א לא ה"ל לרב ושמואל למנקט עדים בלישנם ושפיר הביא דרב ושמואל אמרו להדיא עדים ויותר נר' דודאי דייקי ליה להתוס' דיוק דהמ"מ ודלא כר"י הנ"ל רק י"ל כמש"ל כי צריכים לכדי חייו בכופר בכל אבל במ"מ אף דהוא ספק שוכח פשיטא דכשנגדו חייב לישבע כמש"ל באריכות וא"כ י"ל רב ושמואל דבכל גווני איירי אפילו בכופר בכל הצריכו עדים דווקא אבל ע"א לא ואע"ג דהוי מגו להכחיש עד מה בכך מ"מ ליכא כדי חייו דכיון דהוא האמין לבעה"ב ולא חשש אולי יכפור בעה"ב וכמש"ל וא"כ תו ליכא תקנה אבל במ"מ דלא צריכי תו לכדי חייו א"כ ע"א ג"כ מהני דליכא תו מגו דה"ל מגו להכחיש העד והך סברא דהוא האמין לא שייך ולכך רב ושמואל דאמרי אפילו בכופר בכל צריכי למנקט ב' עדים אבל ברייתא בקציצה דמיירי במ"מ שפי' יש הבדל דבפרעון בע"א השכיר נאמן דהוי מגו להכחיש העד משא"כ בקציצה כמש"ל דהא מ"מ מכחיש העד וזהו קו' שלהם וע"ז תי' דסוף כל סוף רב ושמואל בעי דוקא ב' עדים דקאמרי ששכרו בעדים דייקא ואם כי טעמם משום כופר בכל מ"מ הברייתא דנקט ברישא סתם והלה אמר נתתי שכרך דמשמע אפילו כופר בכל ע"כ איירי בב' עדים כמאמר רב ושמואל וא"כ ודאי הוי סיפא דומיא דרישא דהא סתמא דרישא ע"כ בשני עדים מיירי וזהו מדויק דכתבו דומיא דרישא ולא כתבו דהיינו רישא והיינו סיפא ומה הבדל יש א"ו הנכון כמ"ש דהבדל גדול יש רק מ"מ מדברי רב ושמואל נלמוד רישא בעדים מיירי א"כ מסתמא סיפא נמי איירי בהך וזהו ברור ולכך כתבו ועוד נראה אפילו לא נימא דומיא ה"ל לומר בפרעון במ"מ וע"א מסייע לשכיר דג"כ נאמן ביש ע"א דשכרו או דכך כוונת התוס' להוכיח דע"כ ל"א בכה"ג מגו כמ"ש דאינו רוצה לישבע בשקר דאל"כ באמת אדמחלק בקציצה לחלק בפרעון במ"מ דאית ליה מגו דקציצה ועכצ"ל כמ"ש דאינו רוצה לישבע בשקר וא"כ אף בע"א נמי כמש"ל ודברי התוס' ברורים ולא קשיא מה חידש התוס' בתי' השני היינו תי' הראשון ודוק. הפוך בם בדברי תוס' ועיין היטב בדבריהם ותראה כי דברים הנ"ל עולים במרכז האמת אם כי קצרו בלשון דמיירי בע"א לרוחב בינתם הדבר מדוקדק ואמת עד לעצמו:

נשבע בעה"ב בנק"ח. הנה הרמב"ם פי"א מהלכות שכירות ד"ח כ' הנותן טלית לאומן ואין הטלית תחת יד אומן ומחולקים בקציצה ישבע בעה"ב רק היסת ולא כתב נק"ח ונתן טעם שאין זה כדין שכיר ואולם בפ"ט מהל' טוען דין ב' פסק באומן שטליתו בידו רק יש לו עדי ראה ואינו נאמן במגו דלקוח ומחולקים בקציצה הבעה"ב נאמן אבל צריך לישבע בנק"ח והרי דבריו סותרים זא"ז וגם בעיקר הדין ק' דהא כל זה דפסקינן דאף בקציצה דמדכר דכיר ומ"מ בעינן שבועה ילפינן ממילתא דשמואל דפסק באומן אומר שתים והלה אמר אחת ישבע דמיירי בכופר הכל הרי דמיירי מאומן ומזה יצא הדין הזה ואיך יאמר הרמב"ם דבאומן אין צריך נק"ח ותמהו המחברים ולדבריו נראה דס"ל דהא דאם מחולקים בקציצה דנשבע בעה"ב אף דמדכר דכיר משום כדי חייו דשכיר כמ"ש הרמב"ם להדיא שלא ילך השכיר בפח הנפש וה"מ באומן שאין החפץ של בעה"ב בידו אבל באומן שהיה חפץ של בעה"ב בידו והיה יכול להחזיקו בפרעון והיה נאמן כדי דמיו והרשהו חכמים לתפוס אותו אשכירתו כמ"ש דלכך אומן ש"ש בהאי הנאה דתפיס ליה אאגריה וא"כ אלו היה תופסו ולא היה מוסרו ליד בעה"ב עד שישלם לו היה נאמן על הקציצה כדתנן כ"ז שטלית בידו נאמן ועל הרוב א"ל מגו ואם הוא עשה שטו' ונתנו לבעה"ב ועכשיו בא בשכרו ומחולקים בקציצה מה כדי חייו שייך כאן הוא הפסיד על עצמו ולכך פסק דאין לו רק היסת וכל תקנת חז"ל היה על הרוב אבל בשכיר העושה אצל בעה"ב ול"ל תפיסה כלל א"כ חסו חכמים על כדי חייו והצריכו שבועה בנק"ח לבעה"ב במכחישו בקציצה משא"כ במחולקים בפרעון דהטעם דבעה"ב טרוד בפועליו תו ליכא הבדל בין אומן לשכיר דמ"ש הא הטרדות שווים בין בפועל ובין בשכיר (ואע"פ שכתבתי לעיל דאף הא דטרוד בפועלים הטעם משום כדי חייו מ"מ כיון דגם הך טרדא דפועלים שייך באומן לא רצו חז"ל לעשות חילוק והשוו את גזרתם ודוק) ולכך באומן שבאמת החפץ בידו רק מ"מ א"י לטעון לקוח שיש כאן עדי ראה א"כ תו לא שייך הפסיד אנפשיה דמה ה"ל למעבד וכי יסגרנו בחדרי חדרים לאין רואה זה א"א לאומן וא"כ חזר הדבר לשכיר דמ"ש ולכך פסק באמת דישבע בנק"ח דמ"ש ודבריו ברורים וגם מילתא דשמואל דפסק באומן גופיה דישבע בעה"ב הכי מתפרש או דמיירי באומן שמלאכתו אצל בעה"ב או שבאמת בידו רק יש לו עדי ראה כמ"ש דתו שוה דינו לשל שכיר וזה ברור בדין רמב"ם: אבל עדיין צריך לימוד מנין יליף הרמב"ם דין זה הלא לא עינה מלבו חילוק זה ונראה לומר או דדייק ליה הרמב"ם בפשוט מהא דמשני הגמרא על קו' הממע"ה ישבע מבעיא ליה ומשני לצדדין קתני או ישבע או יביא ראיה ועדיין קשה למה הך דלצדדין הל"ל ישבע וממילא ידעינן באם יש ראיה שאין אחר ראיה כלום ועיין בתוס' סוף פרק המניח דהקשו ג"כ קצת כזו ולכן ס"ל לרמב"ם דכך הפי' דהך ברייתא דרבה ב"ש בקצץ בשכיר אתמר ולכך פריך מיניה אבל אף דברייתא נקט שכיר בלישנא מ"מ אומן העושה כלים בתוך ביתו נמי איירי ושם אין הדין דישבע בעה"ב כמ"ש הרמב"ם ולכך נקט בברייתא סת' הממע"ה ולצדדין דאיכא דצריך שבועה ואיכא דאינו צריך שבועה ולכך לא פסיקא ליה וקתני הממע"ה זהו חד' ועוד י"ל דס"ל לרמב"ם הא דקתני הממע"ה ולא קתני ישבע משום דקמ"ל הממע"ה מי שהוא מוציא על שכנגדו הראיה ואם האומן תפוס בכלי ויש לו מגו על המוציא שהוא בעה"ב להביא ראיה וקמ"ל בזו דאומן נאמן אם תפוס בכלי ויש לו מגו ולכך קתני הממע"ה וכ"כ התוס' והרא"ש ב"ק דף ל"ה ע"ב ד"ה הא לא כו' וס"ל לרמב"ם כמש"ל בנ"י דהא דפריך הגמ' וכי שכיר עובר בבל תגזול היינו דה"ל לתקן עכ"פ שבועה על בעה"ב ומשני חזקה אין שכיר משהה שכרו וכמו שכתבתי לעיל וא"כ קשיא ליה לרמב"ם הא דקתני בברייתא דר"י קצץ כ"ז שהטלית ביד אומן על הבעה"ב הראיה נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה וקשיא ליה קושית התוס' הא שהה דעבר י"ל כמ"ש התוס' בב"ב דהרשוהו אבל הא שהה וכ"ת דמה בכך הא איכא חזקה נגד חזקה ואין כאן אלא חיוב שבועה כמש"ל וכאן באמת נשבע א"כ מאי הממע"ה ישבע בעה"ב מבעיא ליה דהא בזה ל"ל דלכך קתני אם האומן מוחזק דהא על נתנו לו קתני וכבר קתני בזמן דביד אומן דנאמן בכדי דמיו ולכך ס"ל לרמב"ם הך ברייתא איירי בכופר הכל נמי כגון דאמר הילך וכמש"ל דמ"מ לר' יהודה ה"ל מודה מקצת וחייב שבועה וא"כ דאיירי בכ"ה אין כאן שבועה דהא דפרכינן לעיל בפי' הנ"י דה"ל ברי וברי וה"ל לחייב שבועה היינו משום כדי חייו דאל"כ ברי וברי מה טיבו של שבועה וא"כ באומן דליכא כדי חייו כמ"ש דהפסיד אנפשיה דמסר משכון שלו הדרן לד"ת וכיון דהוי ברי וברי מה שבועה יש ולכך קתני הממע"ה דלא אפשר למתני לישבע דבכופר הכל אין כאן שבועה ודוק ועוד דרך אחר דקשיא ליה לרמב"ם מה דפריך בגמ' א"ה קצץ נמי מילת אי הכי משמע דקאי דוקא בתר דמשני בעה"ב טרוד בפועלים וצריך לומר כמ"ש הר"ן וכ"כ מהרש"א שבועות בתוס' דבשלמא אי הטעם משום כדי חייו גבי קצץ לא שייך זה אבל אי אמרינן בעה"ב טרוד בפועלים א"כ אפילו קצץ נמי וזהו ניחא לשיטת התוס' דס"ל ברי"ף דבכופר בכל לא ישבע בעה"ב בקצץ אבל לפי שיטת הר"י הלוי וסייעתו דאפילו בקצץ וכופר הכל ישבע בעה"ב והטעם משום כדי חייו ש"מ דאף בקציצה שייך כדי חייו ואם כן עדיין א"ה לאו מיושב ועוד קו' מה פריך הגמרא א"ה קצץ נמי הא בקצץ אי אתה מוצא דיתקנו חז"ל רק באופן דהיה לו עדים ושכחו הקציצה דאל"כ הא יש לו מגו דל"ש ואין לך דבר דלא שכיח יותר מז' דישנו עדים ושכחו וכי על זה יתקנו חז"ל תקנה בדבר דלא שכיח כזה ולעיל פריך וניתב ליה בעדים ומה קושיא דלמא ישכחו עדים אלא דשפיר פריך דזה לא חיישינן וא"כ ה"ה הכא ואם לעיל פריך וניתב ליה בעדים על בעה"ב מכ"ש די"ל כאן מה צורך לתקנה יקצץ הפועל בעדים ואי דטריחא ליה מילתא הא בלא"ה צריך עדים דאל"כ לא יועילו חכמים בתקנתן וא"כ מה זה קושיא ועיין מש"ל מזה ראיה לשיטת הר"י הלוי ז"ל ולכן ס"ל לרמב"ם דבאמת משכיר לא קשיא רק מאומן שנוטל כלי של בעה"ב לביתו בזו שפיר י"ל דטריחא ליה מילתא ליטול בעדים ואי ק' א"כ בלא"ה יש לו מגו דל"ש הא ל"ק דהא יכול להחזירו לו בעדים וא"כ תו לא מצי למימר לא שכרתיך דמה בעי כליו ביד האומן אם לא נתנו לתקנו וזה פשוט אבל על קציצה לא יש עדים וא"ש ולפ"ז דהקושיא מאומן שפיר יתכן אי הכי כמ"ש הר"ן ותוס' דבל"ז ה"א משום כדי חייו וזה לא שייך באומן דבאומן באמת לא שייך כדי חייו כמש"ל דאיהו אפסיד אנפשיה ובאמ' בקצץ אין בעה"ב נשבע אבל השתא דאמרת טריד וכו' פריך שפיר ומשני מדכר דכיר ודברי הרמב"ם מוכרחים: