אורים ותומים, תומים מט

ובשובר שם הלוה והמלוה כו' צריך קצת להבין דדין זה למדו הפוסקים מהא דאמרינן בב"ב דף קס"ז ע"ב דבשובר שנתנה אשה לבעלה על כתובה צריך שיכירו שם הבעל וכו' ומזו למדו דלכל שוברים דעלמא שצריך להכיר שם המלוה והלוה ולכאורה אינו דומה כלל דשם בבא רחל לכתוב לבעלה יעקב שובר על כתובתה אף דעדים מכירים האשה ששמה רחל מכל מקום חוששין אולי אין בעלה יעקב רק רחל אחרת נשאת ליעקב והיא תקח שובר הלזה ותתן אותו ליעקב ותפסיד לרחל אחרת ולכך צריכים העדים לידע שבעלה יעקב ולשני יעקב ונשיהם רחל לא חיישינן אבל בשטר הלואה כשבא ראובן המלוה לכתוב שובר לשמעון הלוה שלו והמה יכתבו שראובן נותן שובר לשמעון מה צריכים להכיר שמעון דודאי יש לשמעון בעולם דאל"כ מה טיבו של שובר הנכתב על שמעון לפוטרו ואם כי חיישינן דילמא שמעון חייב לראובן אחר עדיין אין מועיל מה שמכירין לשמעון אולי שמעון הלזה חייב לראובן האחר ויקח שובר זה ויראיהו נגד ראובן האחר ומה מועיל דמכירין אותו ולא דמיה לאשה דלביה תרי לא חזי אבל בהלואה שמעון זה יכול להיות חייב לראובן זה ולראובן השני וע"י שובר יפסיד ראובן השני וצ"ל דפי' הכרה היינו שידעו בבירור ששמעון חייב לראובן זה הנותן שובר ואם כן כיון דבאמת נעשה כתיבת השובר דהא הוא חייב לו והעדים כותבין כדין תו לא חיישינן יותר לערמה כי מי יוכל לתקן כל הרמיה וכל העושי עול ותחבולת רשע רק אנו חוששין אם לא נודע לנו בבירור ששמעון חייב לראובן אולי מתחלה השובר בשקר נכתב ומתחלה נעשה בכזב והראיה דמה מהני דיודעים באיש ואשה ששמו יעקב ואשתו רחל דילמא יש לו עוד אשה במד"ה ששמה רחל ובשובר הזה תפסיד רחל שהיא במד"ה אלא כיון דיש לו אשה רחל ואם כן השובר מתחלה נכתב כדין תו אין לנו לחוש עוד אם יצא ממנו עול ומשפט מעוקל. ולמדנו מזה מי שבא לב"ד ואמר אבד שטרי כתבו ללוה שובר אם הוחזק עוד באותו עיר עוד מלוה ששמו כשם המלוה הזה אין כותבין דהא בעי לעדים לדעת שהלוה חייב למלוה זה וכאן אבד שטרו ולכן צריך ראשון לגלות אוזן השני ששמו כשם המלוה הזה שבא לכתוב שובר שוב ראיתי בדרישה שהקשה זה ותי' בדוחק ולפמ"ש ניחא ובהכי ניחא דעת בעל עיטור בח"ב מכתיבת שטרות דקאמר דיש לכתוב שטר ללוה אף על פי שאין מכירין דלא חציף אינש לשנות שמו וכתב המ"מ דבר תימה כתב וכוונתו דהא אמרי' להדיא בשובר צריך להכיר שניהם ולפמ"ש ניחא דשם צריך להכיר שזה חייב לזה ולא דחיישינן דיחליף שמו דאמת דשמם כן הוא מכל מקום יש לחוש כמ"ש דחייב גם כן לאחר וא"ש ומגיטין סבירא ליה דאין ראיה דבאיסור חמור כזה החמירו וא"ש:

שטר מלוה בלי קנין וכו' משמע הא בשטר מכר אף בלי קנין אין צריך להכיר שם לוקח והקשה הש"ך למה דהא קי"ל גם בשטר מכר אין כותבין שטרי מכר בלי קנין למוכר עד שיהיה לוקח עמו ואם כן אף במכר יש חשש אולי אין כאן לוקח עמו ונפיק מיניה חורבת מוקדם כמו בשטרי הלואה והרמב"ם דכתב כן לשיטתו דסבירא ליה במכר אפילו בלי קנין כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו והניחו בצ"ע ונר' דכבר כתבתי לעיל בסימן ל"ט דבלא"ה יש לישב דכיון דבקנין כותבין אף שאין מלוה עמו אם כן כשבאו שניהם והלוה אומר שהוא מלוהו מה יש לחוש דילמא אינו רק מערים כדי לכתוב שטר זולת המלוה ויהיה מוקדם דהקצרה ידו לעשות קנין בפני עדים הללו ויהיה מורשים לכתוב ומה לו לערמה זו וסבירא ליה לרבינו מחבר דנמנע לעשות קנין דקנין הוא בין ילוה ובין לא ילוה וזהו אינו רוצה לעשות שישעבד נכסיו ולא ילוה וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ דדבר תימה הוא שישעבד נכסיו ולא ילוה ולכך עושה ערמה להעמיד אחר במקום מלוה כדי שיכתבו עדים ולא יצטרך לקנין אך זהו בשטרי הלואה אבל במקח דעושין קנין לשעבד נכסיו לאחריות הלוקח אם יטרפו ממנו המקח אם כן אף דקנין סתם וחל תיכף מכל מקום בממ"נ אם לא יקח הלוקח השדה אין כאן אחריות ומה יתבע הלוקח מהמוכר לשלם לו מה שטרפו הימנו השדה הא לא לקח שדה מעולם וע"כ אין הקנין חל רק בלוקח השדה דכל קנין הוא רק לאחריות ואם כן אין כאן קפידא למוכר לעשות קנין אף חשש ערמה ליכא דל"ל כן הא יוכל לעשות קנין ולכך פסק המחבר דבמכר לעולם אין צריך להכיר הלוקח והטור דפסק דצריך להכיר ללוה והמלוה אף דפסק עבחז"ל עיין מש"ל בסימן ל"ט בכמה חששות דיש לחוש אם כותבים בלשון דמשמע דשניהם היו במעמד העדים כשכתבו שטר הלואה וכמה ערמה דיש לחוש בזה ע"ש ונר' אפשר דגם הרב המחבר חושש לזה רק ביש בו קנין כיון דמותר לכתוב בלי מלוה כותבין הלשון דמשמע דלוה לחוד היה אצל העדים ותו ליכא למיחש לערמה כלל וכלל והטור מיירי דיש בלשון השטר משמעות דשניהם היו לנוכח בעדים שכתבו השטר בזה אופן ולכך אסור אבל באמת אם כתבו לשון דמשמע דהלוה היה לבד פשיטא דאין צריך להכיר המלוה דהא הוא ס"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו איברא דהא קשי' לפמ"ש לקמן מחבר בסימן פ"ה כדעת הטור דאם הלוה מכר קרקע למלוה וכבר הגיע ז"פ של מלוה יכול לומר אילו הייתי חייב לך היה לך לטרוף השדה כשאני חייב לך ע"ש ולפי זה יש כאן חשש ערמה דראובן חייב לשמעון אלף זהובים בשטר ועבר ז"פ ובא לוי ואמר לעדים שהוא שמעון והם כותבים דראובן מכר קרקע לשמעון במאה זהובים והקרקע אינו שוה רק נו"ן זהובים וכשיש לו שטר זה מעמיד עליו עדים שראו שטר חוב ביד ב"ד שהוא לוי ילך לקיים שטרו שראובן מכר שדהו לשמעון ביום פלוני ואם כן אחר כך כשיבא שמעון לתבוע מעות שלו בשטר חוב יעמיד בב"ד עדים שראו שטר מכירה כזו ויטעון אילו חייב לך כיצד לקחת שדה שלי והשטר הזה בידך דהא יש עדים שראוהו רק אתה גונזו לתבוע שטרך בעול וכזב ויהיה שמעון נספה בלי משפט דע"פ הגדת עדים הללו יפסיד שמעון חובו וצ"ע:

ולכן תמוה וכו' תמיה זו כבר ישבו הש"ך דג"כ המחבר איירי בכה"ג בהכרת אשה במה דאין דרך צורבא מדרבנן לדקדק אך הא גופיה קשיא דהא סמוך על אשה וקרוב ואשכח טעות' ואם כן מה ענין זה לת"ח או לשאר גברי הא הם לא עשו דבר כי אם סמכו על אשה וקרוב ואם טעו לעולם חוזר ואם לא אף בת"ח לא דמה ענין טעותא דאשה וקרוב לצורבא מדרבנן דלאו אורחיה למידק הא צורבא מדרבנן לא דק כלל רק סמיך עליהם וכן שארי גברי סמכו עליהם ומה נשתנה זה מזה ולכן הרב בסמ"ע בס"ק ו' דעתו לומר דאינו נודע בברור שסמכו על אשה וקרוב רק הן אמרו שסמכו על אשה וקרוב ות"ח נאמן דסמיך על אשה וקרוב כי אין דרכו לדקדק אבל שארי ב"א הואיל ודרכן לדקדק אמרינן מסתמא לא סמכו על אשה וקרוב רק הם בעצמן ידעו ותו לא נאמנים דטעו ע"ש שהאריך וכ"כ בדרישה ומ"מ כתב דהוא דוחק דקשה דכיון דשורת הדין דמותר לסמוך על אשה וקרוב למה יהיו שארי בני אדם אינם נאמנים לומר עשינו כפי הדין ותורה לסמוך על אשה ואמת כי לפי מ"ש הנ"י ברי"ף ולפי גירס' שלו שהוא כך דההיא תברא דחתום עליו רבב"ח ואתיא ההיא איתתא לקמיה דאביי ואמרה לאו אנא הוא ואמר רבב"ח אנא נמי אמרית לאו את הוא פי' כך אמרתי לעדים שאמרו שמכירין אותך ואמרו לי סהדי מיקש הוא דקשי' ובגר לה קלא ואמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מדרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ ופי' הנ"י הא דאמר תחלה זאת הא לאו הגדה היא והלכך כשהודה אח"כ לדבריה דהטעו נאמן והא דאמר מעיקרא לפי שאין דרך צורבא מדרבנן לדקדק בנשים עכ"ל הדברים משמע כמ"ש בש"ע אבל גם זה קשה כיון דזה לא היה בדייקתו של ת"ח אדרבא הוא צעק לאו היא רק הם אמרו דהיא היא וא"כ עדיין קשה מה יש הבדל בין צורבא מדרבנן לשארי אנשים הלא הטעות אינו מצידם רק מצד האחרים שהעידו וטעו וא"כ מה הבדל יש בין ת"ח לשארי אנשים. ולכן היה נראה לומר דצריך לומר לפי דעת רוב הפוסקים אלו שנים אומרים זו אשה פלונית וכתבו שובר ודאי אם בא ע"א ואמר דהיו טועים דאינו נאמן כמבואר בבע"ת בשער ל"ג ח"ג בסופו וא"כ כיון דנתנו חכמים נאמנות לאשה וקרוב להעיד על האיש והאשה שהם איך יכול ע"א להכחישן ולומר טעו הלא כיון שנתנו להם חז"ל נאמנות הרי הן כשנים ואיך יוכל לחזור ולומר שטעו ולכן ס"ל הטעם דלא משקרי הוא משום דיראי' לשקר פן יתוודע נבלתם ושקרתם כי יחקרו אחרים וימצאו דלא כן הוא וה"מ בע"ה דחוששי' דיחקרו אחריהם ולכן מירתתי ולא משקרי אבל בת"ח בטוחים בו שלא יחקור ואין דרכו לדקדק כלל ולכן לא מירתתי כלל ולכך אם אמר אחר כך לא היא נאמן דאין בדבר שלהם סמיכה כל כך הואיל ולא מירתת מתחילה ודברים אלו נלמדים מבעה"ת הנ"ל דכתב על האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדש אשה לדבר ע"ה בהדיה וכו' מכל זה למדנו שת"ח שהעיד על אשה שלותה ולא הוליך עמו ע"ה אי אמרה לא הוינא ואיהו קמודה שטעה בהכרת פניה מהימן כו' שיוכל להיות שהטעהו בכך אבל אם הוליך עמו ע"ה שמדקדק בדבר והם יראים הימנו שלא להטעותו תו לא מהימני וכו' עכ"ל הרי נוטים הדברים למ"ש דלגבי ת"ח אינם יראים ואין להם כ"כ נאמנות אבל בע"ה נאמנים דמירתתי וזהו כוונת הגמרא אע"ג דכיון שהגיד וכו' והוא דסמיך עליהם וחכמים הימנום ה"ל כאילו העיד הוא ואיך יכול לחזור ולומר שטעו הא כיון שהגיד וכו' ולזה אמרו כאן דצורבא מדרבנן לאו אורחיה וכו' וא"כ לא מירתתי וא"ש וכן יש לכוון הדברים בש"ע דלצורבא מדרבנן מקבלין דלאו דרכו למידק ואם כן לא מירתת להעיד כי לא יחקרו הת"ח אחריהם וא"ש אמנם דעת הרשב"ם נר' לפרש דעל זה אמרי' בצורבא מדרבנן יש הבדל והיינו דרבה ב"ח אמר תחלה כשבאה האשה לב"ד לצעוק שלאו היא האשה שנתנה שובר אמר רבה ב"ח צדקה בדבריה ואחר כך שאמרו לו העדים שטועה ובאמת היא האשה רק מיקש קש ובגר לה קלא חזר והודה והוי בכלל כיון שהגיד שאין זו האשה לאו חוזר ומגיד לומר שהיא האשה. ולכך באינש אחריני באמת אינו נאמן לחזור ממה שאמר דלאו היא האשה רק צורבא מדרבנן לא היה מדקדק להשגיח בפרצוף פניה על בוריה ולכך בא בכחו המדומה כי לאו היא האשה היות בה שינוי קצת ע"י זקנה כמבואר שם ומכל מקום הדין מוכח מזה דיש לסמוך על הכרה באשה וקרוב דאי בעינן עדים גמורים אם כן מתחלה כשחתם רבב"ח אשובר ע"כ דהעידו לפניו עדים כשרים דהיא היא א"כ איך ס"ד ואיך עלה ברוחו לומר מתחלה דלאו היא האשה וכי נחשדו העדים לשקר וגם אטו אמירה דיליה מהני להכחיש עדים וע"כ דהיה הכרה רק ע"י קרוב ואשה אך לפי פי' זה אין מוכרח דאם סמיך אינש דעלמא על אשה וקרוב ואשתכח דלאו היא דרואה אותה ואין זה האשה דאינו נאמן לומר שקר ענו בה ובזה לא מצינו לפירשב"ם הבדל בין ת"ח לשארי גברא ומהכ"ת לומר מש"ל חילוק בין מירתת כיון דאין לו ראיה בגמרא ולפי' רשב"ם כל הבדל הוא אם אמר דלאו היא וחזר ואמר דהיא היא דצורבא מדרבנן יכול לחזור ולא שאר אינש וכן נר' דעת התו' שם ב"ב דף קס"ח ד"ה כיון דדק כפי' רשב"ם ולכן קשה לומר דמחבר השליך דברי פי' רשב"ם ותו' אחרי הדלת ונטה אחרי דברי הנ"י לכן אפשר לומר דיש לדקדק במה דקאמר והיכי דסמיך אאשה וקרוב ואשתכח טעותא למה טעותא הלא הם שאמרו לו כחשו לו ושקרו במזיד והל"ל ואשתכח שקרא. ולכן נר' דכך הכוונה דסמיך אאשה וקרוב ועל ידי הכרה זו אשתכח טעותא כי אמר מתחלה כי לאו היא האשה וששקר ענו בה ובאמת טעה כי היא היא ורוצה לחזור מדבריו וע"ז אמר דוקא לצורבא מדרבנן מקבלין דיכול לחזור אבל לא שארי אינשי וכמש"ל בדברי רשב"ם וכן נראה מדברי בעה"ת שער ל"ג ח"ג סימן ב' על הך עובדא דרבב"ח הנ"ל ושמעינן מיניה היכי דסמיך אאשה וקרוב וחזר ואשתכח טעותא דהדר ביה לצורבא מדרבנן מקבלין לגברא אחריני דאורחיה למידק לא מקבלין וכו' והרי דייק בלישנא וחזר ואשתכח טעותא והיינו כמ"ש דחזר ואמר דשקר ענו בו ואחר כך אשתכח טעותא דהדר בי' פי' דטעה ולכך החזיר לחזרתו כהנ"ל לצורבא מדרבנן מקבלין וא"ש והדברים מדוקדקים למאוד והן הן דברי ש"ע שהם לקוחים מדברי בעה"ת הנ"ל וברור שכוונה אחת להם ולדינא צ"ע איזה נראה להלכה כי נוטים הדברים כמ"ש תו' ורשב"ם אמנם הרמ"א בא"ע סימן ק"י דעתו כפי' הראשון שכתבתי שהוא דעת הנ"י וצ"ע:

וי"א דאין שייך בשטרות כו' הרב הש"ך בס"ק ט' תמה על הרב רמ"א בזה דנמשך בזה אחר תשובת רשב"א והרשב"א לא אמרה רק בשטר הרשאה וכדומה שאין בו שעבוד אבל שטר הלואה שיש בו אחריות נכסים מודה הרשב"א דלא יכתבו דכבר עשו שליחותן וכמו שכתב בשטר מכר באחריות נכסים לא יכתבו דכבר עשו שליחותן וה"ה בשטרי הלואה דיש בהו גם כן אחריות נכסים והאריך להביא גמרא בב"ב דף קע"א דאמרינן עדים שעשו שליחותן איך יחזרו ויעשו שליחותן ונראה ברור דדברי רמ"א מוסבי' על מ"ש מקדם בשם הר"ן דאם לא נעשה קנין ומחוסר נתינה לא אמרינן עשו שליחותן הא עשו קנין סבירא ליה לר"ן לא יכתבו דכבר עשו שליחותן וע"ז הביא רמ"א די"א דלא עשו שליחתן בשטרות ואם כן לק"מ דדל מהך רשב"א הא בררתי לעיל בסימן מ"א בתומים ס"ק ג' באריכות דעת התו' והרא"ש דלא שייך בשטרות עשו שליחתן רק מחשש מוקדם הא בקנין דלא שייך בי' מוקדם לא שייך ביה עשו שליחתן ועיין מש"ל באריכות וכן נראה מדברי רשב"א בתשובה דכתב אבל בשטר מכר כל שחוזרים וכותבים אחריות עכשיו משתעבדים נכסים בשטר זה והם עשו שליחתן וזהו דמדמי הרשב"א לגט דמשעבד בו נכסים וכן הדין בשטר הלואה בלי קנין דע"י השטר משעבד נכסים והוי כמו גט לדעת רשב"א אבל בשטר קנין דקנין משוי לי' שעבוד ואפילו לא נכתב שטר או נאבד שטר משעת קנין נשתעבדו נכסים ואין צורך בשטר כלל רק לראיה לברר שהיה קנין דאולי ימותו או ילכו עדים למד"ה ובשטר ראיה מודה רשב"א דלא דמי לגט כלל ולא אמרינן ביה עשו שליחתן דלא הוי ספר מקנה כלל ודברי רמ"א מורים בלא"ה דמוסב על שטר קנין דכיון דשטר ראשון חספא בעלמא דיש בו טעות וכדומה אם כן איך יכתבו הא ה"ל מוקדם דהא לא נשתעבדו נכסים רק בשטר והשטר ראשון חספא והך שטרא היום הוא דנכתב ודוחק לומר דבאמת יכתבו מזמן השני דזה אינו סובל סתימת לשון הרמ"א כלל אלא ברור דקאי על שטר שיש בו קנין ולית ביה מוקדם וגם דברי הש"ך לא קשיא ואין מקום להשגתו ומה שקשה על הרשב"א הא אף בשטר מכר וכתב ביה אחריות לא משוי שעבודא דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואם כן השטר רק לראיה בעלמא ולא משוי ליה שעבוד כלל עיין מש"ל בסימן קט"ז באריכות בזה:

ויש מי שאומר כו' אם יתברר הדבר כו' בכה"ג כתב דלא מצינו חולק בזה רק דרכו של מחבר אף דלא מצא חולק לכתוב בלשון הזה ע"ש ואני לא הבנתי כי לענ"ד דין זה במחלוקת שנויא דהא העדים כתבו ראובן ואמת כי טעו וה"ל לכתוב לוי על כל פנים בשטר לא נזכר רק ראובן אם כן ליכא שטרא דבעינן מוכח מתוכו והא לא מוכח מתוכו כלל והשתא בשני יב"ש דשכחו העדים לכתוב סימן והעידו על אחד שהוא הלוה האמתי דעת הרבה מחברים כמ"ש המ"מ דלא מהני דלא הוי מוכח מתוכו ואפילו לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דמהני הטעם דיכולים לכתוב שטר אחר וכאן משמעות הרא"ש לא מהך טעמא דמיירי אפילו דאין במציאות שיכתבו דליתנהו כמבואר בתשובה כלל ס"ח וכמ"ש הטעם מן אחריות ט"ס ואם כן אין כאן שטר דהא לא הוי מוכח מתוכו כלל והרא"ש אפשר סבירא ליה כדעת הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' כל הגט דאפילו לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ועוד הרא"ש לשיטתו דסבירא ליה ע"מ כרתי ואף בשטרות בעינן עדי מסירה רק אנן סמכינן מסתמא היו עדי מסירה כמ"ש בב"ב ואם כן לר"א לא בעינן מוכח מתוכו אבל לפי דקי"ל דאין צורך בשטרות כלל עדי מסירה וסמכינן על ע"ח בעינן מוכח מתוכו לדעת התו' ורוב מחברים ולכן יפה כתב מחבר בלשון וי"א כי דין זה יש בו מחלוקת ובאמת בתשובת הרא"ש כלל ס"ח בסופו שם היה הטעות מוכח דנכתב דראובן ורחל אשתו חייב ונודע דלא היה אשת ראובן ששמה רחל כלל ובהכי ניחא דיש לפקפק מ"ש הך טעות מטעות דלעיל ס"ס מ"ז דטעו לכתוב אלף במקום ת"ק וכן לעיל סימן מ"ג סעיף ט' בטעו לכתוב שנת נ"ח וכתבו נ"ז דלפמ"ש ניחא דכאן הוי מוכח ולעיל לא מוכח מתוך השטר ועיין מש"ל סימן מ"ג וכן מבואר ונר' בתשובת הרא"ש כלל הנ"ל דבדין ל"א שנזכר שיש טעות בממון וכדומה לא כתב רק שיכולים לכתוב שטר אחר אבל לא אותו שטר כשר ואילו בסימן ל"ב שלאחריו כתב שטר כשר והיינו דשם היה מוכח ואף שלשון הש"ע לא משמע כן האמת יורה דרכו ולזה נראה דנתכוון הרמ"א דכתב לעיל סוף סעיף ב' בהגה' וכן בשאר טעות סופר וכו' דלכאורה הוא כפל ומיותר דהא כתבו כאן המחבר ויש מי שאומר וכו' ולפמ"ש ניחא דכתב הרמ"א דמוכח שטעה אם כן ה"ל כמוכח מתוכו וכשר לכ"ע ולכך סתמו הרמ"א בלי מחלוקת:

דבריו סותרים וכו' קושיא זו אינו בש"ע לבד רק קשה גם כן ברשב"ם דנתן טעם במשנה דלכך אין מוציאין משום דיטעון פרעתני והחזרתי לך השטר וכ"כ הטור הטעם זה והוא סותר להדיא דברי הגמרא דבגמרא קאמר הטעם משום דכותבין שטר ללוה בלי מלוה וכו' וכמבואר בהגה וא"כ איך בדו הם טעם מלבם וכבר עמדו בו הסמ"ע וב"ח וש"ך ודבריהם דחוקים עד שאין צורך להשיב עליהם כנראה בעין להמעיין והוגה בדבריהם ונחנו תחילה נאמר מה שיש לומר בישוב דברי רשב"ם והוא דסבירא ליה לרשב"ם הא דאמרינן בכותבים שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו קמפלגי ודאי דאין בו מחלוקת כי לא מצינו בשטרי אקנייתא דיהיה בו מחלוקת דיהיה איסור לכתוב ללוה בלי מלוה רק המשנה איירי בשטר שיש בו קנין וברייתא איירי בשטר שאין בו קנין וכן משמע קצת לשון הרשב"א הובא במ"מ ע"ש ואם כן קשיא לאביי דסבירא ליה עבחז"ל ולעולם כותבין אם כן הך ברייתא במה מוקי' ליה הא לעולם כותבין וכי נימא דבהך סברא עבחז"ל יחלקו תנאי דבר זה לא שמענו מעולם ולכך סבירא ליה לרשב"ם דלאביי דסבירא ליה עבחז"ל או דסבירא ליה דכאן ודאי לכ"ע אין כותבין כיון דיש שני יוסף בן שמעון והלא ירגישו העדים הערמה דימסרו ביד זה השטר מה שיוכל אחר כך לומר אני הוא המלוה והאחר הלוה והוא מתהפך בתחבולותיו או דלפי מ"ש התו' גיטין דף י"ז בד"ה מפני מה כו' דכתבו דלאביי לא אמרינן עבחז"ל אלא במוכח מתוך השטר אבל בשלא מוכח מתוך השטר לא אמרינן עבחז"ל ואם כן אף כאן כל זמן שכתבו העדים השטר בניסן ולא הגיע ליד המלוה תיכף לא שייך עבחז"ל בשני יב"ש דהא אין מוכח מתוך שטר כ"ז שלא הגיע ליד המלוה מי הוא המלוה ומי הלוה ואם כן כל זמן שאינו מוכח לא זכו העדים בחותמיו דלא ניכר בשטר למי יזכו והרי זה מוקדם וצריך להיות המלוה עמם ולומר דמיירי בקנין לא יתכן לאביי דהוא לא מוקי בשטרי אקנייתא כלל המשנה ואיך נאמר סתם במשנה אין מוציאין יהיה הכוונה בשטרי קנין מה דלא איירי ביה המשנה כלל בשלמא למאן דחולק על אביי אם כן סתם שטר במשנה איירי בקנין כאותו ששנינו כותבין שטר ללוה וכו' וצ"ל דסתם שטר במשנה איירי בקנין ואף כאן הפי' כן מה שאין כן לאביי הא סתם שטר בכל שטרות איירי דעבחז"ל ואיך קתני המשנה סתם אין מוציאין ולכן נראה דלפי דאמרינן שם ביבמות דף קט"ז בהני שטרי דנפקו במחוזי וכתב ביה חבי בר נני וגבינן בהו ושכיחי טובא וסבירא ליה לרבא כפי מ"ש הרמב"ן בביאור מלחמות ה' פג"פ דסבירא ליה לרבא טעמא ברירי דכאן נמצא ברשות זה אמרינן כאן היה מתחילתן ולא חיישינן מגברא לגברא לומר של יב"ש שני היה ונמסרו לידו ואותיות אין נקנים במסירה כי אמרינן הואיל והן בידו חזקה שלא באו לידו מאיש אחר וכאן היה מעולם ולפי הך סברא אף הך טענה דלא היה בידך מתחלה רק בידי ומידי הגיע לך כשפרעתני אין טענה דאמרינן חזקה כאן היה וכאן נמצא כן היה מתחלה בידו מן העדים ולא הגיע לידו מיד השני כמו דבחזקה אמרינן דלא הגיע לידו מן יב"ש השני מכ"ש דבחזקה זו אמרינן דמתחלה היה בידו כמו עכשיו דכאן נמצאו וכאן היה ולא אמרינן מגברא לגברא וזה פשוט אך אביי פליג שם ביבמות אהך סברא וס"ל דמחזקינן מגברא לגברא רק ס"ל אותיות נקנין במסירה ואף דהגיע לידו מיב"ש אחר הא קניא ליה במסירה ע"ש ולפ"ז לשיטתו שפיר י"ל דילמא היה ביד השני והגיע לו בשפרע כמ"ש רשב"ם דהא לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה לשטת אביי ואם כן א"ש דלאביי י"ל דלכך קתני במשנה אין מוציאין משום פרעון דלאביי לא אמרינן כאן נמצאו כאן היו ותנא דברייתא ס"ל כסברת רבא כאן נמצאו וכו' ולכך פסק אביי ביבמות דאמרינן דהגיע לו מיד אחר דהוא כסתמא דמשנה דחושש שהגיע לו מיד יב"ש שני ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה אבל רבא דפליג א"כ ל"ל דפליגי משנה וברייתא בכך דאם כן הלכה כמשנה דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה ואיך יהיה רבא חולק ולכך קאמר הגמ' לקמן לרבא כנר' מריהטא לישנא דגמ' דהכל הולך לרבא ורבא לא ס"ל כאביי עבחז"ל רק כר"א בשטרי אקניית' אם כן שפיר מוקי למשנה בכותבים שטר ללוה וכו' וחושש חששא אחריני דאמת מתחילה הגיע לידו מן עדים אבל בתורת לוה כמבואר בגמ' וא"ש. או י"ל דודאי סברת רשב"ס סברא נכונה היא אבל ה"מ לאחר זמן אבל בתוך זמנו דחזקה ברורה היא אין אדם פורע תוך זמנו ומוציאין בחזקה זו מיתומים איך יהיה נאמן לומר פרעתני הא הוי תוך זמנו וחזקה אין אדם פורע ת"ז וא"כ קשה איך קתני במשנה סתם אין מוציאין הא תוך זמנו מוציאין רק לאביי לק"מ דס"ל בריש ב"ב אדם פורע תוך זמנו ולכך לאביי ל"ק די"ל דטעמא דמשנה משום פרעון וכמ"ש רשב"ם ואפילו תוך זמנו וברייתא דקתני מוציאין איירי תוך זמנו וס"ל כר"ל אין אדם פורע ת"ז ואביי ס"ל כסתם משנה אבל לדידן דקי"ל אין אדם פורע תוך זמנו אם כן ל"ל טעמא במשנה שמא פרע לו דהא תוך זמנו לא חיישינן לפרעון ולכך צריך לומר דפליגי בכותבים שטר ללוה כו' והלה טוען לא הגיע מעולם שטר בידך בתורת מלוה רק בתורת לוה וכו' ולדידן לא ס"ל כאביי דעבחז"ל רק בשטרי אקנייתא כר"א ושפיר יש לומר בכותבין שטר ללוה וכו' פליגי. ועוד י"ל בפשוט דרשב"ם לדברי הכל אמר למילתיה דודאי הך טענה פרעון כמ"ש רשב"ם לחוד אין מספיק כמ"ש דקשה תוך זמנו מה א"ל אמנם גם זה הטעם דקאמר הגמ' משום כותבין שטר ללוה וכו' אינו מספיק דלמה תקנו חז"ל דאין מוציאין ה"ל לתקן דבכה"ג לא יכתבו עדים שטר ללוה בלי מלוה והא בגט תקנו בשני יב"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אף דבעלמא א"צ הרי דשינו הדבר בשני יב"ש אם כן אף בשטרי הלואה ה"ל לתקן כן בשני יב"ש לא יכתבו עדים ללוה בלי מלוה ולזה קאמר רשב"ם דכל זה לא יועיל דעדיין יטעון פרעתני והחזרתי לך שטרך ואין כאן מקום טענה רק בתוך זמן וזה לא שכיח שיתבע א' לחבירו תוך זמנו וכל התביעות לרוב אח"ז ולא חשו חז"ל לתקן בשביל דבר בלתי מצוי כנודע ואם כן שניהם אמת ולק"מ. או י"ל דודאי הך דהחזיר לו שטרו אינה טענה לכאורה דאפסיד אנפשי' דהחזיר שטר במה שהיה יכול לגבות ממנו ואם האמין לו מה נ"מ יותר אם האמין לו אך לגבי לקוחות אין זה טענה דאין בידו להפסיד לקוחו' והלקוחות יטענו כמ"ש רשב"ם רק קשה איך קתני סתמ' אין מוציאין דמשמע אפי' מב"ח לכך קאמר הגמ' הטעם משום שכותבים שטר ללוה וכו' ולא קשה הא בכהאי גווני לא שייך עבחז"ל דה"מ אם יש בו מקום לגבות ממשעבדי אבל אם ממשעבדי בלא"ה לא גבה רק מב"ח בזה לכ"ע כותבין דלא שייך ביה חשש מוקדם ולכ"ע כותבין וא"ש ותרתי צריכים ודוק. אך ממש כל תי' הנ"ל אינם מספיקי' בישוב דברי הטור דנתן טעם משום דפרע והחזיר לו שטרו ולא דבר כלל מהך דנאמר להדיא בגמ' דכותבין שטר ללוה וכו'. ובממ"נ אי ס"ל כדעת מפורשי דבריו דס"ל עבחז"ל ולעולם כותבין שטר ללוה וכו' ה"ל לומר הך טעמא ואי ס"ל כמש"ל דכאן אין עבחז"ל דלא מוכח מתוכו אם כן קשה איך נתן טעם אחר מה דלא נזכר בגמ' ול"ל כמש"ל לאביי דהא קי"ל כרבא דס"ל כאן נמצאו וכאן היו וגם סבירא ליה אין אדם פורע תוך זמנו. והיה נראה לישב דברי הטור כך דודאי כבר כתבתי לעיל דאיך שייך בזה כותבין שטר ללוה כשאין מלוה עמו דהא קי"ל אין כותבין אלא אם כן מכירין והחמירו בשובר להצריך הכרה לשניהם מחשש ערמה כמש"ל ועיין מש"ל בהכרת שטר מכר ואם כן כאן דיש שני יב"ש מה הכרה יש כל זמן דאין מגלין אוזן יב"ש השני אין זה בגדר הכרה דהא הערמה נגלית דאם יבא שטר לידו דיאמר אני הוא המלוה ואם חששי דיתחבל להסיב שמו בשם אחר להוציא מיד לוה שלא כדת אף דלא שכיח דישנה שם כמ"ש ב"ע הנ"ל ואיך לא נחוש בערמה הנגלית לעין כל ואין לך כותבין בלי הכרה כמו זה דהערמה והתחבולה נגלה לעין כל ואם כן ברור שאין העדים כותבין עד חקרם אצל השני מי המלוה והלוה באמת אמנם חששא של רשב"ם הוא נכון דלאחר פרעון החזיר לו שטרו ואין לומר היכי החזיר לו ולא ירא דלמחר יתבעו ויאמר אני הלויתי לך דזה שכיח דסמיך אהימנו' וכמה דינים אשר יסדו חז"ל על אין אדם מעיז בפני ב"ח ואף זה כמוהו דהוא גמלו טוב והלוהו איך יעיז פניו לומר כי הוא המלוה והוא הלוה. וכצ"ל לפי' רשב"ם וטור אך זהו בנוסח שטר שכתב בו להדיא אני יב"ש לויתי ממך יב"ש אבל בנוסח שטר שכתב בו אני יב"ש לויתי ממך דמועיל אף דלא נזכר שם המלוה כמבואר שם בגמ' בהך שמעתי' דשני יב"ש וע"ש בתו' ד"ה אבל הכא דאפילו קנין שייך ביה ע"ש ועיין לקמן סי' נו"ן וא"כ בזה שפיר יש לחוש דילך אצל עדים דאינם יודעים שיש עוד יב"ש בעיר כי אין חיוב על עדים לחקור על זה וידעו כי שמו יב"ש יכתבו לו שטר אני יב"ש לויתי ממך וימסרו לידו ואחר כך יתבע הוא ליב"ש השני אתה לוית ממני והא שטרא אבל הך חששא דרשב"ם לא שייך כאן דאם בידו שטר בנוסח זה והלוה פרעו ושמו ג"כ יב"ש אין מוסר לידו שלם דאולי יתן השטר ביד אחר ויתבעו ממנו ואי דאין אחרים מוציאין עליהם שטר אולי ילך למקום אחר ויתבענו שם ושם לא הוחזק כלל שני יב"ש או אולי יתפוס האחר משלו וכיון דתפס משלו לא מפיק מיניה בטענה לא אני הוא כי אם אחר כיון שתופס משלו וטוען אתה חייב לי והא שטרך ואחר ודאי מעיז ומעיז. שנית כמו דבשטרא דלא אקנייתא אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה דדילמא ילוה בזמן מאוחר לכתיבת השטר וה"ל מוקדם אף שטר כזה לויתי ממך סתם בלי הזכרת שם המלוה אין המלוה רשאי להחזיר שטר כזה שלם ליד הלוה כשפרע דאולי ילוה בו מיד איש אחר שנית והוא מוקדם ואך דכתבו התו' ב"מ דף י"ג ד"ה היינו כו' דלא חיישינן דיפרע ויחזור וילוה משום דמלוה חושש לפסידא ע"ש התם בשטר סתם דאין יכול לחזור וללות רק מהמלוה שהלוהו כבר והוא ידע דכבר נמחל שעבודו ואין חוזר ולוה בו אבל בשטר כהך יבא אצל אחר שלא ידע דלוה בו כלל ואמר הך שטר היה בידי מתמול שלשום דבקנין כותבין ללוה והריני לוה בו והמלוה ילוה בו בטוב לקדימת שעבודו ובאמת כבר נמחל שעבודו דהא כבר לוה בו ופרע והוי ליה מוקדם בבירור ואם כן אסור למלוה להחזיר שטר כזה שלם ליד הלוה ואם כן ליכא כאן חשש של הרשב"ם כלל דאין מחזירו שלם וא"כ דברי הגמ' וטור ורשב"ם כאחד עולים כי סתמא נאמר במשנה אין מוציאין בכל אופני שטרות וקאמרינן הטעם לשטר שנכתב בו יב"ש לוה מיב"ש דלא שייך כותבין שטר ללוה וכו' כמש"ל דאין העדים עושים כן רק הטעם כמ"ש רשב"ם במשנה דפרעתני והחזרתי לך שטרך ובכה"ג עביד מלוה דמהימן ללוה וכמ"ש רשב"ם אמנם באופן ונוסח השני דכתב סתם אני יב"ש לויתי ממך מנה בזו לא שייך טעמא דרשב"ם כמ"ש דא"א לומר דהחזיר לו אחר פרעון שלם כמש"ל מילתא בטעמא אמנם קאמר הגמ' הטעם דיש כאן חשש אחריני דכותבין שטר ללוה וכו' דהעדים לא ידעו דיש עוד יב"ש בעיר וכתבו סתם יב"ש לוה וא"ש ובכה"ג אמרינן בברייתא דמוציאין דס"ל דאין כותבין וא"ש דתרוויהו צריכי' הך טעמא של רשב"ם וטעם הנזכר בגמ' לשני נוסחאות שטרות כמש"ל והדברים ברורים. ואין להקשות לברייתא דס"ל אין כותבין שטר ללוה אלא אם כן מלוה עמו עדיין לפ"ז מה מהני ילך עם איש ריקם ופוחז ויצוה לכתוב שטר אני לויתי ממך ועדים ימסרו למלוה ואחר כך יחזירו ללוה והוא יגבה מיב"ש השני דזה אינו לקנוניא עם המלוה לא חיישינן דכיון דעדים עשו כהונן ומסרו ליד מלוה כדינא ואם הוא יערים אין לדבר סוף וכך כתב הרמב"ן בחדושיו לב"ב להדיא בפסקא שם איש בגט דף קס"ז דלקנוניא לא חיישינן דאם לא כן אין לדבר סוף ע"ש וכן הוכחתי לעיל בס"ק א' בשובר דמוכח דאם הדבר נעשה כהוגן תו ליכא למיחש לקנוניא ואם לא כן כל שוברים בטילים כמש"ל ובפרט קנוניא כזה שקנוניא בשני' לא חיישינן כל כך. ובזה יש ליישב מה דקשיא לרבא דס"ל ביבמות דלא חיישינן לתרי נאני בר חבי משום דאמרינן כאן נמצאו וכאן היה כמש"ל בשם הרמב"ן קשה הא דפרכינן בב"ב ולא חיישינן לנפילה הא תנן כשם שאין מוציאין זע"ז כך אין מוציאין על אחרים ומשני הגמרא דפליגי אי אותיות נקנים במסירה וא"א דכ"ע אותיות נקנים במסירה רק בצריך להביא ראי' קמפלגי הנך שני תי' לא אתיין אליביה דרבא דתירוץ ראשון דפליג באותיות נקנים במסירה לא אתיא דמשמע לולי זה היינו אומרים דמסרו לו וש"מ דס"ל דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה דהא לא נימא דמשנה וברייתא בתרתי פליגי וזה סותר לרבא דס"ל אף דאין נקנים במסירה מכל מקום גבינן וכן התירוץ השני דאמרינן דכולי עלמא אותיות נקנין במסירה ולרבא אין אותיות נקנין במסירה ועכצ"ל כמ"ש הרמב"ן להדיא דהנך שני תי' אליביה דאביי שנויה ולא אליביה דרבא וזהו מהקושיא שצ"ע כיון דקושי' הגמ' ואלא הא דתנן הוא קשיא בין לאביי ובין רבא כמ"ש הרשב"ם לכ"ע פריך איך נקיט בלישנא ב' תי' דהם לשיטת אביי ולא קאמר התי' דהוא לשיטת רבא דפליג אי אמרינן כאן נמצא וכו' או לא והא הלכתא כרבא ואם כן יותר מהראוי לומר תי' מה דקאי לרבא ולא לומר תירוץ לאביי ותי' לרבא לא היה נזכר ולכן נראה דבלא"ה קשה מה דפריך הגמרא איך לא חיישינן לנפילה הא תניא כשם שאין מוציאין זע"ז כך אין מוציאין על אחרים וכבר הקשה הת"י ועיין במהרש"א דהא מכל מקום בריית' אחריני דקתני דהם מוציאין זע"ז ש"מ דלא חושש לנפילה ואם כן ע"כ דפליגי בנפילה וא"כ י"ל המשנה אתיא כהך תנא דברייתא די"ל הא הך ברייתא דמוציאין זע"ז ע"כ איירי בשטר ממך וס"ל דנפילה דרבים לא חיישינן ואיך נאמר פלוגתא רחוקה דאפי' נפילה דיחיד חיישינן ועכצ"ל דכ"ע ס"ל דנפילה דיחיד לא חיישינן אך זהו לאביי דשני' ליה בין נפילה דיחיד לרבים אבל לרבא דלא שני' ליה פשיטא דפליגי בנפילה כדחזינן באידך הבריית' דמכשיר ממך ואם כן כל הקושיא אינו אלא לאביי דס"ל לחלק בין נפילה דרבים ליחיד ולכך משני הגמ' כל הנך שנויי לאביי אבל לרבא דס"ל דממך כשר ואין לחלוק בין נפילה לנפילה אין צריך לשנויי כלל ואמרינן דפליגי אם יש לחוש לנפילה וקי"ל כמשנה דל"ח לנפילה וא"ש וביותר י"ל דצריכא להבין בטור דס"ל טענת הרשב"ם הא פסק כרבא לקמן בסי' ס"ו דצריך להביא ראיה הואיל ונקנית בכומ"ס וצ"ל הטעם דשני יב"ש מוציאין על אחרים משום חזקה כאן נמצא וכאן היה כמש"ל בשם רמב"ן ואם כן איך יכול לטעון שטר זה בידי היה והחזרתי לך הא יש לו חזקה כאן נמצא וכו' וכמש"ל וצריך לומר בשלמא ב' יב"ש ואחד מוציא שטר על אחר אמרינן כאן נמצא מעולם ומעולם לא היה השטר ביד יב"ש השני משא"כ כאן הנתבע אומר לתובע מידי הגיע לך ולא שייך כאן נמצא וכאן היה מעולם דאף לפי דברי הנתבע שפי' היה התובע מתחילה הלוה והיה שטר זה מתחלתו בידו דכותבין שטר ללוה וכו' ואם כן אף עכשיו הוא בידו ואין טענת הנתבע סותר לחזקה כאן נמצא וכאן היה דאמרינן מתחילה היה בידו וכן בסופו ואין זה מגרע החזקה משא"כ בשני יב"ש המוציאין על אחרים אין להשני חזקה מעולה וזה ברור ולפ"ז י"ל ודאי אף בקנין דכותבין שטר ללוה לחוד מ"מ בהך גוונא בשני יב"ש ודאי חוששין עדים לתחבולה ואינם נותנין ביד הלוה עד ששאלו למלוה ומסכים וא"כ תו ליכא חשש רק כך הוא באם כותבין א"כ תו הך חששא דרשב"ם עיקר ולא שייך כאן נמצא וכו' אבל באין כותבין ל"ל חשש דרשב"ם דהא איכא חזקה כאן נמצא וא"ש ודוק והך תי' באמת כפתור ופרח רק צריך לדחוק בלישנא דגמ' דלא נתן טעם זה וצ"ל כמש"ל דגמ' קאמר טעם לשטר שכתב בו אני יב"ש לויתי ממך סתם וכמש"ל בכוונת הטור ודוק אבל בדברי הש"ע הם נכונים כראי מוצק ובזה יש ליישב דברי הטור דכתב הטעם של רשב"ם משום דשמא פרעו והחזיר לו שטרו משום דהטור ביקש לומר דשום שטר א"מ הן דכתב ביה אני יב"ש לויתי מיב"ש או דכתב ביה לויתי ממך ולכך נתן הטעם משום פרעון ואם כן בממ"נ בשטר שאין נזכר רק לויתי ממך דלא שייך פרעתני כנ"ל לעומת זה שייך כותבין שטר ללוה וכו' ואפילו באין בו קנין דס"ל לטור עבחז"ל ואי דכתב יב"ש לוה מיב"ש דלא שייך כותבין שטר ללוה כהנ"ל לעומת זה שייך פרעתני וכו' כנ"ל וא"ש ואף דכתבתי לעיל בכה"ג לא שייך עבחז"ל דלא מוכח מתוכו צ"ל דהטור לא ס"ל בזה כהתו' דמ"מ אף דלא מוכח מתוכו מ"מ עבחז"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן הביאו הר"נ בפרק המגרש בשמעתי' הלכה כר"א בשאר שטרות וכן הבע"ת בשער י"ג דאף לר"מ בשני שטרות יוצאים ביום אחד לזה שנמסר ראשון קנה והא דאמרינן בכתובות דלרבי מאיר יחלוקו דזכין כאחד הוא לאביי דעבחז"ל ואם כן הכתיבה נעשה כאחד ותו לא משגיחין במסירה הרי אף דבו ביום לא מוכח מתוכו השעבוד עד כלות היום ומכל מקום אמרינן דזכין לו וחל כאחד וזהו דלא כהתו' וכן דעת הטור (מיהו בלא"ה יש לומר כי בעינן מוכח מתוכו אי שעבודא ל"ד אם כן השטר משוי שעבוד ובעינן מוכח מתוכו אבל אי שעבוד' דאורייתא והשטר הוא לקול מה צריך למוכח מתוכו הא אינו אלא לראיה ועיין תוס' גיטין דף נ' דסבירא ליה לרבא ש"ד וכו' יש לומר בהך פליגי ברייתא סבירא ליה כתנאי דסבירא ליה שעבוד' לאו דאורייתא ולכך מוציאין דאין מ"מ ומשנ' סבירא ליה שעבודא דאורייתא ואין צריך מוכח מתוכו ואין מוציאין אבל אביי ס"ל שם שעבוד' לאו דאורייתא וכן רבה סוף ב"ב וליכא לאוקמי משנה דהלכתא כוותי' ש"ד ושפיר קשה במה פליגי ודוק) אמנם עדיין יש להבין ברמב"ם דלא סבירא ליה עבחז"ל ומ"מ סתם וכתב דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין שטרי חוב זע"ז ולא חילק בין שטר שיש בו קנין לאין בו קנין ואיך כתב סתמא והמ"מ הביא עליו דברי רשב"א דמחלק בין שטר קנין לאין קנין אבל לא ביאר כלום למה סתם הרמב"ם וכתב סתם ולא חילק כמבואר בגמ' והדבר צריך תלמוד ומה שנרא' בישובו הוא כך דקשה ליה לרמב"ם איך אמרינן למ"ד דלא כתבינן שטר ללוה בלי מלוה רק בשטר קנין הטעם במשנה דאין מוציאין זע"ז משום כותבין שטר ללוה וכו' תינח כשיש בו קנין באין בו קנין מה איכא למימר ואיך קתני סתמא במשנה מבלי הבדל בשלמא לאביי דסבירא ליה עבחז"ל יש לומר בהא פליגי התנא דמשנה וברייתא ואם כן לתנא דמשנה דסבירא ליה עבחז"ל לעולם אין מוציאין בכל השטרות דבכולם כותבין ללוה וכו' אבל לרב אסי קשיא ולכן סבירא ליה לרמב"ם לפי דאמרינן בפ"ק דב"מ המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר דלפרעון לא חיישינן דאם איתא דפרעו הוי קרע ליה לשטרא והקשו דלמא פרעו מקצת והשלישו ביד שליש וממנו נפל ולא היה אפשר למקרעי' ובאמת לק"מ דודאי סתם שטר אין למיחש ביה לפרעון דאוקי על חזקתו בכל תוקף דלא נפרע רק כל החשש דאנו אומרים דנפרע הואיל ונפל אתרע ואנו אומרים ודאי פרע ולכך לא נזהר בשמירתו ואם כן אמרינן בממ"נ אלו פרוע הוא לגמרי הוה קרע ליה ואם לא פרוע כולו אם כן אף הוא נזהר בשמירתו וע"כ דנפל באונס ואם כן אין כאן ריעותא בנפילתו ואוקמינן אחזקתו ולק"מ ועיין באסיפת זקנים בשמעת' הנ"ל בשם ריטב"א משמע כמ"ש. ולפ"ז להך סברא אף כאן ליכא לחששא דרשב"ם דיטעון פרעתני על שטר זה והחזרתי לך דכיון דליכא ריעותא לא מוקמינן השטר בחזקת פרעון ואמרינן השטר בחזקתו דלא נפרע ועוד דאם שם אמרינן דאי איתא דפרע הוה קרע ליה מכ"ש בזו דהוה מלוה קרע ליה וכמש"ל דאיך ימסור שטר ליד לוה במה שיוכל לומר למחר הוא המלוה והוא הנותן הלוה והרי זה במכ"ש מהך דהתם אבל למ"ד חיישינן לפרעון אף כאן יש לומר כמ"ש רשב"ם ובזה אתי שפיר דדעת הרמב"ם דשמואל דסבירא ליה דלא חיישינן לפרעון סבירא ליה כאביי עבחז"ל כמ"ש הרמב"ן הובא בר"נ בפ' המגרש הנ"ל. ואם כן אתי שפיר דודאי המשנה סתמא קתני אין מוציאיך זע"ז ובכל שטרות מיירי רק למאן דלא סבירא ליה עבחז"ל סבירא ליה דחיישינן לפרעון אם כן שפיר יש לומר חששא דרשב"ם במשנ' ולכך קתני אין מוציאין ול"ק מברייתא דקתני מוציאין במה פליגי דהא בהך דחוששין לפרעון פליגי תנאי בב"מ דף ז' ע"ב פלוגתא דר"י ורבנן ע"ש ואתיא הך ברייתא כהך תנא דאין חוששין לפרעון אמנם הך סוגיא שם אזלא למ"ד דס"ל כשמואל דלא חיישינן לפרעון ואם כן ל"ל תי' של רשב"ם אך לשמואל הא עבחז"ל אם כן שפיר י"ל דפליגי בכותבין שטר ללוה וכו' ומכל מקום סתמא קתני במשנה דהא עבחז"ל ולעולם כותבין שטר ללוה ואתי שפיר. ולכך לפי דקי"ל דחוששין לפרעון שפיר יש חששא דרשב"ם ולכך סתם הרמב"ם דלעולם אין מוציאין זע"ז וכן הטור אפשר נקיט מילתא פסיק' וטעם היותר מבורר לדברי הכל דהך אי עבחז"ל או לא כתב לעיל בסי' ל"ט במחלוקת אבל דחיישינן לפרעון הכי קי"ל בלי ספק כמבואר לקמן סי' ס"ה אך אחר כל המו"מ הזה לא נתבאר טעמו של רבינו המחבר בש"ע דכתב קנין וגם נתן טעמו של רשב"ם כמ"ש הרמ"א דהם דברים הסותרים זה את זה ולכן לא ידעתי לי' פתר הגון (ודוחק לומר כי זה לא שכיח דכתבו עדים ללוה בלי מלוה בשני יוסף בן שמעון וכמש"ל דהא מרגישים התחבול' רק באמת יש כאן חשש דרשב"ם רק תינח אם טוען כך רק בטען לא היו דברים מעולם מה איכא למימר ואי דהוה מגו מגו דפרעתני הא הוי מגו במקום עדים אך זהו אם אין כותבין ללוה לחוד אבל אם כותבין רק שלא שכיח מכל מקום מגו מהני ולא הוי במ"ע וסבירא ליה מגו דל"ש אמרינן ועיין לקמן סי' פ"ב בקונטרס מגו) אם לא מ"ש בימי חורפי והוא דהפרישה דייק ליה מדברי הרמב"ם דכתב עד שיבאו עדי שטר ויעידו זהו שהעדנו עליו במלוה דדוקא במורי' באצבע זהו הלוה וזהו המלוה אבל אם אמרו סתם ידענו כי במעמד שניהם הלוה והמלוה נמסר השטר ולא ידענו מי היה הלוה או המלוה כי שכחנו אינו מועיל ובאמת יפה דייק ליה הרמב"ם מלישנא דמשנה דקתני סתמא אין מוציאין זע"ז מבלי הבדל וחילוק אם עדים מעידים כך או כך אבל באם עדים מעידים שזהו הלוה וזהו המלוה דל שטרא מהכא ובאמת אין מוציאין על ידי שטר כלל רק על פי עדותן דהא יכול לעשות שטר אחר ולשלש כמ"ש המ"מ להדיא ע"ש אבל אם עדים אחרים מעידים או שהם מעידים שהיה במעמד שניהם לא מהני אך אם כי הרמב"ם דייק ליה מהמשנה היא גופא קשיא מה טעמא דהמשנה הא כשהעדים מעידים שהיה במעמד שניהם הא תו ליכא חשש כלל ולמה יפסול לגבות בו אך הא יש כאן עוד חששא של הרשב"ם דיטעון פרעתני והחזרתי לך כהנ"ל רק יש לומר מהכ"ת יחזור השטר כזה שלם בלי לקרוע ויתן שטר ביד הלוה שיהיה יכול אחר כך לטעון עליו אני הוא המלוה כנ"ל אך לפי הנ"ל דיש כאן חשש דכותבין שטר ללוה בלי מלוה והו' אם כן שפיר יכול לטעון החזרתי לך השטר כשפרעתני ולא חשתי לקורעו כי חשבתי בממ"נ אם לא יבאו עדים ויעידו שהיה השטר נעשה במעמד שניהם אם כן בלאו הכי לא יוכל לגבות כי יטעון העדים כתבו לך שטר דכותבין שטר ללוה וכו' ואם יבואו העדים ויעידו מסתמא יזכרו וידעו מי הוא המלוה ומי הוא הלוה ואם כן איך יוכל לשקר ולומר כי הוא המלוה ולזה אין חושש שיזכרו העדים שנעשה במעמד שניהם וישכחו מי הלוה והמלוה. דכולי ואולי האי חששא רחוקה אין חושש ולכך מחזיר לו שטרו משום לצור על פי צלוחיתו ולכך אפילו באים העדים והעידו דהיה במעמד שניהם אין יכול לגבות מטענת הרשב"ם הנ"ל וכנ"ל אך זהו בשטר שיש בו קנין דכותבין בלי מלוה שטר ללוה אבל באין בו קנין דאין כותבין בלי מלוה אם כן ליכא חששא דכותבין שטר ללוה וכו' אף הך חששא דרשב"ם ליכא דליכא למימר החזרתי לך השטר דלמה החזירו שלם ונתן מכשול בידו לפניו ואי דסמכתא על עדי שטר כנ"ל הא באין קנין בשטר אין צריך להביא עדי שטר ואפילו מתו או הלכו למד"ה ליכא טענה דנכתב השטר לו לעצמו ואם כן איך היה מחזיר לו השטר שלם בלי קרוע ולכך ליכא כאן טענה והשטר כשר וזהו כוונת המחבר ביש בו קנין כיון דאיכא גם טענת רשב"ם החזרתי לך השטר כשפרעתני לעולם אין גובה אפילו עדים מעידים שהיה במעמד שניהם כנ"ל ובלי קנין לעולם גובה דליכא כאן מקום טענה כלל ודברי הש"ע ברורים וזה התי' אמרתי בשנת תע"ח כשלמדתי בדיבוק חכמים לפני מ"ו הגאון מהור"ר שמואל מקראקא זלה"ה בפראג וקלסהו למאוד. אך עם כל זה כיון דבררתי דסתימת לשון הרמב"ם מורה דלעולם אין מוציאין זה על זה אפילו בשטר בלי קנין וכן דעת רשב"ם וטור וברטנורה בפי' במשנה ואם כן ודאי דיכול המוחזק לטעון הממע"ה וקי' ליה כהנך פוסקים הגדולים בחכמה ומנין אמנם נראה באין בו קנין והוא בתוך זמנו אין כאן טענה דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכמו שכתבתי לעיל באריכות ואף דסתימת לשון הטור אינו משמע כן אפשר דהואיל דפסק כאביי עבחז"ל ואם כן בלא"ה יש כאן טעם מחמת כותבין שטר ללוה וכו' אבל לפי דלא קי"ל כאביי יש להוציא אפילו מיד מוחזק דלא מצינו לו דיעה ברורה בפוסקים ולא שייך קים ליה. ומה שטרחו הב"ח והש"ך ויתר מפורשים ליישב דברי רשב"ם שם בדבור המתחיל זימנין וכו' כסבור הוא לרמות חבירו ולגבות בו בשטר זה והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא שטר על חבירו ששמו כשמו דהא בזה אנו דנין ובשביל כך תקנו כך עיין מ"ש בדוחק ולי נראה דהמדפיס השמיט הנקודות על מילת מה והוא ראשי תיבות משום הכי ולכך טעות אחר נגרר עמו שהוסיף שי"ן ששנינו וכן צריך לומר לרמות בו חבירו ולגבות בו בשטר זה והוא אין יודע (פי' הוא חבירו לא ידע מכלום מכתיבת העדים והוא יוציא עליו שטר ללא פשע) משום הכי שנינו שאין יכול להוציא שטר על חבירו ששמו כשמו והוא פשוט ונכון והאמת עד לעצמו:

אלא אם כן באו עדי שטר בעצמן כו' וכתב הש"ך דבמ"מ וכן בתשובת הריב"ש סימן שכ"ג הביא דעת יש מפרשים דמכל מקום לא הוי מלוה בשטר כיון דלא מוכח מתוכו ואני תמה הא מבואר להדיא בגמרא דגיטין דף כ"ד ע"ב דלר"א דאמר עדי מסירה כרתי אין צריך מוכח מתוכו ואם כן בממ"נ אי איירי בשטר קנין מהיכי תיתי לא יועיל דל שטרא כלל מהכא והשטר כאינו הא בקנין קי"ל גובה משעבדי דקנין יש לו קול ומה צורך לשטר אי נכתב בשטר או לא הא ע"י קנין גובה ועל כרחך דאיירי בשטר בלי קנין ואם כן העדים אין רשאים לכתוב עד שימסרו שטר ליד מלוה כדלעיל בסימן ל"ט סעי' י"ג ואם כן אין לך עדי מסירה יותר מזה דהם דמסרו השטר ליד מלוה ובע"מ לכ"ע לא בעינן מוכח מתוכו וצריך לומר או דסבירא ליה כמו שכתבתי לעיל בסימן מ' בדעת מרדכי דלא מהני עדי מסירה רק ביחדן לכך או דלא סבירא ליה כלל עדי מסירה כרתי בשטרות או דסבירא ליה עבחז"ל ואם כן יתכן בלי קנין דמכל מקום מסרו השטר ללוה לחוד אבל לפי דקי"ל ע"מ כרתי בשאר שטרות ולא עבחז"ל וגם דבעינן יחוד לע"מ לא שמעינן אם כן אין מקום לדיעה זו דודאי בכה"ג דאיכא ע"מ לא בעינן מ"מ ועיין ר"נ פ' המגרש מוכח אפילו ע"ח כרתי מכל מקום אי אף ע"מ כרתי לא בעינן מוכח מתוכו ולכך אמרינן שודא ע"ש. (והנה יש להתעורר לפמ"ש דבעינן בשטרות גם כן מוכח מתוכו אם כן הא מבואר בגיטין דף כ"ד ע"ב דביש לו שתי נשים ששניהם שוות למ"ד בעינן מוכח מתוכו אפילו קטנה שגיטה בידה אינה מגורשת דלא הוי מוכח מתוכו והגמרא שם מדמי הך לשני יב"ש שמוציאין על אחר ועיין א"ע סימן ק"ל וקל"א בב"ש ע"ש ואיך יוציאו על אחר וצ"ל דגמ' מדמה להיפוך הואיל בגט הוי מוכח מתוכו בס"ד מכ"ש גבי שטרי ממון אבל למסקנא אמרינן בשטר דעיקר השעבוד משעת נתינה אם כן הוי הך דבידו השטר ויש כאן חזקה כאן נמצא כאילו מוכח מתוכו משא"כ בגט דבעינן בכתיבה וחתימה מוכח מתוכו וזהו לא מועיל חזקת הגט בידה על החתימה ודוק ובאמת בזה אמרתי לישב מה דקאמר רבא שם זאת אומרת דמוציאין על אחרים דמה צורך למשנה דגיטין הא היא משנה בב"ב כדיוק רבא ואביי הודה לו מדיוקא דמשנה דעל אחרי' מוציאין דלפמ"ש ניחא דמשנה ב"ב הואיל וקתני אין מוציאין זע"ז ומשום כותבין ללוה ש"מ דמשנה איירי בשטרי קנין ואם כן פשיטא דמוציאין על אחרי' דהוי קנין ובקנין ל"צ מוכח מתוכו אמנם מגט מוכיח דהוי מוכח מתוכו אם כן בכל השטרות מוציאין על אחרים ובזו יש לישב קושית התו' דהקשו ביבמות דף ק"כ וכן בפ' הספינה מנלי' לרבא להוכיח דילמא חיישינן דילמא מסר ואותיות בעינן כומ"ס והך חששא ליתא בגט ע"ש דלפמ"ש על זה דלא חיישינן להך כבר מבואר בב"ב דהן מוציאין על אחרים ובהך חששא אין חילוק בין שטר נין לאינו קנין רק כל הספק הוא דלא הוי מוכח מתוכו באין בו קנין וע"ז שפיר דייק מהך דגיטין כיון דבגט הוי מוכח מתוכו מכ"ש בשטר ודוק:

יש לו דין מלוה על פה כו' משמע הא עדי שטר בעצמן הוי להו דין מלוה בשטר לגבות משעבדי ואני תמה כיון דמיירי בלי קנין כמו שכתבתי לעיל ואם כן למה יש לו מלוה בשטר ואי דיכולים לכתוב שטר אחר הא הוי ליה מוקדם ובמה ישתעבדו נכסים בהאי שטרא האי שטרא הוי ליה חספא בעלמא והגע עצמך עדים שהיה להם לכתוב שטר ביום הלואה וכתבו ביום שלאחריו וכי לא הוי מוקדם ואף זה כמוהו דראשו. פסול ואם דיש להם רשות לכתוב שטר שני אינו כי אם מיום השני אבל מיום הראשון הא ה"ל מוקדם ולכן הטעם שנתן המ"מ וריב"ש דיכול לשלש בשטרות ולא עשו שליחתן אינו מועיל לגבות מיום שנכתב השטר דאז השטר חספא בעלמא ואפשר דהם סבירא להו הואיל ושעבודא דאורייתא ואם כן אף בלי שטר היה ראוי לגבות משעבדי רק חז"ל תקנו משום דלית ליה קלא וכאן דעדים מעידין דזה יוסף ב"ש האמיתי שלוה אף דנכתב שטר סתמא מכל מקום בקול שהוציאו הוציאו להדיא על יב"ש הלזה ולכך גובין מזמן הראשון אך אין תי' זה מספיק ברבינו מחבר דפסק לעיל סי' מ"ו בהרחיק ב' שיטין ולאח"כ ביום שנאחריו מלאוהו בקרובים דה"ל מוקדם אף דברור דעדים הוציאו קול בבירור דכי בשביל הרחקה נמנעו להיציא קול ומכל מקום סבירא ליה למחבר כיון דליכא שטרא כראוי לא נשתעבדו נכסים דמה בכך שעבודא דאורייתא עכשיו בטלו חז"ל לשעבודא וליתא לשעבודא אלא בשטר ואף זה כמוהו דמה בכך שיכולים לשלש. ואי נימא דסבירא ליה למחבר לא מטעמא של המ"מ דיכולים לשלש רק מטעם שכתבתי בס"ק הקודם דאין צריך מוכח מתוכו והשטר בעצמו כשר בע"מ והעדי חתימה הן הן ע"מ כמש"ל עדיין יקשה אף עדים אחרים אם היו במעמד כשנמסר השטר מיב"ש זה הא ה"ל ע"מ וכי בעינן דוקא ע"ח שיהיו ע"מ והא לא בעינן יחוד לכך ולכך דין זה צל"ע וצריכין לדחוק דעדים אחרים לא היו במעמד שמסרו העדים השטר ליד מלוה דה"ל ע"מ רק ידעו כן דראוהו דהלוה המלוה לזה יב"ש וכדומה או שהודה בפניהם אבל ע"מ באמת מהני וצ"ע:

ואם היה אחד מהן קטן כו' נראה דגם בהך בבא דשני יב"ש אין יכול להוציא שטר זה על זה אם זה שהיה תובע היה קטן בעת שטר והנתבע גדול מוציאין מיד זה בשלמא המלוה יכול להיות קטן דמקחו מקח במטלטלין בהגיע לעונת פעוטות ואף הוא יכול להלות מעות לאחרים ולצות לכתוב עליו שטר אבל הלוה אינו יכול להיות קטן כלל כי אין התחייבות שלו כלום ולכך ע"כ הוא המלוה דאם הוא הלוה איך כתבו העדים שטר עליו חזקה על עדים שעושין כהוגן וזה פשוט. אלא שראיתי להרב כה"ג שלבבו לא כן ידמה ונסתייע מבעל ס' מורה צדק דכתב דמרש"י כתובות ורשב"ם בב"ב משמע דשניהם צ"ל גדולים ולא עיין כל צורך ברש"י ורשב"ם כי הם מיירי במוכר קרקע ולוקח ובזו צריכים שניהם גדולים כי למכור קרקע צריך להיות גדול והלוקח לוקח קרקע גם כן גדול משא"כ בהלואה אף קטן שהגיע לעונות פעוטות יכול להלות וליקח שטר וזה פשוט:

יכתבו שום סימן במשנה יכתבו כהן או לוי ואם נכתב על אחד סתם יב"ש והשני כהן אם אמרינן מסתמא הואיל ולא נכתב כהן ש"מ דקאי על אידך יב"ש הישראלי או דהל"ל למכתב להדיא יב"ש הישראלי וסתם י"ל דנתכוונו להך יב"ש כהן ולא כתבו כל יחוסו בזו נסתפק ריא"ז הובא בשלטי גבורים ע"ש ומדברי רשב"ם דכתב יכתבו כהן אני יב"ש כהן לוה מיוסף ישראלי אין ראיה דבכה"ג דלוה יב"ש מחבירו יב"ש ונכתב על אחד כהן פשיטא השני הוא אותו שאינו כהן דהא ליכא רק חד כהן וע"כ מילת ישראל ברשב"ם שיגרא דלישנא בעלמא אך אין ספיקא של ריא"ז מוציא מידי ודאי גאון שמהרא"י סימן ו' בכתביו כתב ועוד אמר גאון אם המגרש ישראלי והשני כהן או לוי אין צריך לכתוב סי' אע"פ שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש עכ"ל והרי הדבר מבואר דהואיל ולא נכתב כהן אמרינן הך ישראלי הוא ומוציאין שטר חוב עליו ולא יכול לטעון יב"ש אחר הוא דהשני כהן והיה כותבים כהן ואין לפקפק דילמא נכתב על השני והעדים לא ידעו שיש עוד יב"ש ולפיכך לא חששו לכתוב כהן דבמקום דליתנהו ב' יב"ש לא נהיגי לכתוב כהן כמ"ש מהרא"י בעצמו מהך משנה דצ"ל בהוחזקו שני יב"ש קלא אי' להו ויודעים עדים וכצ"ל בתו' כתובות דף כ"ד ד"ה אמנה וכו' ע"ש דכתבו אף דאין עדי' מדקדקים לידע אם הוא כהן או לאו ולכך א"מ משטרו' ליוחסין כשיש שני יב"ש מדקדקין ואז מעלין משטרות ליוחסין. וקשה דילמא לא ידעו שהיה שני יב"ש ואם כן סמכו על דברי הלוה והוא הערים והוא באמת ישראל ויוציאו ממון מיד השני הכהן שלא כדת וצריך לומר דקלא אית להו בהוחזקו והעדים מדקדקים היטב וכן דייק הש"ך לקמן בס"ק י"ז מהך חשש דעדים יודעים אם הוחזק אך בב"ב דף קס"ז ע"ב ד"ה וליחוש וכו' משמע אפילו הוחזקו אין עדים חוקרים כלל ואינם שמים על לב כלל אם יש עוד יב"ש או לא ע"ש בתו' מיהו יש לדחות דבזמן המשנה לא היו כותבין כהן רק בשני יב"ש כמ"ש מהרא"י בעצמו סימן ו' וסימן י' ע"ש ואם כן בממ"נ אילו לא ידעו משני יב"ש לא היו כותבין כלל כהן משא"כ בהא דאין מעלין משטרות ליוחסין הוא בזמן אמוראים דנהגו לכתוב בכל דוכתי כהן אמרינן דכתבו כן באקראי כמ"ש מהרא"י בסימן הנ"ל אך מכל מקום לשון התו' אי' מורה על זה דהל"ל בזמן אמוראי' לא היה מועיל סימן כהן בשני יב"ש כמ"ש דדילמא לא ידעו מב' יב"ש אלא ש"מ דקלא אי' ליה ונכון:

וי"א דאין כותבין שם עיר בשטרות כו' הוא דברי רבינו ב"י דדייק מהך דלעיל ס"ס מ"ב וכן לקמן סי' ס"א דאין לכתוב שם מקום בשטר והב"ח והסמ"ע השיגו דשם מיירי ממקום כתיבת השטר והלואה לידע איזה מטבע הלוהו אבל לא מיירי ממקום דירת הלוה ומלוה וכבר נשאל הרב הרמ"א בתשובה סימן צ"ה בזה והשיב דסבירא ליה להגאון מהרי"ק דאם היה כתוב מקום דירת הלוה ודאי נעשה שם ההל אה דמסתמא דמילתא במקום שהיה דר נעשה ההלואה כמ"ש הר"ן סוף כתובות עכ"ל ע"ש ודבריו בלתי מובנים דודאי אמרי' במקום שדר המלוה נעשה הלואה אבל לא במקום שדר הלוה ואם הלוה דר בחברון והמלוה דר בירושלים ודאי דהלואה היה בירושלים ולא בחברון כי עבד לוה לאיש מלוה והר"ן כך כתב שיביאו המלוה או הלוה במקום שהיו דרים שם ואז אמרינן באותו מטבע נעשית הלואה הרי לשון דרים מוסב על תרוויהו דהר"ן מיירי סתמא כששניהם דרים במקום אחד אבל העיקר תלוי ודאי בדירת המלוה ומ"ש הר"ן המלוה או הלוה פי' אם המלוה אומר שהיה מטבע אז יותר טובה הוא יברר בראיה ואם הלוה אמר שהיה המטבע גרוע הוא יברר אבל ברור דהכל תלוי בדירת המלוה וכאן בשטר אין צריך לדירת המלוה וזהו לא מעלה ומוריד רק לענין יב"ש להוציא זה על זה אבל להוציא על אחר מה מועיל דהלוה טוען לאו אנא רק אחר הוא הלוה ואיברא דמ"מ דינו ופירושו של רבינו ב"י דמפרש הא דכתב הטור דצריך לכתוב היינו לכתחלה שלא יהא יכול לטעון כן אבל אם לא נכתב ולא טען כן כשר אמת ומוכרח דהא סיים הטור ואין חילוק בין שטרות לגיטין והא בא"ע סימן קכ"ח פסק הטור כהרא"ש דמתחלה נהגו לכתוב מקום דירת הבעל והאשה משום חשש שני יב"ש אבל בדיעבד כשר אם לא נכתב כלל וע"ז סמכינן ולא כתבינן כלל בגיטין מקום דירתם הואיל ואנו בעו"ה מטולטלים בגולה וסמכינן דבדיעבד כשר ואיך יהיה כאן פסול ואף דאפשר לחלק דבגט הוא האיש והיא האשה דהא מכירין אותם רק דחוששין לקנוניא דיעשו כזו איש ואשה וילכו למקום אחר ויתנו לאשה אחרת להיות מגורשת בו מבעלה כולי האי בדיעבד לא חיישינן במתא אחריני כלל אבל כאן אין כאן חשש כלל קנוניא רק אמרינן דבאמת האי לא חייב לו מידי רק זה יוסף בן שמעון מעיר אחרת ויש לחוש ביותר מכל מקום חדא דהא גם בגט באותו מקום שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אפילו בדיעבד פסול בדלא נתברר בעדי מסירה וכיוצא בו כמבואר בא"ע סימן ק"ו ס"ו ע"ש וגם לישנא דטור דכתב אין חילוק בין גיטין לשטרות מבואר דדין אחד להם לכן ברור דלא אמרו הטור אלא לכתחילה ובהכי ניחא במ"ש דיש לכתוב שם עיר המלוה בשטר וכבר תמה בפרישה שם המלוה למה וע"ש שביקש לדחוק דלא חלקו בין גיטין לשטרות והואיל בגט נכתבים שניהם אף בשטר יש לכתוב שניהם ומלבד דזה דוחק מבואר אף גם היא גופא קשיה בגט גופיה למה צורך לכתוב דירת אשה כיון דנכתב דירת הבעל ואין באותו מקום עוד יוסף בן שמעון כמוהו אם כן תו ליכא למיחש לחשש וקנוניא ולכן נראה בשביל כך דעצה טובה הוא לכתוב שם עיר המלוה לטובת המלוה דאם לא כן כיון דקי"ל בשני יוסף בן שמעון דמוציאין על אחרים אם בידו של לוה שובר מאחד אין יכול לגבות אם כן בטלת לכל שטרות של מלוה דאטו לא ימצא בקצה תבל ומלואו אחד ששמו כך ילך ויקח ממנו שובר שפרע או שמחל לו כל תביעתו וכדומה ויפסיד זה שטרו. ולכך עצה טובה שיכתוב המלוה ממקום פלוני וא"כ אף בשובר צריך לכתוב כן כדעת הרמ"ה דלקמן (ואף דהטור לא סבירא ליה בזה כרמ"ה היינו בענין שלוש אבל בזה מודה דהוי ליה להזכיר שם מקום כיון דנוהגין לכתוב שם דירת המלוה ולוה בשטרות) ואם כן צריך לפרוע וא"ש וזה ברור בטור. וש"מ דהכל לכתחילה קאמרי והנה הרבה ש"ך כתב דדברי ב"י הם מבוארים בדברי רמב"ן והובא במ"מ פ' כ"ד מהל' מלוה דאין לכתוב בשטרות שם דירת מלוה ולוה כלל ובאמת הבדל גדול יש ביניהם לדינא כי הבית יוסף מפרש בטור דלכתחילה יש לכתוב שם דירת הלוה וגם אם לא נכתב כשר אם לא טען הלוה לא אני הוא כי מי יודע איזה יוסף בן שמעון מאיזה מקום כמ"ש הבית יוסף להדיא וגם זה לא טען כן משמע הא טען טענתו טענה ואולם הרמב"ן כפי מ"ש המ"מ בשמו וכמ"ש בב"ב דף קס"ד ע"ב דהקשה בשטרי הלואות דלא כתבינן שם עירו אם כן ליחוש דילמא כתב שטר בשמי' דידיה דהוא יוסף בן שמעון ואזיל למתא אחריתי דאית ביה יוסף בן שמעון ויהיב למלוה השטר ותי' דתו א"א דאם כן אין לדבר סוף וכו' ע"ש ומזה נלמוד דלכתחילה לא כתבינן שם דירת הלוה בשטרות וגם נלמד דאי טען דאין מועיל ומכל מקום צריך לשלם דאם לא כן מה קושיא אם יעשה קנוני' ויתבע השני בעיר אחרת אף הוא יטעון לאו אנא הוא ומי יודע יוסף בן שמעון מאיזה עיר הוא ומה קנוניא יש כאן ועכצ"ל דבאמת גבה ויש כאן מחלוקת גדול בדין ובעיני רחוק מציור שכלי דברי הרמב"ן דאם כן בשטר שאין נזכר בו דירת הלוה וגם אינו דר במקום כתיבת שטר דנימא גבי' חזקה דהיה דר באותו מקום שנכתב השטר יכול לגבות בו ולא מצי למטעון לאו אנא הוא לא שבקת חיי לכל עשיר וגברא דאית ליה דאיך אפשר שבקצה תבל ומלואו לא יהיה בני אדם רבים ששמותן שוים זה כזה ואם כן ילך לארץ הודו ויקח שטר מיוסף בן שמעון איש עני ונכה למאוד ויבא בארץ צרפת לגבות בו מעשיר אדיר וגדול ומאין הרגלים יהיה יכול לתבוע מיוסף בן שמעון בעיר הזאת אם אינו דר במקום כתיבת השטר ולא נזכר דירתו ויוסף בן שמעון טובא איכא בעלמא ואין זה דומה לגט דאין כותבין שם דירה ומשמע מפוסקים דאפי' יערער הבעל דלא יהני ואין יכול לטעון קנוני' נעשה דהתם שאני דצ"ל קנוני' נעשית כמש"ל וזה לא חיישינן אבל כאן מה קנוני' צריך הלוה טוען אני לא נתחייבתי מעולם ולא נכתב ובאמת לפי מ"ש הרא"ש בפ' הזורק ודייק שינו שם עירו ועירה פסול ש"מ אם לא נכתב כלל כשר. וקשה הא מתניתין רבי מאיר היא כמבואר בגמ' להדיא ולרבי מאיר בעינן מוכח מתוכו ומה זה מוכח מתוכו כיון שלא נזכר בו שום מקום וכל אנשי העולם בכלל הגט אך יש לומר באמת הרא"ש וסייעתו סבירא להו דאף לרבי מאיר לא בעינן מוכח מתוכו כמש"ל והרמב"ן גופי' שם בב"ב משמע דמסכים לראב"ד דבגט שם עירו ועירה מעכב ולכן לא זכיתי להבין דיעה זו וצ"ע:

מיהו ודאי וכו' ויש לדקדק דכיון דאין צריך לכתוב כלל שם העיר ואין צריך לחוש כלל אולי יש עוד יוסף בן שמעון במקום אחר אם כן מה מהני דכתבו מאותו מקום הא כיון דאין צריך לכתוב אמרינן לאו אכולי מילתא מסהדי כמ"ש הרא"ש להדיא פרק הזורק דאם שינו מקום לידתו לא מפסלי סהדי הואיל ואין צריך לכתוב לאו אכולא מילתא מסהדי ע"ש ואף בזו אין צריך ליכתוב וליחוש ליוסף בן שמעון בעיר אחר ואם כן לאו מסהדי עליו כלל ויש לומר דאם בא זה לגבות מיוסף בן שמעון הדר בירושלים וכתב בשטר הדר בחברון שורת הדין דאין יכול לגבות מן יוסף בן שמעון בירושלים דבלאו הכי היה יכול יוסף בן שמעון בירושלים לערער ולומר מי יימר דאנא הוא דילמא אחר ממקום אחר רק אנן מחזקינן דהוא הוא ולא מרעינן שטרא לדעת הרמב"ן ומ"מ כשאין ריעותא בשטר אבל כשנכתב בו ממקום אחר הרי על כל פנים רגלים לדבר דיש עוד יוסף בן שמעון בעולם ואם כן חזר הדבר לספק ולא גבינן ביה ממנו ומודה בזה הרמב"ן לדעת הטור אבל מהך יוסף בן שמעון הדר בחברון ודאי דגבינן לשיטה זו דלו יהיה דלא נכתוב כלל היו גם כן גובין ממנו:

שלי"ט או נר"ו כו' עיין מ"ש באורים ויש להקשות כיון דקי"ל מאוחר כשר עדיין יטעון זה יב"ש לא אני הוא רק השני ואז היה אביו שמעון ג"כ חי ולכך כתבו שלי"ט ואחרוהו וכתבוהו ובין כך מת (ובזה היה אפשר לישב מ"ש בגמ' ריש פרק כל הגט דף הנ"ל שני הוא דלא מצי מגרש הא ראשון מגרש ש"מ שני יב"ש אחרים מוציאין עליהם ופי' רש"י דניחוש דיוסף ב"ש השני נמלך והשליך הגט וזו מצאו והקשה מהרש"א דילמא הא לא חיישינן אבל כאן איך יגבה הלוה טוען לא אני הוא וצ"ע לכאורה ואמת כי בלימוד הישיבה אמרתי דזה ודאי ידע הגמרא דיש לחוש לנמלך דאולי התפייס רק בעלמא לא משליך אולי ימצאו אשתו ואם כי בטח בה שלא תטעון בחיו גרושה אני דהיא פייסו מבלי לגרשה מכל מקום אחר המיתה תגבה ראשון בעדי אלמנה ואחר כך בגט כדין הוציאה גט וכו' ואי דבלא"ה צריך שובר מכל מקום נ"מ באין לו עדים שהיא אשתו יש לו מגו משא"כ בגט בידה כמ"ש התו' בשמעתא הטוען אחר מעשה ב"ד באריכות אבל בב' יב"ש שפיר י"ל דמשליכו דאין נ"מ דאם אין לה עדים שהיא אשתו אף בזה לא תגבה דיטענו אחר יב"ש השני גירשך ושפיר מוכח מהך משנה דשני יב"ש מוציאין אחרים עליהם ודוק וזהו דרך חדוד ופלפול אבל בדרך פשוט י"ל דקשיא ליה לגמרא מה קמ"ל דאין מוציאין עליהם פשיטא מי יפרע וכי מספקא נוציא ממון ועכצ"ל דקמ"ל אף בכה"ג דכתב ב"י מכל מקום אין מוציאין דחוששין דילמא מאוחר היא ואם כן אף בגט אין מוכח מתוכו לס"ד דר"מ היא דזה הבעל מגרש דאף דכתב כן לאשתו אולי היתה זה נשואה מקדם ליב"ש השני וגרשה ונשאת לזה רק זה יב"ש איחר הגט וגט מאוחר כשר ועכשיו מראה הגט לזה הבעל ובאמת הוא מהבעל הראשון דחיישינן למאוחר והיינו למ"ד גט מאוחר הגט חל תיכף משעת נתינת הגט ועיין בפוסקים וא"ש אך צ"ע כי באמת רבו הפוסקים החולקים בזה אי גט מאוחר כשר ואי מתגרשת אי מנתינה או מזמן כתוב בגט ולכן עיין מש"ל בסה"ס בישוב דברי רש"י ודוק) וצ"ל מסתמא דמילת' לא חיישינן לשטר מאוחר הואיל ואין לאחר לכתחיל' אוקמינן לשטר בחזקתו דנכתב בזמנו ועיין אורים דבלאו הכי קשה להוציא מיד מוחזק:

אבל אם כתב וכו' הרב הש"ך כתב דדעת הרבה מחברים חולקים ודעתו מסכמת כדעת הר"ן כפמ"ש בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לאו אכולי מילתא מסהדי היינו דסמכי אחזקה ואין מעלין מחזקה ליוחסין אבל שיעידו דבר שאינו לא אמרינן וע"ש ואין זה מספיק להוציא מיד המוחזק כי הלה יוכל לטעון קים ליה כרשב"א ורא"ה והמוציא מחבירו עליו הראיה. והנה הרב בעל חלקת מחוקק בא"ע סי' ג' הקשה דכאן משמע דאם הוא לשון עדים דמהני ואלו בא"ע אפילו לשון עדים אין מעלין בהו ליוחסין דאמרינן לאו אהך מסהדי ותי' הרב ב"ש די"ל אף דמסהדי עלי' מכל מקום סמכו אחזקה ולא מעלין מחזקה ליוחסין ע"ש ואין תירוץ מספיק דהא דמחלק רשב"א בין לשון מדבר בעדו או מדבר בלשון עדים הוא דקשה ליה איך יעלה על דעת דישקרו עדים וגם קשיא ליה קושית התו' דאיך יהיה בשני יוסף בן שמעון כהן סימן כיון דלא מסהדי עליו סהדי אבל כיון דבאנו לומר סברת הרמב"ן דבאמת דלא מסהדי שקרא רק דאמרינן דסמכו אחזקה כמש"ל ואם כן אין כאן שיור קושיא ומהכ"ת לחלק בין לשין ללשון ואפילו ידבר בעדו כיון דחתימו סהדי קושט' קמסהדי דהא הרמב"ן מפרש ליה בגמ' דאמרינן דסמכו אחזקה ובגמ' נאמר הלשון אני יוסף בן שמעון כהן לויתי מנה ע"ש. וכיון דפסק הש"ע שם כרמב"ן לא ה"ל לחלק פה כי אם ה"ל לפסוק בכל אופן הוי סימן ומהני. ולכן צ"ל דמספקא ליה לרמ"א איזה תי' אמת ונכון ולכך שם ביוחסין החמיר לחוש לתי' הרמב"ן דאף דכתוב בלשון עדים לא מהני דלא מסהדי רק אחזקה וממנו אין מעלין ליוחסין וכאן בח"מ יכול המוחזק לומר קים ליה כרשב"א ורא"ה דכל דנכתב בלשון הלוה אין העדים מדקדקים כלל ואפילו חזקה ליכא והממע"ה. אך הא קשיא דרא"ש בפרק הזורק פסק באם שינו העדים בגט מקום לידה דכשר ואין לומר דעדים פסולים דהא חתמו שקרא משום דכל מה דלא צריך עדים לכתוב לא קיימי עליהם כדאמרינן בכתובות דאין מעלין משטרות ליוחסין דעדים אמנה בשטר קיימי ולא אפלוני כהן דא"צ לכתבו ולפי דברי רשב"א הא יש חילוק בנוס' כשמדבר בלשון עדים או בלשון עצמו וגם לרמב"ן אין כאן ראיה דשם באמת אינם משקרים רק כתבו דהוא כהן עפ"י חזקה רק ע"כ סבירא ליה כמ"ש התו' דלא דייקי כלל אם לא בשני יוסף בן שמעון בעיר אחת ואם כן דרמ"א דפסק בא"ע סי קכ"ח ס"ב בהגה"ה דאם שינו מקום לידה בעגונה יש להקל ש"מ דע"כ סבירא ליה עיקר כתו' ורא"ש ודלא כרמב"ן ורשב"א הנ"ל ואם כן איך פסק פה בשני יוסף בן שמעון דאם כתב בלשון הלוה דלא מהני וצ"ל דגט גם כן הלשון מדבר בעד הבעל מגרש ולא בלשון עדים כנראה מנוסח הגט אנא פלוני בן פלוני וכו' ולכך שפיר אמרינן לדברי רשב"א דלא דייק כלל אך לפ"ז קשה דבא"ע סי' קל"ו ס"ו בהגה פסק הרמ"א בשני יוסף בן שמעון מהני בגט כשנכתב כהן ומה יהני הא לדברי הרשב"א כשנכתב בלשון לוה או בעל לא דייקי כלל ואין חילוק בין שני יוסף בן שמעון או לא דהא לשיטתו קושי' התו' מיושב כמש"ל וכמו שכתב הש"ך וכמ"ש הרמ"א פה להדיא ולכן יותר נראה הואיל וכתב הרמ"א הך דינא של רשב"א גבי נר"ו ולא מקודם על כתבו שום סימן דהיינו כהן לחלק בין לשון לוה ללשון עדים אלא ברור דס"ל לעיקר כדעת התו' והרא"ש מבלי לחלק בין לשון ללשון ולעולם בבני יב"ש דייקי ולכך מהני כהן ובשאין יב"ש לא דייקי כלל רק הואיל הך סימן דנר"ו ושליט בלא"ה פקפק בו הרב ב"י דאין סימן כלל ועיין מ"ש באורים ולכך כשנצרף לזה גם כן סברת הרשב"א דמדבר בלשון לוה לא דייק כלל ודאי בצירוף שני סברות הללו סבירא ליה לרמ"א דאין להוציא מיד מוחזק אבל בכהן דליכא רק סברת הרשב"א לא חש לה כלל רמ"א וכן נוטה קצת דעת הגי"ת בסוף שער ל"ג ודוק:

אבל אם אין שטר כו' דברים אלו הם דברי נ"י שכתב בשם ריטב"א כך דמודה שהוא חייב מנה ליב"ש ומת ואין יורשים יודעים לאיזה יב"ש אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולים היורשים לדחותו עכ"ל ונראה בחי ואמר לא' מהן ואין יודע לאיזה חייב לשלם לכל אחד כדלקמן בסימן ע"ו ס"ב ע"ש דפשע דה"ל למידע ואי לא תבע ליה חייב לצאת י"ש כדלקמן אמנם אם הלוה בשטר והשטר נאבד מיד המלוה או שמסרו ליד שליש והשליש א"י מי הפקידו בידו הלוה פטור דלא ה"ל למידק כלל דחשב מי שיוציא שטר לו אפרע דהם מוציאין שט"ח על אחרים ואם הוא הפסיד שטרו איהו דאפסיד אנפשיה:

א"י להוציא וכו' אע"פ שכל אחד תובע ואמר לי הוא המנה שאתה חייב ונראה דזהו הדין כשנים שהפקידו בכרך אחד זה מנה וזה מאתים ואחר כך טוען כל אחד מאתים שלי דהואיל דאיכא רמאי יהיה מנה שלישית מונח עד שיבא אליהו ואף זה כמוהו דבמנה זו דשנים תובעים ואיכא ודאי רמאי דהא אין חייב רק לחד יוסף בן שמעון אם כן יהיה מונח עד שיבא אליהו וצ"ל דריטב"א סבירא ליה דמונח יהיה עד אליהו היינו ביד הנפקד ולכך סבירא ליה דא"י להוציא מת"י אבל לדעתי"א לקמן סי' ש' בהגה דמוציאין מידו ומונח ביד ב"ד אם כן אף כאן עכ"פ מוציאין מיד הלוה או מיד יורשים ומניחו בב"ד ולכן צריך עיון על סתימת הרמ"א דפסק א"י להוציא ממנו דלהנך רבוותא צריך להניחו בב"ד דמ"ש ודוק. והנה במטבע קצר להגאון מהר"ג נקרא שמו חידושי גירושני כתב על הך אלא בהרשאה והא דמהני הרשאה היינו דוקא דליכא רמאי אבל במקום דאיכא אחד מהן רמאי אין נזקקין להם כמ"ש התו' ב"ב דף ל"ה ע"ב ד"ה אין מוציאין ע"ש ודבריו בלתי מובנים דאמת דהתו' כתבו כן לשיטת נהרדעי דסבירא להו בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ובא השלישי אין מוציאין מידו אבל לפי דקי"ל כר"א דפי' מילתא דר"ח בגווני אחריתי אבל באמת מוציאין מידו וכמ"ש לקמן בסימן קל"ט ס"ב ע"ש אם כן אף כאן הדין כן דמוציאין ע"י הרשאה ושגגה יצא מלפני השליט:

אבל אם משולשים בשטר וכו' הטור תמה ע"ז מנלי' לרמ"ה דין זה והרב מ"ב תי' דכך מפרש במשנה כיצד יעשו שלא יהיה יב"ש זה נלקה שהשני יתן לו שובר וע"ז נתן המשנה עצה דישלשו בשטר ולא יועיל שובר. והרב הש"ך כתב דאין מזה ראיה דהעצה הוא ששניהם ישלשו הן בשטר והן בשובר ואין כאן חשש ולפי מש"ל בס"ק יו"ד דעת התו' בב"ב דאין עדים חוקרים ויודעים כלל אם יש שני יב"ש ואם כן על מה נאמר כיצד יעשו ישלשו וכו' מי ישלשו בשובר המלוה מה איכפת ליה הוא נפרע ומה נ"מ לו במלוה השני והלוה ניחא ליה שיפטור בו ידי שניהם ואי העדים הא אין העדים יודעים כלל שיש שני יוסף בן שמעון ואין חוקרים ע"כ איברא דעם כל זה קשה האיך אפשר לפרש כיצד יעשה באופן הזה דא"כ לר' ירמיה דמפרש נמצא לאחד שובר לא קאי על זה רק על שובר שנמצא ביד המלוה ולא איירי כלל מהך שובר ביד הלוה איך יתפרש כיצד יעשו וע"כ דמפרש כמ"ש רשב"ם במשנה כיצד יעשו אם רוצים ללות זה מזה או מאיש אחר וכן י"ל לאביי ומנ"ל לחדש דין חדש מה דלא מוכרח. ובאמת בדברי רמ"ה עצמו היתי אומר דסבירא ליה לרמ"ה דלא כרשב"ם דפי' בהא דאם יטעון לכך לקחתי שובר אחד משניכם דמספיק לשניכם וכמ"ש בעה"ת שער ל"ג חלק ד' דין ד' דהוא תימא דה"ל למכתב בשובר שטרות של שני יוסף בן שמעון פרוע ע"ש איברא הרשב"א הוכיח דינו של רשב"ם דאל"כ לא היה הגמרא שותקין מלומר כן דע"י הרשאה גובין ועיין במ"מ ובגי"ת שם אך י"ל דאין זו קושיא דהא אביי דאמר להך תי' נמצא ללוה וכו' ואביי סבירא ליה לעיל הא דמוכח ממשנה דיכולים להוציא על אחרים ובברייתא אמרינן דא"מ דפליגי באותיות נקנין במסירה וחיישינן דילמא אידך יהיב ליה רק מה בכך אותיות נקנים במסירה ותנא דברייתא סבירא ליה בעינן כמו"ס ולפי זה ביש בידו שובר שטרות של יוסף ב"ש פרוע אפילו הרשאה אינה מועיל דודאי לשון שטרו לשון יחיד לאו דוקא רק כתב לו סתם תביעתי מחול לך או שטרי פרועים דלא פסיקא דיש לא' רק שטר א' יכול להיות שיש לו שני שטרות ופרעום וכתב לו בלשון רבים (וכן משמע לשון בעה"ת דתמה דה"ל לכתוב שטרות של שני יוסף בן שמעון פרועים ולא תמה סתם דעכ"פ ה"ל למכתב שטרות בלשון רבים אלא דזה י"ל באמת נכתב ושטרו לאו דוקא וזה ברור) ולפי זה יטעון שטר שיש ביד יוסף בן שמעון השני גם כן ה"ל ליוסף בן שמעון הראשון שנתן לי שובר רק דמכרו אחר כך במסירה להשני ומה יועיל אם הוא נתן לי שובר על שטרותיו והרי כל השטרות בחזקת יוסף בן שמעון הראשון והרי הוא נתן לי שובר ולכך אינו מועיל הרשאה דהרי הוא צועק הכל היה שייך ליוסף בן שמעון אחד והוא נתן לי שובר והכל מחולים ומה איכפת ליה שנתן אחר כך שטר להשני במסירה ולא שייך קושית הבעה"ת דה"ל לכתוב שטרות של שני יב"ש דהא באמת לא היה רק יב"ש אחד ולא היה לו עסק עם השני וא"ש ולכך לא קתני דהרשאה מועיל דלא פסיקא ליה כשנכתב לשון שטרות כמ"ש דאם לכל אחד שנים אם כן נכתב שטרות וכמ"ש מדיוק לשון בעה"ת אך זה הכל לאביי אבל לפי דקי"ל כרבא דלא חיישינן כלל שאחד מכרו להשני רק אמרינן כאן נמצאו וכאן היו באמת מהני הרשאה וטענת בעה"ת טענה דה"ל למכתב שטרות שניהם פרועים אך עדיין קשה עדיין הל"ל בהרשאה מוציאין אף לאביי והיינו דסתמא דהם משולשים בשטרות ואם כן לא שייך למימר במסירה הגיע לך מהשני דהא הם משולשים ומכל מקום באיכא שובר מא' יכול לדחות וא"כ בהרשאה גובה בממ"נ ועדיין ה"ל להשמיענו דין דהרשאה ולכך צ"ל בכה"ג על בעל השובר להביא ראיה ולא משכחת רק באין משולשים בשטר כלל ואם כן לא פסקינן ליה דיבא בהרשאה כמש"ל. אך לפי זה יקשה על רבינו מחבר דפסק כרשב"ם ורא"ש ומכל מקום הביא הך דרמ"ה להלכה וא"ל דראית רמ"ה מהא דאמרינן בדף קס"ז ע"ב שם איש בגט וה"ה אשה ושם אשה בשובר וה"ה איש ופרכינן וניחוש דילמא כתוב גיטא וממטי ליה לאתתא דהאיך ומשני הגמרא ז"א שני יוסף בן שמעון הדרין בע"א אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וע"ש בתו' כי העדים אינם חוקרים לדעת אם שני יב"ש בעיר וקשה אם כן תרצו גט שובר מא"ל דילמא תוליך השובר ותמסרו לבעל שני ששמו כשם בעלה ושם אשתו כשמה וכי אין מוסרין שובר אלא זה בפני זה ולכך סבירא ליה לרמ"ה דאביי דאמר כן שם האיש בגט וכו' הולך לשיטתו דסבירא ליה דכיצד יעשה קאי על הך כמ"ש המ"ב דנתנו חז"ל עצה לשלש בשטרות ואם כן בממ"נ אם האשה האחרת יש לה כתובה מושלש בשמות אם יוציא שובר בלי שילוש תטעון האשה מאשה אחרת נלקח זה השובר ואיתרע הואיל ואינו מושלש כמו בשטרות כמ"ש הרמ"ה ואם גם בכתובה לא נשלש איה דאפסידה אנפשה שיעצו חז"ל שתשלש כדי להמלט מתחבולה ואם לא נעשה אפסידה אנפשה אך זה דחוק דכבר בררתי לעיל ס"ק א' דכיון דשובר נעשה כדין ואנו יודעים שזה חייב לזה תו אין אנו אחראין בכך כמ"ש לעיל באריכות ומכ"ש לפי מ"ש בשם הרמב"ן בס"ק ו' דכתב להדיא דאם באנו לחוש לקנוניא אין לדבר סוף ועיין מש"ל בזה. ולכן נראה דיש לרמ"ה ראיה מגמרא דב"מ דף י"ט בשמעתא מצא שובר דפריך הגמרא וניחוש דילמא כתוב ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וזבנא כתובה ומשני אביי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה א"נ עבחז"ל וע"ש מהרש"א דגם במשנה במצא שוברין דקתני לא יחזיר שמא נמלך משמע הא אמר תנו נותנים צ"ל גם כן לאביי כך ועיין מ"ש מהרש"א בדף י"ג ועיין מש"ל בסימן מ"ז ולקמן סימן ס"ה ע"ש וקשה לפי דאוקמו שם בגמרא איירי בהוחזקו שני יב"ש ומכ"ש לאביי דסבירא ליה ביבמות דף קט"ו דחיישינן לשני יוסף בן שמעון אפילו לא הוחזק (ועיין ב"מ דף י"ח בתו' ד"ה לאלתר וכן בדוכתי טובא) א"כ איך נהדר במצא שובר הא אביי סבירא ליה בדף י"ג בנפל חיישינן לקנוניא דאיתרע ואם כן נימא הואיל ונפל כותבה ליתן בניסן ולא נתן רק עכשיו דנמלך להחזירו ליד לוה הוא דקנוניא עושה דיש עוד יוסף בן שמעון בעיר וגם הלוה הזה חייב לו ולכך אמר לתתו לו להערים להפקיע ממון של חבירו בשובר הזה וכי תימא מאן מעכב בידו ליתן לו עכשיו שובר ויהיה גם כן חוב חבירו פקע כדאמר אביי נמצא וכו' זה אינו דב' תשובות בדבר אחד דילמא חבירו בין כך מכרו ואם כן אם יבא בשובר עכשיו לא יועיל כנגד הלוקח שטר דהא השתא אמרינן דליתא לדשמואל וא"י למחול אבל כשיהדר השובר מזמן ניסן הוא קודם ללקוחות של יוסף בן שמעון השני ולא שייך בזו תי' אביי עבחז"ל כי איך יזכה בחותמים ליוסף בן שמעון השני אשר לא ידע כלל מהשובר ולא צוה מעולם לעדים לכתוב שובר ואם כן יפסידו לקוחות שלא כדת ועוד בלא"ה דמכרו דילמא בין כך מת יב"ש השני בין ניסן לעכשיו ואם כך אם יתן עכשיו שובר לא יהיה נמחל חוב השני שישנו ביד יורשים כי הם לא נתנו שובר ואביהם כבר מת ואיך אפשר דנתן שובר אבל בהחזיר לו שובר מזמן ראשון אז היה עדיין יוסף ב"ש השני חי ויוציא שוברו ויבטל שטרו ובנפילה דאיתרע יש לחוש לקנוניא ולומר דלא היה דברים מעולם דנמלך ליתן ולא נתנו ולכך זרקו לאשפה ועכשיו עושים קנוניא על השני. ולכך סבירא ליה לרמ"ה דינו הנ"ל ומפרש כיצד יעשה כמ"ש המ"ב עצה למלוה להשמר מתחבולת הלוה. ואם כן בממ"נ אם שטר של יב"ש מושלש אין לו פסידא בהחזרת שובר כדעת הרמ"ה ואם לאו איהו דאפסיד אנפשי' שלא שמע לעצת חז"ל ואין אנו אחראין להשגיח עליו מבלי להחזיר שובר מחשש שיקרה לו היזק אם הוא לא חס על פסידא וה"ל להשליש ולשמוע בעצת חז"ל וא"ש ונכון ודברי רמ"ה מוכרחים ואין להקשות לרמ"ה הא דתנן מצא גיטי נשים שחרורי עבדים וכו' ומוקי ליה רבה ור"ז בהוחזקו שני יוסף בן שמעון וקשה למה לא יחזיר שובר מה בכך דנמלך בממ"נ אם אין משולשים בשטר בלא"ה יאמר אין אני חייב לך כלל ואין אחרים מוציאין ואי דמשולש בשטר הא אין משולש בשובר ואף דשובר בידו אם המלוה טוען נגדו אין מועיל בשלמא במתנות לא קשיא כיון דהוחזקו שני יוסף בן שמעון יחזיר דיאמר הנותן לא נתתי רק אחר די"ל אולי שדה נזכר בו וידוע דשדה זו לא שייך לחבירו ועדים מעידים בשטר שמכירים שהוא שלו או לא מיירי בהוחזק שני בני אדם שכל א' יש לו שם יוסף בן שמעון רק בעל אחד ולו ב' נשים שמותם שוה ובהך מתפרש כל שמעת' אבל בשובר דאיירי לפחות בשני לוים כמו ב' נשים קשה וי"ל דאולי יבאו עדים ויאמרו זהו שהעדנו עליו דגובה זולת חזרת שובר ובשובר אין גובה דשובר כשר הואיל ואין נכתב בשטר שום שילוש ודוק ובחידושי לשמעתא דמצא גיטי נשים וכו' הארכתי. והנה ברור לפי מה דקי"ל דהן מוציאין שטר חוב על אחרים ומוציאין ממון בשטר שבידם ה"ה אם יש לאחד שטר מכירה על שדה שלקח שדה מאחד לא יוכל יוסף בן שמעון השני לטעון אני שלקחתי וכן המוכר א"י להחזיק בשדהו ולומר ללוקח יוסף בן שמעון לאו בעל דברים דידי את השני קנאו ממני כיון דשטר מכירה בידו דמ"ש שטר הלואה או שטר מכירה וזה פשוט אך ראיתי לרשב"ם בפי' המשנה כיצד יעשו אם רוצים ללות זה מזה או מאיש אחר או לקנות קרקע עכ"ל והדבר תמוה דבקנין קרקע מה צורך להשליש שמו אם השטר בידו זכה בקרקע כמו שזכה בהלואה אם שטר הלואה בידו ואפשר דכוונת הרשב"ם לא לקנות קרקע בשטר ההוא שהוא שטר קנין רק יקנה קרקע בכסף ובחזקה ושטר הוא לראיה שקנהו מפלוני ואם כן בשטר כזה סבירא ליה לרשב"ם דאין מועיל ויכול המוכר לומר לאו בעל דברים דידי את דהא בגמרא אוקמינן דפליגי משנה וברייתא אי שטר נקנה במסירה והעלו רוב מחברים לפי דקי"ל דבעי כומ"ס דהך תי' לא קאי רק המשנה סבירא ליה כאן נמצאו וכאן היה אך זהו לשיטתם אבל לשיטת הרשב"ם דפסק בכמה דוכתי' דאותיות נקנים במסירה אמרינן דהך אוקומתא קאי לדינא וטעמא דמשנה דמוציאין על אחרים לא מטעמא דכאן נמצא כו' רק אמרינן אי אחריני יהיב ליה מה הוה אותיות נקנה במסירה ולפי זה ה"מ בשטר הלואה או שטר קנין דמהני ביה מסירה אבל שטר ראיה קי"ל דלא מהני ביה אפילו כמו"ס כמבואר לקמן סימן ס"ו סי"ד ע"ש אם כן אף דשטר ראיה בידו יטעון המוכר לאו בעל דברים דידי את חבירך קנהו ויהיב לך ולא קנית כלל דשטר כזה אין נקנים בכומ"ס כלל ואם כן אין לו ראיה ולכך טוב לו שישלש בשטר ראיה על מכירה וא"ש ודוק. ואם כן לדידן דלא קי"ל כרשב"ם והטעם משום כאן נמצאו וכו' אף בשטר קנין שהוא שטר ראיה אין צריך שילוש. ויש לדקדק קצת לשיטת הרא"ש ורשב"ם כמ"ש בש"ע דיכול לומר לשני יב"ש פרעתי ולקחתי משניהם שובר אחד דיספיק לשניהם אם כן קשה קושית הגמרא כיון דקי"ל כותבין שובר איך שטר מאוחר כשר ומה דמשני הגמרא דכותבין שובר בלי זמן מה מהני לאביי דסבירא ליה דחיישינן לשני יב"ש אם כן איך יאחרו העדים השטר הנעשה בניסן לתשרי דילמא עוד לוה בניסן מיב"ש השני ונכתב השטר בניסן ובאייר פרע לשניהם והיה מספיק עצמו בשובר אחד כהנ"ל ולא היה נכתב בשובר זמן כראוי ובתמוז מת יב"ש השני ועתה בחשון באו יורשי יב"ש בשטרם והרשא' מיב"ש ראשון לתבוע ויהיה צריך לפרוע פעם אחד בממ"נ דאילו שובר בלי זמן נעשה מאוחר לתשרי שהוא זמן של שטר מיב"ש הראשון אם כן צריך לפרוע ליורשי יב"ש השני דל"ל דשובר זה היה מספיק לשניהם דהא לפי דבריו בשעה שנעשה השובר כבר מת יב"ש השני ואיך נתן שובר ומיורשים ה"ל ליקח שובר ואין בשאול מי יודה לו בעדים דפרע ואם יודה דהשובר נעשה בחיי יב"ש השני אם כן ע"כ נעשה קודם תשרי ושטרו של ראשון בתשרי מאוחר לשוברו לפי דבריו וחייב לפרוע ואם כן יפסיד הלוה פרעון אחד בממ"נ על ידי אחירת שטר והתו' החליטו בכמה דוכתי דסבירא ליה לאביי כותבין שובר וקבלו מרבא ויש ליישב ודוק:

שובר מקוים וכו' עיין מ"ש באורים בשם האחרוני' ואולי י"ל דמיירי דמלוה מצאו והוא אומר כן לב"ד שכך מצאו וכן מורה לשון הטור וש"ע והוא טוען לא פרע לי אלא אחד ואם כן יש לו מגו דלא היה אומר שיש בידו שובר ושטרות מונחים בתוך שטרות קרועים ולכך צריך תרתי קיום ושטרות קרועים דלולי שטרות קרועים הא אית ליה מגו דלא היה בידו שובר ועכשיו דאמר דיש בידו שובר רק אינו על יוסף בן שמעון זה כי אם על השני נאמן במגו ואי דהוי ליה מגו להוציא הא במקום שטרא אמרינן ולא איתרע שטרא כלל דהא אומר דשובר אין על זה שטר כלל משא"כ במונח שטר בין קרועים איתרע שטרא ולא אמרינן מגו להוציא וכמו כן אילו מונח בין הקרועים לבד אפשר דעת הטור כתו' דבס"ס מוציאין ממון מיד מוחזק (ועיין מש"ל בקונטרס התפיסות) וכאן הוי ס"ס ספק לא פרע כלל רק השובר נכתב אם יפרע דהא אין מקוים ואת"ל דאמת כמ"ש בשובר דנפרע אולי זה יוסף בן שמעון לא פרע רק השני ובס"ס מוציאין ולכך בעי מקוים וליכא רק חד ספק וגם לית ליה מגו ודוק:

שני יוסף בן שמעון דין זה צל"ע כי מקורו של דין זה הוא מגמ' דבכורות דף מ"ח בהיה לו שני זכרים ומת אב דס"ל לר"מ אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים ור"י אומר נתחייבו נכסי' ואמרינן בחד אוקומתא דמית אימת אילימא לאחר ל' מ"ט דר"מ אלא בתוך ל' מ"ש כי חלקו דהאי קמדח' ליה והאי קמדח' ליה כי לא חלקו נמי אר"י זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות ב"ח גובה מהם בממ"נ וכו' ופריך רבא מכדי נכסי בר נש אינון ערבין וכו' ואוקומת' אחרינ' פריך הגמ' לר"י אימת מית אי לאחר ל' מ"ט דר"מ ואי תוך ל' כי חלקו מ"ט מחייב ר"י לדחי האי ולדחי האי ואר"י זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שקנה אחד שדה מחבירו ב"ח גובה ממנו בממ"נ ופריך רבא מכדי נכסי בר נש אינון ערבין וכו' ומזה למדו המחברים הך דינא דשני יוסף בן שמעון הן שלקחו שדה בשותפות או שלקח אחד שדה מחבירו מכל מקום אין יכול לגבות מכח ממ"נ כהנך אוקומת' בגמ' והן דברי בעה"ת בשער ל"ג בסופו אך הגי"ת הרגיש כי הרמב"ם השמיט הך דינא ולא הביאו כלל בשום מקום והלא דבר הוא כי איך ישמיט הך דין גדול ביוסף בן שמעון שלקח שדה דלא יכול לבא עליו במכח בממ"נ ולכן ראיתי כי הולך לשיטתו דהוא פסק בכי"א מהלכ' בכורים דאפילו מת אב תוך שלשים קי"ל כר' יהודה דאפילו חלקו נכסים גובה וכבר תמהו למה הא בגמ' אמרינן דתוך ל' לא מצי גבי דנכסי בר נש וכו' ותי' הכ"מ והב"ח דס"ל כלישנא קמא דפריך הגמ' אי דמת תוך ל' מ"ש כי חלקו דזה קמדחי' ליה וזה קמדחי' ליה קודם שחלקו נמי והיינו לרבי מאיר ולא פריך נמי מ"ט דר"י דס"ל בכל גוונא נתחייבו נכסים אלא דצריך לומר ללישנא קמ' לר"י לא קשה דסבירא ליה בהגיע יום ל' נשתעבדו נכסים למפרע רק הקושי' לרבי מאיר מכח בממ"נ או דיגבה אפי' לאחר חלוקה או דאף קודם חלוקה לא יגבה כלל ופסק הרמב"ם כר"י עכ"ל ועדיין הדבר צריך תלמוד דמכל מקום לר' יהודה הך סברת הגמרא דזאת אומרת שני יוסף בן שמעון שקנה א' שדה דגובה בממ"נ וקושי' רבא דנכסי בר נש ערבין וכו' להיכן אזלא לר' יהודה ואמת כי מדברי הכ"מ משמע קצת דסבירא ליה דבהגיע יום ל' והרי הוא חי חל למפרע השיעבוד על האב שהיה חי בעת הלידה ואם כן שעבודא של האב חל על נכסים אך מלבד דזה דוחק דמקרא מלא ופדויו מבן חדש תפדה ומה חוב האב כיון שמת קודם אף גם דאם כן במסקנא דאמרינן דפליגי בדר"פ אי מלוה ע"פ גובה מלקוחות ודאי דלא פליג ר"מ נמי בהא בנתחייבו נכסים אי השעבוד חל למפרע על האב דכי יפלגו בתרתי וא"כ מה דוחק' לומר דפליגי במת אב לאחר ל' נימא דפליגי סתמא הן במת קודם או אחר ל' ור"מ ס"ל בחלקו לכך לא יגבה דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ובלי חלקו נתחייבו נכסים שמחויב אב למפרע ור"י ס"ל דגובה מלקוחות וא"כ לעולם יש לו ודוחק לומר דהא דאמרינן במת אחר למ"ד היינו אף לאחר למ"ד דזהו מבואר דליתא בלישנא דגמ'. ולכן נראה ברור דס"ל הא דאמרינן נכסי בר נש אינן ערבין ולא יתבע ערב תחילה היינו אי שעבודא לאו דאורייתא ואם כן עיקר שעבודא רק על הלוה וכופין לפרוע רק הואיל ואינו ציית יורדין לנכסיו ומן משעבדי תקנו חכמים לגבות ולכך אין להם אלא תורת ערב אבל אי שעבודא דאורייתא ותיכף נכסים משועבדים לו בעת שהלוהו וחל עליו הלואה אם כן הם בתורת שעבוד גמור ואיכא למ"ד בפסחים דיכול להקדישן תיכף ואינם בגדר זה של ערב דנימא ביה לא יתבע ערב תחילה. ולפ"ז לפי דקי"ל שעבודא דאוריתא אזלא הך דחי' דשני יוסף בן שמעון דאמרינן נכסי בר נש ערבין ולא יתבע ערב תחילה כמ"ש ולכך יפה עשה הרמב"ם שהשמיט הך דינא דשני יוסף בן שמעון מכל וכל דסבירא ליה ש"ד ולא שייך לא יתבע ערב תחילה ומעתה קשה על הש"ע דכאן סתם דלא כרמב"ם ובהלכות בכור סי' ש"ה פסק להדיא כרמב"ם דאפילו מת תוך ל' נתחייבו נכסים ולא הביא בזה חולק כלל ע"ש באחרונים לא הוי ליה למפסק פה להדיא דלא כרמב"ם. ובאמת הוא לשיטתו בכ"מ אזיל דסבירא ליה התם טעמא אחרינא כמש"ל דחל שעבוד למפרע אבל בס"ד העמדנו דברים אלו בכוונת הרמב"ם על נכון ולכן דין זה ספיקא דדינא והממע"ה. ואי תפס לא מפקינין מיני' (וראיה קצת מהא דלא קי"ל כר"פ וגובין מיתומים קטנים במקום דליכא חשש צררי וקשה הא קטן לכ"ע לאו בר פרעון ואיך נפרעין מנכסיו אלא ש"מ דלא קי"ל כר"פ וש"ד. והנה כבר כתבתי בסי' ל"ט בראש סימן די"ל בהוא ובנו לפדות וכו' דנחלקו ת"ק ור"י דסתמא הוא ר"מ אין צריך לומר דס"ל לר"י מלוה בתורה כשטר רק נ"מ אי מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר ותלי אי ש"ד ע"ש והנה ר' ירמיה דמוקי דפליגי אי הוה כמלוה בשטר וכו' יש לומר דסבירא ליה הא דפליגי במת לאחר שלשים בהך אוקומת' בדר"פ פליגי והיינו כמש"ל בסי' ל"ט אי ש"ד או לא ואם כן קשה תרתי ל"ל וצ"ל דקמ"ל ר"י אפי' כה"ג שיש כאן רק משועבדים מ"מ בנו קודם דטורף משעבדי לפדיון או יש לומר אי נפרש בדר"פ פליגי דסבירא ליה בהך לקוחות אף ר"פ מודה דאיכא נעילת דלת ואם כן יש לומר דסבירא ליה לר' ירמי' כ"ע סבירא ליה של"ד ואם כן לא רצה לאוקמי דר' יהודה דס"ל דאורייתא ולכך מוקי ליה דסבירא ליה מלוה בתורה כשטר דמי והיינו לא מהתורה דהא של"ד רק עכשיו שתקנו חכמים בשטר לגבות אף מלוה בתורה בכלל התקנה ולזה כיוון היש"ש דטען מ"פ סוף ב"ב הגמ' לרב ושמואל דלמא ניזקין שאני דהוה מלוה כתובה וכו' וטען הש"ך הא רב ושמואל לא סבירא ליה כן גבי שאין יורשים חייבין להביא עולתה ע"ש וברור דסבירא ליה למהרש"ל דרב ושמואל דאמרו בפי' ד"ת אחד מלוה בע"פ ואחד מלוה בשטר אינו גובה פשיטא דלא שייך ככתוב בשטר דשטר גופי' אין כאן שעבוד רק קושיתו הך ברייתא נשני' לדידן דתקנו חז"ל מלוה בשטר לגבות יש לומר אף מלוה של תורה ואם כן אין כאן ראיה מקרבן דלא תקון חז"ל ומה תקנה שייך שם ומה תקון עולם והוא ספק חולין בעזרה וכו' וא"ש. וזהו לר"י אבל לת"ק דר"י שהוא רבי מאיר דסבירא ליה לעולם הוא מוקדם לבנו ש"מ דסבירא ליה של"ד דאם לא כן איך החליט הא יש במציאות באופן הנ"ל כשקודם פדיונו למלוה בשטר דפודה בנו ולגבות מן שטר כמש"ל ואם כן א"ש דהנך תרי אוקומת' בגמ' נחלקו בהנך תרי סברות שכתבתי דאוקומת' קמייתא סבירא ליה ש"ד והך תי' בדר"פ פליגי פי' כמש"ל דש"ד ואם כן שפיר י"ל באמת לקמן בנו קודם מטעם שכתבתי במלוה ע"פ מוקדם כו' וא"כ יש לומר ר"י סבירא ליה שעבודא דאורייתא ולא שייך נכסי בר נש ערבין ולכך לא פריך לר"י כי חלקו אמאי דיש לומר ר"י סבירא ליה ש"ד ולא שייך נכסי בר נש ערבין ושפיר קאמר ר' ירמיה זאת אומרת ולא קשה קושי' רבא רק פריך לרבי מאיר דאיהו מוכח דסבירא ליה של"ד מכח קושיא הנ"ל ואליביה פריך הגמ' דל"ל זאת אומרת דנכסי בר נש ערבין וכו' ומשני הגמ' בדר"פ פליגי והיינו ש"ד כמ"ש ואוקומת' אחריני סבירא ליה לכ"מ של"ד ובדר"פ פליגי היינו כמ"ש דבזה איכא נעילת דלת וכו' ואף ר"י לא סבירא ליה לקמן ש"ד רק חכמים עשהו כמלוה בשטר כמאמר ר' ירמיה ושפיר פריך רבא אף לר' יהודה נכסי בר נש ערבין דבהך אוקומת' אף לר"י של"ד ומשני בדר"פ פליגי והיינו כמ"ש דמ"מ של"ד כמ"ש מהרש"ל. וא"כ דקיי"ל ש"ד לישנא קמא עיקר לדינא ולכך פסק אפי' בתוך ל' יום כזאת אומרת דר"י ואין מקום לקושית רבא ולכך גם בהל' מלוה השמיטו דקי"ל ש"ד לא שייך נכסי בר נש ערבין ודוק. והא לא קשיא אם אמרי' לרבי מאיר ודאי שעבודא לאו דאורייתא איך פריך אי לאחר שלשים מה טעמא דר' מאיר הא נתחייבו נכסים מה קושיא הא כלקוחות דמי' ומלוה ע"פ אין גובה דצ"ל בלא"ה בס"ד סבירא ליה בלקוחות כזה ודאי מלוה על פה גובה דאם לא כן כל אחים יחלקו להפקיע החוב' ולזה כוון היש"ש דכתב דהך גירסא בקדושין ר"י לטעמי' מלוה וכו' ככתוב בשטר לאו גירסא נכונה דהא ר' ירמיה קאמר ליה ור"י מוקי ליה בגוונא אחריני פלוגתא דרבי מאיר ור"י ע"ש ביש"ש לב"ק בדיני ברירה ולכאורה אין מקום לדבריו דהא ר"י קאמר לכך ר' יהודה סבירא ליה נתחייבו נכסים זאת אומרת שני יב"ש שקנו שדה וכו' ופירש"י דהוה כלקוחות וקשה אם כן איך יגבה דילמא אין אני בכור ואחי בכור ולקחתי הימנו וע"פ אין גובה מלקוחת וצ"ל דסבירא ליה כמלוה בשטר ואם כן א"ש לטעמיה ולפמ"ש ניחא דבס"ד אפילו מע"פ גובין מאחים שחלקו אפילו הן כלקוחות וא"ש ודוק. ואמת כי אמרתי בחדושי כי לכאורה ל"ק דלוקי בהך גוונא דהיה לאחר פדיון שלו מלוה בשטר דיש להבין איך אנו אומרי' להקדים פדיון בנו כדי שיוכל לגבות מלקוחת הלא זה עצת מתחבולת רשע להפסיד ממון אחרים בשביל פדיונו ואיך יתחכמו חז"ל להשיא עצה להזיק לחבירו וצ"ל דמיירי לקוחות שלא באחריות ואם כן עביד אינש דזבין ארעא ליומא וסביר וקבל ולכך אמרו בפ' חזקת ולעיל סימן ל"ז דלא הוה לוה רשע ולא ישלם ואם כן ל"ל כמ"ש דהיה לו מלוה בשטר אחר כך דבזה לא יתכן שלא באחריות ואם כן הקושיא במקומו איך נסיב עצה להפקיע ולהפסיד אחרים וא"ש אך התו' בבכורות שמעתא בנו לפדות דהקשו יחזרו לקוחות ויגבו מהני בני חרי דגבה הכהן בפדיון בנו ש"מ דסבירא להו דלקחו באחריות. וצ"ל דסבירא להו לתו' להיפוך הואיל וקאמר הגמ' הטעם דמצות בנו עלי' וכו' וקשה ל"ל זה הטעם הא בלא"ה כיון שעי"כ בהקדמת פדיון בנו מקיים שני מצות פדיונו ובנו ומהכ"ת יקדים פדיונו לאבד מצוה אחת וצ"ל דלעומת זה מקיים מצות פריעת חוב ובהקדמת פדיון בנו יהיה אצל לקוח' לוה רשע וכו' ולכך צריך הטעם משום דכך ראוי הואיל ומצות בנו עליו ואם כן מוכח דאיירי בלקוחות באחריות והוא בכלל לוה רשע וכו' מיהו עיין לקמן סי' קי"ז דכתבתי דאפשר באמת הקושי' אינו דיחזרו לקוחות רק יאמרו לכהן הנחנו לך מקום כמ"ש התו' בקדושין ע"ש ועיין בסימן שלאח"ז הארכתי עוד השייך לסימן זה ותמצא עוד ישובי' בכמה דברים שעמדנו בסימן זה ע"ש:

וכיון שאין יכול לתבוע מלוה עצמו וכו' הא דאמרינן בהך דיב"ש שקנה שדה מיב"ש השני הטעם משום דאזיל בתר ערבא ולא בפשוט דיכול לומר אי שתקת שתקת וא"ל מהדרינן שטרא למרה לדעת התו' דסבירא להו דלא אמרינן לכי תהדר עיי' מש"ל בזה בסי' קי"ט באריכ' בזה כי שם מקומו אי"ה:

מהלוה עצמו כו' יש להבין לפי מה דפסק הרמ"א לקמן בסי' קכ"ט סעיף ח' בהג"ה דאם הלוה כופר בהלואה והערב מודה דלוה חייב הערב לפרוע ע"ש ואם כן כאן דיש לו שטר על יב"ש ואם כן זה תובע ליב"ש הזה שלקח השדה והוא כופר ואומר לא לויתי ואם כן הרי זה מודה דחבירו יב"ש לוה דהא יש כאן שטר בעדים על יב"ש שלוה ואם הוא אומר בפה מלא שלא לוה הרי מודה דחבירו לוה רק חבירו כופר שלא כדת דהא לפי דבריו ודאי השני לוה וא"כ הוא מתורת ערב מחויב לפרוע אף דלוה כופר כמש"ל דאם הלוה כופר והערב מודה דחייב לשלם. ונוסף דהא לעיל בסעיף ז' מבואר דאם עדים אחרים מעידים שזהו יב"ש שלוה מהני לענין מלוה ע"פ ואם כן לגבי נפשי' הודאת בע"ד כמאה עדים דהרי הוא מודה דחבירו לוה וע"ז העידו העדים בשטר וצ"ל דהיא היא דהודאת פיו כמאה עדים רק ה"ל כעדים אחרים מעידים על הלואה דה"ל רק כמלוה ע"פ ואינו טורף משעבדי ואם כן הוא שלקח השדה מיב"ש השני מה בכך דמודה דיב"ש המוכר לוה מכל מקום בשטר לא נזכר מי הוא ובטל שעבודו ואין כאן רק מלוה ע"פ ואין טורף משעבדי וא"א לגבות הימנו כלל ולא שייך בממ"נ כלל וא"ש. אך לפ"ז תינח בכה"ג שלקח שדה אבל אם הוא ירש מיב"ש השני ודאי גובה דהא הוא מודה דיב"ש לוה כמש"ל ואם כן נשתעבדו נכסים ואיך יהיה יורש ולא יפרע הא קי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים והגע עצמך ראובן שכופר בהלואה ושמעון בנו מודה שאמת שאביו ראובן חייב ואף שאין נאמן בהודאתו לחייב ראובן אביו וכי לאחר מיתת ראובן ונפלו נכסיו לשמעון בירושה וכי אינו מחויב לשלם מה שהודה שמורישו חייב בבירור ואף זה כמוהו דעכ"פ הודה שמורישו חייב דהא שטרא והוא אומר שלא לוה ולא עליו נתכוונו העדים וע"כ על מורישו ואם כן פשיטא דחייב לשלם. וכן אם יב"ש אחד ערב בעד השני ג"כ מחויב לשלם דהוא אומר שלא לוה בעצמו וע"כ צ"ל דהוא ערב בעד השני והשני לוה באמת ואם כן מה בכך דהשני כופר היינו הך דלעיל אם הלוה כופר והערב מודה חייב הערב לשלם ואפילו מלוה ע"פ חייב הערב לשלם ואם כן לא שייך הך תי' שכתבתי לעיל ולכן אין לדין זה שרש כלל. וברור דחייב לשלם והנה הרב הש"ך בס"ק י"ט וס"ק כ' העלה דה"ה ירש מיב"ש דודו או שנעשה ערב בשביל יב"ש השני ג"כ גובה וזה ליתא כלל כמ"ש ולכן דינו צ"ע. ובזה אמרתי בחדושי לישב קושי' מהרש"א בהך דגיטין דדייק מהא דשל חבירו אינו יכול לגרש אבל אשתו מגרש דשני יב"ש אחרים מוציאין עליהם והקשה מהרש"א דלמא נמלך ונפל וחבירו מצאו לא חיישינן אבל התם יאמר לא אני הלוה כלל די"ל דקשי' לגמ' אחרים אין מוציאין עליהם פשיטא הלא אין ידוע מי הוא הלוה וצריך לומר דמיירי אפי' אחד ערב ומ"מ פטור מלשלם וצריך טעם כמש"ל דיגבה בממ"נ וצריך לומר דהא כאן ריעותא מהכ"ת ילוה ליב"ש ולא ישליש בשטרו ויניח מעותו אדינ' ודיינ' לומר לא אני הוא ואם כן י"ל יב"ש היה רוצה ללות וכשראה שאין משולש לא השגיח בשטרו והשליכו והוא מצאו ותובעו בב"ד ולכך שניהם פטורים ולא שייך בממ"נ כנ"ל ואם כן אף בגט כן דיש ריעותא דמהכ"ת יכתוב גט דיצטרך לגרש זה בפני זה ואוושא מילתא אלא ודאי העדים כתבו כן ובראותו כי לא מושלש הוא מאן לגרש בו כי מה לו לאוושא מילתא וזרקו ומצאו השני וה"ה והוא הנדון כנ"ל וא"ש ודוק. ובפרט כי כבר הקשו דילמא כתבו בתנאי אולי תפייסו ותי' לא מקדים אינש פורענ' לנפשי' וזהו לא שייך בשני יב"ש אין פורענות לנפשי' כי אולי על השני הוא וא"ש ודוק: