אורים ותומים, תומים יג

יכולים להשוות עצמן י"א דא"צ לברור השלישי דין זה צ"ע כי בגמ' משמע להיפוך דקתני ד"מ בשלשה זה בורר לו אחד וכו' ומבואר דהך ד"מ בשלשה עלה קאי דפירשו איך הוא בג' דזה בורר לו א' וכן השני וכו' וכי בשיטה זו בממ"נ אם אין מושוי' בדעה פשיטא דבג' דהא צריכים הכרע דזה אומר לחייב וזה אומר לזכות ואף לשמואל דס"ל דשנים יכולין לדון פשיטא דאם אין מסכימים לדעת א' דצריך ג' ואי דמסכימין הא בשנים סגי ואיך קתני בשלשה וכן בגמ' שאל מאי שנא דעבדי הכי דבורר להם ז"א וז"א ואי כהנ"ל הלא עושי' מבלי להרבות בדיינים אם ישוו עצמן בדין א"ו דקבלו עליהם הבוררים שידונו דין תורה א"כ צריך שלשה כמו בשאר דיינין דע"י שלשה יצא המשפט לאורה ואף ששנים כוונו לדעה אחד אולי השלישי אומר טעם חדש שהיו כל השנים חוזרין ומסכימים עמו והסמ"ע נתן טעם דוקא דיינים דדנין בע"כ של בע"ד בעי שלשה אבל בבוררים שקבלו כל א' על עצמן לדון א"צ שלשה. ולדבריו ולטעמו א"כ כשהם התובע ונתבע קבלו לשנים דידונו ביניהם כפי הדין תורה אף הם א"צ ג' וזהו אינו דהא כתבו להדיא התו' סנהדרין ה' ע"ב ד"ה יפה כח וכו' דאף דאתו לבי תרי ואמרו להם דונו אותנו כמו שרגילים לעשות הדין צריך שלשה בדין ע"ש וא"כ ה"ה בבוררים בקבלהו לדון כפי הדין הנהוג דמ"ש ולכן גם טעם זה די"ל דכיון דקי"ל כר"א בר איקא לשיטת הרמב"ם דד"ת חד כשר רק משום יושבי קרנות. ובזבל"א לא חיישינן ליושבי קרנות דמסתמא יבררו בעלי תורה דא"כ אף כשהם בע"ד יחד בוררים לשנים יחד לדון ביניהם נימא סברא זו ומ"מ העלו התו' דבעינן שלשה. ולכן נראה דאין לדין זה שורש הלל כי מ"ש הדין הזה מתשובת מהרי"ו מלבד שכפי דעת מהר"א איירי מהרי"ו בקבלה לפשרה ולא לדיינים ע"ש סי' ל"א שהאריך אף גם אי איירי בדיינים פירושו שם כנראה מדבריו שקבלו בפי' שהם שנים לבד ידונו ביניהם. וא"כ אין אחר הקבלה כלום ולכך כל זמן שהם עושים בדין אין להם להוסיף ועיין במפתחות שם דמשמע דאסור להערים כדי להרבות בדיינים ע"ש אבל בסתם שזבל"א וזבל"א וידונו כפי ד"ת ודין הנהוג ברור דצריך שלשה כמו אילו קבלו ב"ד ביחד לשנים וכן כתב הט"ז דהאי דינא ליתא וצע"ג:

וכל מקום שא"י לחזור א"י להוסיף דיינים משמ' לפ"ז כל שטען כבר דא"י לחזור אף להוסיף הדיינים אינם יכולים ובתשוב' שב יעקב הביא קושיא בשם שאירי הגאון המנוח מוהר"ר ברוך כהנא אב"ד ק"ק פיורדא דהא מקורו של דין דיכול להוסיף בדיינים למדו הרמב"ן בפי' לתורה בפ' דברים מספרי טרחכ' וכו' ראה חבירו נוצח בדין אמר הריני מוסיף בדיינים והא זה מיירי בשכבר טען כדאמרינן ראה חבירו נוצח בדין כו' וע"ש שחשב לתרץ ולחלק בין תובע לנתבע וכבר השיגו הגאון בעל שב יעקב אלא שגם תירוץ של השב יעקב דוחק למאד דפי' דבאמת לא היה טענתו להוסיף בדיינים מועיל דלאחר שכבר טען א"א להוסיף רק מ"מ טען הוא והרי זה טורח לדיין ע"ש וזה דוחק רב דאם נחשב לטורח מה שטוענים דבר אשר באמת אינם מועילים לדינא הרבה טענות יש בכל משפט ודברי ריבות מה שטוענים הבע"ד זה בכה וזה בכה ואינו נ"מ ומועיל לדינא לא יכילן היריעה ולמה בחר בטענה זו שאין כ"כ בטורח באשר יהיה הבע"ד מאריך בחביל' ראי' ודברי' של הבל שאין בו ממש. ועוד וכי דור המדבר דור דעה לא היו יודעים דבר חוק ומשפט שאין להוסיף דיינים לאחר שכבר טען בב"ד ומה היה זה טורח שהטריחו לב"ד לטעון דבר שאינו ועוד לפי דבריו יסתרו דברי הרמב"ן בתורה דס"ל לאחר שטענו א"י להוסיף לדברי רמב"ן בחדושיו דס"ל להדיא דיכול להוסיף כ"ז דלא כתב. אבל לכאורה אין כאן קושי' דמה בכך דכבר טענו וראה נוצח חבירו בדין מ"מ הא במקום שנהגו לכתוב כ"ז דלא כתבו יכול לחזור אף דכבר טענו וכמ"ש הרמ"א להדיא במקום שאין המנהג לכתוב א"י לחזור משמע הא במקום שנהגו לכתוב אף דכבר טענו כ"ז דלא כתבו יכולים לחזור ואף להוסיף בדיינים יכולים וא"כ בכי האי גוונא איירי במדבר דעדיין לא כתבו דאז לא היה עדיין ב"ד קבועים שם אלא דא"כ יקשה להנך פוסקים דס"ל דאם טענו כבר אף דעדיין לא כתבו א"י לחזור א"כ הך ספרי דראה חבירו נוצח בדין דיכול להוסיף בדיינים איך מתוקמ' ודוחק דבאמת להך דיעה ליתא לדינא של רמ"א ותמיד יכול להוסיף בדיינים דא"כ לא ה"ל לרמ"א לסתום סתומים. ובפרט כפי הנר' מנ"י פ"ק דב"מ ובס' אסיפת זקינים להדיא הרמב"ן ס"ל כדעת רשב"א ור"ן דאם טען א"י לחזור אף דעדיין לא נכתב ע"ש. ואמת דהרמב"ן בחדושיו לב"ב פרק גט פשוט כתב להדיא כמ"ש דכתב אעפ"י שבירר לו אחד יכול לחזור עד ישיבתן בדין דהיינו שטענו בפניהם או עד לאחר גמר דין (והיינו כדעת הרי"ף דמ"מ אף שטען יכול לחזור) ומשכתבו א"י לחזור וכו' וכן נ"ל גבי בירורין של ב"ד שאמרתי שיכולים להוסיף על שלשה עד שיכתבו כדאמרינן בספרי טרחכ' ראה בעל דינו נוצח בדין אמר וכו' מוספני עליכם דיינים ואעפ"י ששנו ד"מ בשלשה לומר שכופין לברור להם ז"א וז"א אילו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפים שנים שנים והדבר צריך הכרע ומיהו ודאי אם קנו או כתבו בירורין אין להוסיף ואין לגרוע עכ"ל הרי דדעתו שם לדינא כהרי"ף דבעי דוקא כתיבה ולולי כן תמיד עד גמר דין יכול לחזור וא"כ אף קודם כתיבה יכול להוסיף בדיינים ובזו איירי הך דספרי ואין כאן פקפוק בדבריו. אלא דמ"מ קשה לדעת הרשב"א והר"ן דס"ל משטענו א"י לחזור כנ"ל וגם הרמב"ן כתב כנ"ל והדבר צריך הכרע הרי לא החליט הדבר ואיך פסקו הרמ"א להדיא בלי ספק ולכן נראה דכל טעמו של הוספה משום דיכול לומר לבית וועד או לב"ד הגדול קאזלינא ונתן הרמב"ן הטעם דכתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה וזה שדרשו הגמ' וכמ"ש הרא"ש סוף פ' ז"ב בשם ר"ת דקאי על ב"ד הגדול ונראה מדברי רמב"ן שם בחומש דס"ל כרמב"ם דבית וועד וב"ד הגדול שווים הם דפתח בבית וועד ומביא קרא דצדק תרדוף דקאי על ב"ד הגדול וש"מ דס"ל דהיא היא וא"כ דהוי הוספה כמו לב"ד גדול קאזלינא פשיטא דאף דכבר טענו יכולים למימר לב"ד הגדול אזלינא כמבואר בגמ' דב"ק בפ' הגוזל מ"ש דלא פתחי' ליה דיכול לומר לב"ד גדול קאזלינא משפתחו נמי מצי אמר לב"ד הגדול ופי' פתחו היינו שטען לפניהם כמ"ש היש"ש שם. וא"כ אף הוספה כן רק לדעת הרשב"א והר"ן י"ל כי מצי למימר אף שטען לב"ד הגדול איזול היינו בב"ד של שלשה דדנין בכפי' בלי קבלת בע"ד אבל בזבל"א דקיבלו אותן וכבר טען א"י לחזור ולומר לב"ד איזול דכבר קבלו מרצונם אלו הדיינים לטעון ולדון בפניהם. ואיך יאמר לב"ד הגדול ניזול. וא"כ אף בהוספה של דיינים א"י לטעון דזהו הוי כמו ב"ד גדול ולאחר שקיבל אלו בזבל"א א"י לטעון כן. וא"כ אין כאן קושיא מהך דספרי דשם במדבר לא איירי כלל מב"ד שקבלו בזבל"א רק בב"ד של ג' שהיו דנין מעצמן בכפי' ובזו מבואר בגמ' דאף דטענו יכולים לומר לב"ד הגדול ניזול ואף להוסיף בדיינים רשאים דהיינו ב"ד הגדול כהנ"ל אבל בזבל"א א"י לחזור ואף בדיינים א"י להוסיף כהנ"ל. וזהו ספיקו של רמב"ן ז"ל שכתב והדבר צריך הכרע היינו בזבל"א דבהו איירי אי גם בזה יכולים להוסיף דיינים לאחר שטען דאפשר דא"י לחזור אבל בדיינים דעלמא אין כאן ספק כלל כמבואר בספרי ולכך יפה כתב הרמ"א גבי זבל"א דאם אין יכולים לחזור להרי"ף בכתיבה ולרשב"א והר"ן בשכבר טענו א"י להוסיף בדיינים כהנ"ל והספרי איירי בב"ד בלי זבל"א דיכול לומר לב"ד הגדול ניזול ואף להוסיף רשאים ולק"מ. ובהכי מיושב מה שהקשו להרי"ף וסייעתו דס"ל דקודם כתיבה בזבל"א יכול לחזור דהא אפי' בג' דדנו בע"כ משטען א"י לחזור דהא גבי נאמנים עלי ג' רועי בקר אמרינן דיכול לחזור עד גמר דין משמע הא בכשרים משטען א"י לחזור דבכשרים אף דא"י לחזור סתמא מ"מ אי טען לבד"ג קאזלינא תמיד אף דפתחו ליה בדינא יכול לחזור כנ"ל. וכן הדין בזבל"א לדעת הרי"ף אבל אם כתבו א"י לומר לב"ד קאזיל וכן א"י להוסיף בדיינין כמ"ש הרמב"ן דהיא היא ודעת החולקים על הרי"ף ס"ל דזבל"א א"י לחזור בשטענו אפי' לב"ד הגדול וכן א"י להוסיף וזה מעליות' דזבל"א. וכן המעיין שם ברמב"ן בתורה כתב להדיא בג' דדנו בע"כ. וע"ז כתב דיכול להוסיף דאף דא"י לחזור לגמרי מ"מ מצי אמר לב"ד גדול איזול והיינו הוספה כמ"ש להדיא. אבל בזבל"א לא איירי. ולכך כתב בחדושיו דצריך הכרע. דנסתפק אי מצי לומר לב"ד הגדול ניזול כ"ז דלא כתב כהרי"ף או דא"י בשכבר טען הואיל וביררו להם מרצונם כרשב"א ור"ן ובזו ניחא נמי דבפי' התורה כתב הרמב"ן דאם כבר טען דא"י לחזור ואילו בחדושיו לב"ב כתב כ"ז דלא כתבו יכול לחזור אלא דיש לחלק בין חזרה לחזרה דחזרה לגמרי מבלי לציית כלל בזו א"י בשכבר טען אבל לב"ד הגדול קאזלינא יכול לחזור אם לא בזבל"א וכתב שטר ברורים לדעת הרי"ף אז א"י לחזור כלל אפי' לב"ד הגדול כנ"ל. ודברי רמ"א בזבל"א מדוקדקים לכל דעת. ומזה נראה פשוט דאפי' יש ב"ד קבוע בעיר דלא מצי לטעון לא אדון לפניכם רק בזבל"א כמ"ש הרמ"א לעיל סימן ג' סעיף א' ע"ש מ"מ יכול להוסיף בדיינים דהא מצי אמר לב"ד הגדול ניזול דבזו לא שמענו חילוק בין ב"ד קבוע לאינו קבוע והרמ"א לקמן בסי' י"ד ס"א כתב דבעו"ה אין לנו ב"ד הגדול אבל זולת זה לא שמענו דלא מצי אמר מב"ד קבוע לב"ד הגדול וא"כ הוספה בדיינים היינו ב"ד הגדול. והרמ"א כתב כאן דא"י לחזור היינו לומר לב"ד הגדול ניזול בזו א"י להוסיף אבל בב"ד קבוע דיכול לטעון לב"ד הגדול נילך אף להוסיף בדיינים רשאים וזהו דלא כמ"ש בתשובת שב יעקב דבב"ד קבוע א"י להוסיף בדיינים וזה אינו כמ"ש והרב בעל שב יעקב לא נחית לחלק בין חזרה בב"ד לחזרה דב"ד הגדול ולכך כתב כל מה שכתב:

אפי' עד אחד מעיד וכו' כ"כ הטור ובאמת הכי משמע שם לאוקומת' דרבין בשם רבי יוחנן בריש פרק זה בורר דמוקי לפלוגתא דר"מ ורבנן בזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל עדו של זה דאיירי בעדים פסולים ודיינים כשרים ודיינים פסולים ועדים כשרים. דר"מ סבר מגו דפסלו לעדים פסלו לדיינים. ורבנן חולקים ש"מ אפילו במקום מגו לא מהימן לפסול לדיינים אף דאינו נגיעה כ"כ דהא איכא בי דינא אחריני כמבואר שם בגמ'. אבל קשה א"כ אוקומת' קמיית' דמוקי לרישא בפוסל דיינים של זה בערכא' שבסוריא ובפיסול עדיו בפסול משפחה למה לא מוקי גם רישא בכה"ג ותרתי צריכינן רישא להודיע כח דרבנן דאפי' בדיינין דאיכא בי' דינא אחריני מ"מ אינו נאמן וסיפא אפילו בעדים מהימן לר"מ וכנ"ל לרבין אליבא דר"י ע"ש ומזה נראה לכאורה דלהך אוקומתא באיכא ע"א עמו לכ"ע גבי דיינים נאמנים דאין כאן נגיעה כיון דיש בי דינא אחריני. והך אוקומת' בערכאות שבסוריא הביאו הרמב"ם בפי' המשנה והר"א וכן הרמב"ן ומשמע דקאי להלכתא וכ"כ לחד לשון ברש"י דפליגי לר' דימי ר"מ וחכמים בצריך לברר ופירש"י דר"מ ס"ל הואיל וצריך עוד כת אחת כשרים וא"כ אין כאן נגיעה בכת זו כיון דיש לו כת עדים אחרים. וא"כ אף בדיינים כן דהא יש כאן דיינים אחרים דשכיחי במתא ותורה א' לכולן ודוחק לומר דלכך לא מוקי ליה רישא בדיינים כמו בעדים דס"ל דלא ה"ל למשנה למיתני בתרי בבא זה פוסל דיינו פלוגתא דר"מ ורבנן ובפוסל עדו וכו' רק ה"ל למתני כחדא זה פוסל דיינו ועדו של זה וח"א א"י לפוסלו דהוה פלוגתא בתרתי ומדמחלקינן בתרי בבא ש"מ דענינו של פיסול דיין אינו ענינו של פיסול העדים דבדיינים איירי בערכאות שבסוריא ודוחק:

דהא בעינן שיהיו בע"ד עומדים וכו' לקמן ס"ס י"ח כתב המחבר ב"ד פוסקין בד"מ שלא בפני בע"ד וכבר הרגיש בזה הסמ"ע ותי' דשם איירי דכבר טען לפני ב"ד רק קודם גמר דין נתן זה זכותו לאחר ובכה"ג בד"מ גומרין שלא בפני בע"ד וכמ"ש רשב"א אבל כאן דהב"ד הגדול לא שמעו כלל טענת' אין להם לפסוק שלא בפני בע"ד. והב"ח הקשה דהא לקמן איירי דנתן זכותו לאחר וא"כ מאותו אחר לא שמעו הטענות. ולכן מחלק הב"ח בין לכתחילה יש לפסוק אף בד"מ לפניו אבל בדיעבד אינו מעכב כמ"ש הרשב"א דוקא בד"נ דגלי לן קרא השור יסקל וכו' אבל לא בד"מ עכ"ל. והש"ך בס"ק ח' השיג דמה בכך דנתן זכותו לאחר סוף כל סוף טען הראשון ולא עדיף זה השני מגברא דאתי מחמתי' ולכך לא הוי רק גמר דין וזהו שמחלק הרשב"א דבד"נ אפי' בגמר דין צריך דוקא בפני בע"ד אבל בד"מ א"צ אבל לכתחילה הדין אף בד"מ בעי דוקא בפניו אפי' באי אפשר באופן אחר ע"ש ובאמת באותה טענה של הב"ח מהך דנתן זכותו לאחר דלקמן בסי' ח"י יפה תי' הש"ך דהא מ"מ שמעו הב"ד הטענות ומה איכפת לן שהוא בעודנו עוסקים בדין נתן זכותו לאחר. רק עדיין יש להקשות מהא דלקמן בסי' קכ"ד דנשים יקרות וכן בת"ח שוגרים להם סופרי דיינים ושומעים טענתם וע"פ טענתם פוסקים הב"ד וא"כ וכי לא יהיה הב"ד ששולחי' הטענות לב"ד הגדול כמו סופרי דיינים ולמה לא יפסקו הב"ד הגדול עפ"י שמועות הטענות מב"ד הקטן ועכצ"ל כדברי ב"ח דהיכא דא"א אף תחילת דין גומרים שלא שמעו טענות רק מפי שלוחים והתם א"א משום יקרא אבל כאן הא אפשר דב"ד הגדול שולחין לב"ד הקטן דעתם והם יפסקו בפני בע"ד. ויפה כתב הב"ח. וא"כ יש לומר דאף בגמר דין אין לפסוק במקום דאפשר שיהיה בפני בע"ד דהא דמחלק הרשב"א בין ד"מ לד"נ הוא מהך דב"ק דף מ"ה דמשמע בד"מ גומרין דינו שלא בפני בע"ד ושם איירי במקום דא"א בלא"ה אבל לכתחילה בעינן בכל מקום בפני בע"ד ודברי הב"ח נכונים: