אורים ותומים, תומים קכד

הנתבע וכו' עיין סמ"ע דכתב דתובע מותר וכו' ולשיטת הרמב"ם דלא תהא סנהדרין שומעים מפי המתורגמין קאי אף על בע"ד אחד תובע ונתבע במשמע רק האמת כמ"ש אחר כך וכמ"ש הש"ך דבתובע יכול להקנות לו בהרשאה והוי כבעל דבר דהא זוקק עדים לקרבן שבועה על תביעתו אבל בנתבע א"א למצוא הרשאה. אמנם בקבליה עליו דעת הסמ"ע לעיל סימן י"ז והש"ך פה בס"ק א' דמותר ומזה נתפשט המנהג בכל מקומות דמעמידין התובע ונתבע מורשה בלי שטר הרשאה והיינו משום דהוה כקבלו עליו והנה הרב בעל כה"ג הביא בשם משפט ישמואל דאפילו יתפייס התובע אין שומעין דאיסורא מבלי לשמוע מפי מתורגמין ולדון עליהם. ודברי סמ"ע עיקר דאל"כ הך דכ"ג דאמרי' ימנה אנטלר קשיא ליה ומ"ש הר"ן לתרץ משום יקרא דכ"ג ק' וכי בשביל כבודו נעביד איסורא ח"ו אין חולקים כבוד וכו' אבל לפי הנ"ל דבקבלהו עליה מותר א"כ ודאי התובע מרוצה דלא יעמוד הכ"ג בעצמו דכבודו מוטל על כל וקדשתו כתי' ואם כן ודאי מוחל ואנן כייפינן ליה למחול והוי קבליה עליה ושרי. וכתב הרב הש"ך בס"ק ד' דאם הודה המורשה של הנתבע הודאה גמורה היא כמ"ש הריב"ש בסימן שצ"ב ודלא כמהרשד"ם ע"ש ויפה כתב דאין לנו אלא דברי הריב"ש אבל דברי הריב"ש בעצמן צריך בירור דריב"ש כתב דודאי מדלא משני הירושלמי על הך דקושי' דכ"ג ימנה מורשה דאם יודה מה יועיל ומשני משום דכי ישבע המורשה במקום הכ"ג ש"מ דס"ל דהודאת השליח מחייב משלחו רק היינו דוקא בממנה להאנטלר בפנישני עדים ומקבל אותו בפני עדים שיהיה הודאתו כהודאתו אבל באם לא מינהו בפני עדים אין כאן הודאה בפני שנים. וצריך לומר לאו דוקא בפני שנים רק אחד והמורשה דהא הוא נעשה עד וא"כ הרי כאן שנים. ואם הוא קרוב צריך להיות שנים רק מ"מ צריך בירור אם הודה השליח בנו"ן ונודע שלא צוה לו המשלח להודות רק הוא עשה כן מעצמו כי חשב שבזה האמת עם התובע והמשלח מערער ואמר מי צוך להודות למה לא יוכל לטעון לתקוני שלחתיך וכו' ומה לך להודות דברים שלא שמתי בפיך. ואם נאמר דהוא סביר וקיבל כל מה שיודה שיתחייב הוא יהיה טענתו יהיה מה שיהיה כי כך מינהו בעדים וסברת וקבלת דבר הזה צריך קנין להתחייב במה שיאמר חבירו ודבר שאינו חייב בעולם כי לפי דבריו לא לאמת הודה ואפילו בקנין אני מסופק אם לא הוי אסמכתא כי לא עלה בלבו שהמורשה יודה מה שלא שם המרשה בפיו. ואם יש כאן הכחשה שהשליח אמר כך צוית לי להודות והוא מכחישו א"כ שורת הדין דהשליח אינו רק אחד רק הוא קיבל עליה להיותו נאמן עליו והוי כמקבל ע"א להיות נאמן כשנים דנאמן כמש"ל בסימן כ"ב אך לפ"ז צריך להיות המורשה כשר לעדות אבל באם הוא קרוב ופסול כבר נתבאר לעיל סימן כ"ב בהג"ה דבתרתי לריעותא שיהיה נאמן כבי תרי צריך קנין וע"ש בש"ך שאפילו בע"א כשנים דעת הרבה פוסקים דבעי דוקא בפני ב"ד ואם לא צריך קנין ואף כאן צריך קנין ואין כאן קנין דברים כמו שחשב הרב הרשד"ם דהא מכשיר לשליח שהוא ע"א שיהיה נאמן לומר כל מה שהודה היה בציווי שלו כמו שנים ומכ"ג אין ראיה כלל דבאמת פריך וימנה אנטליר ויעשה קנין להאמין בכל דבר. ולכן דינים אלו צריכין בירור. והנה פה בקהלתינו נוהגים להיות. מורשה לתובע ונתבע ולפעמים אין התובע ונתבע עומד לפני ב"ד כלל אבל בהגיע הדבר לידי הכחשה נוהגים מבלי לסמוך אמורשה וצריך בע"ד להיות. עומד בב"ד ויקום בפניו כחשו ומנהג יפה הוא: