אורים ותומים, תומים כ

מפני שלא היו מצויים אצלי הקשה בכה"ג דהטור סותר דברי אביו בתשובה כלל י"ג סי' י"ט דהקהל שטענו שהיה להם זכות ביד א' מבני הקהלה במד"ה והשיב הרא"ש דהיה להם לומר כן לב"ד דבשלמא יורש במילתא דאביו לא ידע כלל ולא נודע לו מה זכות היה לו בו אבל בענין קהל גלוי ומפורסם וא"א שלא ידעו הקהל באותו הדברים שטוענין עכשיו והיה להם להזכיר הדברים באותו שעה ולומר יש לנו זכות וראיה וזהו מורה דוקא יורש אבל אינש אחרינא לא. וע"ש שדחק ונר' דבלא"ה הרגיש הבעל כה"ג אי ס"ל להרא"ש דוקא יורש מה צורך לו לומר דבמלת קהל הוא מפורסם וגלוי הלא בכל אדם זולתי היורש אמרין דאבד זכותו. ולכן נראה הרמב"ם דנתן טעם לכך אמרתי אין לי ראיה להיות שלא היה מצוי בידי ויש להבין מכל מקום ה"ל למימר יש לי ראיה במד"ה ואינו מצוי כמ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל וצ"ל דמה יועיל לו דברים כאלה והב"ד לא יאמינו לו ויחשיבהו לדברי' של הבאי והרוצה לשקר ירחיק עדותו ולכך חשב שתיקתו יפה כדבריו. אך זהו אם אין לו עדים שמעידים שיש לו זכות במד"ה אבל בעדים מעידים כן פשיטא דהיה לו לטעון כן בב"ד כי הב"ד לא יפסקו ולמה לו הטורח אחר כך לסתור הדין ואם יראו הב"ד כי יש לו ראיה במד"ה לא ימהרו לפסוק וימתינו כפי הזמן הראוי להשיג לו הראיה ממד"ה כהנ"ל. ואי לא טען כן פשיטא דאבד זכותו ואם כן א"ש דברי הרא"ש דבענין קהל כיון דנודע להם וגם ענין קהל פומבי וגלוי ומפורסם ואם כן לא ימלט שיש בני הקהלה היודעים מזה וה"ל לטעון בב"ד כך ולהביא בני העיר האומרים כן ופשיטא דהיה הב"ד מחמיצין הדין הנ"ל ולכך דייק הרא"ש דענין קהל גלוי ומפורסם ולא יבצר שיהיה עדים לכך ואי דהעדים הם מבני קהלה הא מבואר שם בתשובם דקהל טוענים דשם מנהג לקבל מבני עיר עדות הנוגע למסי'. ואם כן לפי טענתם ה"ל להביא עדות הלזו וצדקו דברי הרא"ש וכן נכון וברור לדינא: