צל"ח פסחים ח

מתחלה לא הוקשה להם אלא מאיסורי הנאה דומיא דחמץ וא"כ מה קשיא להו מנזיר שאינו מאסורי הנאה ולענ"ד נראה דמתחלה רצו להקשות אליבא דכ"ע לכן הקשו דוקא מב"בח וערלה וכדומה מאסורי הנאה וניחא להו משום דחמץ מותר כל השנה ולא בדילי מיניה ועכשיו הוקשה להו מנזיר היינו לרי"הג דס"ל דחמץ מותר בהנאה ואפ"ה אית לי' אור לי"ד בודקין את החמץ וכמבואר בדף ך"ח ע"ב בסוף ד"ה ר"ש אומר ואם כן לדידי' קשיא מאי שנא חמץ שצריך ביעור ומאי שנא נזיר שאינו צריך ביעור

שם בא"ד דהא אמר שיאור ישרף וכו' ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות וכו' הנה מלשונם זה שכתבו ואיכא למ"ד נמי התם וכו' דכוונתן על הסוגיא בדף מ"ג ע"א שהביא שם ברייתא שיאור ישרוף וכו' ושמעינן ליה לר"מ נוקשה בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות והיא גופא קשיא למה הוצרכו להוכיח זה מברייתא ולא הוכיחו זה ממשנה דף מ"ח ע"ב שיאור ישרוף והאוכלו פטור ומלבד שעדיף להוכיח מן המשנה אלא שאפילו הי' ההוכח' יותר חזקה שעכשיו שהוכיחו מן הברייתא הוצרכו להקדים וליכא בל יראה לפי' ר"ת אבל אם היו מוכיחים מן המשנה הרי מפורש במשנה והאוכלו פטור ואם פטור על האכילה ק"ו שאינו עובר בב"י ונראה שמן המשנה לא היו יכולים להוכיח דאמרינן לא פלוג אבל הטעם שישרוף כדאמרינן בחולין דף ד"ג ע"ב שיאור דר"י לר"י מהו ספיקא הוא פי' רש"י מדאמר ישרוף אלמא צד חמץ יש בו ומדקאמר והאוכלו פטור אלמא לאו ודאי חמץ הוא יעו"ש ומעתה אין שום ראיה מן המשנה ושיאור ישרוף היינו שמא חמץ גמור הוא ועובר בב"י אבל מהברייתא הביאו שפיר ראי' דשם קאמר שיאור ישרוף והאוכלו בארבעים ואם כן ודאי לאו ספיקא הוא שעל הספק לא הי' לוקה ואין לומר הא דהוה לקי עלה היינו משום דרבי' רחמנא אבל אכתי ספק הוא שמא חמץ גמור ולכך ישרוף זה אינו סברא כלל דמדרבי' רחמנא מכלל דלאו חמץ גמור הוא שאם הי' חמץ גמור למה הוצרך קרא לרבויי ואטו איכא ספיקא קמי שמיא וא"כ לר"מ שפיר הוכיחו התוספות דאמרינן לא פלוג לפי ר"ת שסובר שאינו עובר בב"י ולפי זה אין מדברי התוס' הוכחה רק אם איסור מדאורייתא באכילה אסור להשהותו אבל אם גם איסור האכילה אינו מן התורה גם התוס' מודים דלא שייך למגזר בשהיי' דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהאכילה עצמה היא רק מדרבנן לא גזרינן שהיי' אטו אכילה וא"כ דעת התוס' כדעת הטור בסי' תמ"ב שכל חמץ שאיסור אכילתו אינו מן התורה מותר לכתחלה להשהותו ודלא כמ"א בסימן תמ"ב ס"ק א' שנדחק מאד בדברי הטור והי' סבור שהתוספות חולקים עליו וכל זה גרם לו שהי' סבור שהתוס' הביאו ראיה ממשנה דשיאור ישרוף ושם קאמר והאוכלו פטור ושפיר הוה מוכח דגם אם איסור אכילתו אינו מן התורה אפ"ה ישרוף אבל לפי מה שביארתי שמן המשנה ליכא ראי' רק כוונת התוס' על הברייתא נסתרו דברי המג"א ובחידושינו בפרק ואלו עוברין יבואר יותר

ואין לומר דאכתי מוכח דאפילו מה שלא הי' לוקה על אכילתו אפי' הכי ישרוף דאלת"ה א"כ נפשוט מיני' שם בחולין דע"כ ספיקא הוא דאי ברי' הוא וא"כ ודאי אינו חמץ למה ישרף ונראה שהאבעיא שם בחולין הוא מהו ספיקא של שיאור אם הספק הוא אם חמץ או מצה וא"כ הי' יוצא שם ידי נדרו ממ"נ או שספיקו הוא אם הוא חמץ או ברי' וא"כ אינו יוצא שם ידי נדרו דשמא אינו לא חמץ ולא מצה רק ברי'

שם בד"ה והא קמ"ל וכו אומר ר"י דפשיטא לי' וכו' משום דמסקינן בסוף פ"ב דמגילה וכו' והקשה מהרש"א וז"ל ומיהו ק"ק בסוגיא דהתם וכו' וא"כ ע"כ הא דפריך והא קיימ"ל לאו אהאי קרא סמוך וכו' יעויין במהרש"א ונלע"ד ליישב דודאי גם מעיקרא דקאמר והא קיימ"ל כו' אקרא ואנחנו עושים סמך אבל עדיין לא אסיק אדעתא קרא דוהיה לנו הלילה למשמר וא"כ איכא למימר דאינהו מקדמי ומחשכי אבל הא ודאי שאם היו מוסיפי' במלאכה גם בלילה היו מוסיפים בבוקר ובערב אבל לומר שהיו מחשכי אבל לא מקדמי או להיפך זה אינו סברא והיינו הא דקאמר התם במגילה אינהו מקדמי ומחשכי ולפי זה לפי ההוה אמינא למילף מקרא דויקרא לאור יום למאיר ובא קרא יום ואם כן מעמוד השחר יממא הוא ולא היו מקדמי קודם התחלת היום כלום ממילא לא היו מחשכי בלילה ומוכח ממילא דעד צ"ה לאו לילי הוא דהא כתיב ואנחנו עושים וגו' עד צ"ה אלא ודאי דלא דרשינן למאיר ובא ושוב אין ראי' מהאי קרא לגמרי דאיכא למימר אינהו מקדמי ומחשכי והמציא לו התרצן שה קרא דוהיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה ואדרבה מסוגיא דהתם מוכח דמה דקאמר הכא והא קיי"ל דעד צ"ה לאו לילה הוא אהאי קרא סמיך דאי כסברת המהרש"א דלאו אהך קרא סמיך וא"כ מכלל שיש הוכחה אחרת על זה דעד צ"ה יממא הוא א"כ איך קאמר התם שוב וכי תימא משיעלה עמ"ה לאו יממא הוא ומכי ערבא שמשא לילי הוא והרי כבר קיי"ל ממקום אחר דעד צ"ה לאו לילי הוא ולא עוד אלא שהוא אפילו אך למותר שם שהרי שם אינו מפלפל על התחלת הלילה רק על התחלת היום לפרש המשנה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר וכו' ואם כן לא הוה ליה רק למימר וכי תימא משיעלה ע"ה לאו יממא הוא ואינהו הוא דמקדמי אלא הוא הדבר אשר דברתי שזה בזה תלוי שאם לא הוי מחשכי ג"כ לא הוי מקדמי וכל סוגיא דהתם על נכון והתוס' שהביאו כאן בפסחים קרא דוהיה לנו הלילה למשמר האמת נקטי דמהכ' מוכת אבל באמת לא הוי צריכי לזה הכא דקאי אמאי דקאמר למאיר ובא קרא יום ושוב מקרא דואנחנו עושים לחוד מוכח דעד צ"ה לאו לילי אלא שכל זה לפי ההוה אמינא וכיון שהאמת המסקנא פן הוא נקטי המסקנא אליבא דאמת ועוד שהרי התוס' קאמרי דמהכא מוכח דמעלות השחר יום הוא וזה ודאי צריך קרא דוהיה לנו הלילה:. ע"ב אמר ליה הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ וכו' הא דלא השיבו ממלאכה גופיה הוא עצמו יוכיח שהרי מחצות ולמעלה אסור במלאכה בכל מקום כמבואר בריש מקום שנהגו ועד חצות תליא במנהג' ונראה שתי תשובות בדבר חדא שהרי כתבו התוס' בד"ה היכן מצינו שהיינו דוקא היכי דליכא סברא וכו' והרי מה שמלאכה אסורה אחר חצות הוא מטעם. אף פסח שמ"ש התוס' שם בריש מקום שנהגו ואיכא סברא ועוד שבאמת גם ר''י ידע דשאני דאוריית' דעד הכי אסר רחמנא וכו' ועיקר קושיתו היה משום לעות דרבנן וזה לא שייך במלאכה ומזה היה ראיה לשטת הירושלמי שהביאו התוס' ריש פרק מקום שנהגו דאחר חצות אסור במלאכה מן התורה

שם שפיר קאמר ליה ר"י לר"א. הנה לדעת בעה"מ דלר"ש חמץ שרי באכילה כל יום י"ד אלא שאסור להשהותו ותיכף שמצאו צריך שיאכלנו ובאכילתו משביתו אם כן קשה כאן דקאמר שפיר קאמר וכו' ודלמא ראב"י כר"ש ס"ל וגם באכילה מותר כל היום וצריך לומר דאעפ"כ שייך הוא עצמו יוכיח דמקצתו מותר חמץ להשהותו ומקצתו אסור להשהותו אלא דאז שוב לא היה שייך להקשות שעות דרבנן ונראה דג"כ שפיר שייך דהרי שורפין בתחלת שש וכל שעה ששית אסור בשהיה מדרבנן רש"י בד"ה מדקאמר ובי"ד שחרית וכו' וטעמא דר"י מפרש לקמן בפרקין הנה כוונת רש"י במה שכתב וטעמא וכו' משום דקשיא ליה דלמא אור היינו ע"ה ובי"ד שחרית היינו הנץ החמה ואמנם זה היה יתכן לפרש אם היה ר"י מצריך ג' השבתות כנגד ג' השבתות שבתורה כקס"ד מתחלה לקמן דף י' ע"ב א"כ גזרת הכתוב הוא ועל כרחך צריך לברור ג' זמנים אבל כיון דבאמת מפרש שם טעמיה דר"י משום דגזור דלמא אתי למיכל מיניה ובאם לא בדק קאמר אם כן למה קאמר ע"ה ונץ החמה לשני זמנים וכי מה חילוק בין זה לזה בשלמא אם אור היינו אורתא שפיר קאמר לכתחלה בודק אור לי"ד שאז אור הנר מאיר בלילה ואם לא בדק יבדוק בארבע עשר שחרית כולל כל חמש שעות שאז עדיין לא נאסר בהנאה ולא ימתין לכחלה עד שעה ששית שכיון שחמור אז שאסור בהנאה יש לחוש דלמא אתי למיכל מיניה ואם לא בדק אז יבדוק בשעת הביעור וסמכינן באיסור דרבנן שלא לחוש דלמא אתי למיכל מיניה א"נ בי"ד שחרית ממש משום זריזין מקדימין מצפרא ואם לא בדק אז יוכל לבדוק אפי' בשעת הביעור ולא גזרינן באיסור דרבנן דלמא אתי למיכל ואם אור היינו ע"ה א"כ מה בין ע''ה לשחרית ואם משום זריזין א"כ יחלק כל הששה שעות לששה זמנים ובכל שעה יוחשב זריז כנגד של אחרים אלא ודאי הא ליתא והיה די שיאמר אם לא בדק אור י"ד דהיינו ע"ה ולא היה זריז יוכל לבדוק אח"כ אפילו בשעת הביעור אלא ודאי מדפרט תלתא פרטי אור ושחרית ושעת הביעור מכלל דאור אורתא הוא

תוס' ד"ה ראב"י וכו' למה דמסקינן אור ממש וכו' הנה מלתא דתמיה חזינא חזינא בדברי תוס' שכתבו דמסקינן אור ממש ולא כן הוא דאף דמשני כאן לא מאי אור עמוד השחר דיחוי בעלמא הוא לומר דמכאן ליכא קושיא על רב הונא אבל כיון דמסקינן לקמן בסוף הסוגיא דכ"ע אור אורתא ומר כי אתריה וכו' א"כ המסקנא אור אורתא וגם כאן משעת האור דקאמר ראב"י אורתא הוא ואיך כתבו התוס' דמסקינן אור ממש ולפי מ"ש לעיל בתחלת הסוגיא בד"ה קס"ד הוא נכון ועיין שם ולקמן יתבאר עוד במסקנא דסוגיא דאור

ע"א ותנא דידן מ"ט לא תני לילי לכאורה יפלא מדוע דוקא על תנא דידן הוא שואל והלא כמה משניות שהביא לעיל דתני בהו אור ומשמעותו לילה ועל כל הני היה לו לשאר למה לא תני לילי ונראה דכולהו משניו' וברייתות אין מקום לטעות בהו ופירושם מבואר דאור היינו אורתא אבל תנא דידן אין פירושו מבואר ופוק חזי שבתחלת הסוגיא הי סובר דפליגי בזה רב הונא ורב יהודה וא"כ היה לו להתנא למתני לילי שהוא לשון מבואר במקומו ולא נצטרך לפשוט ממקום אחר שוב עיינתי בר"ן וראיתי שהר"ן רמז לזה שכתב ותנא דידן מ"ט לא תני לילי שהוא לשון מבואר יותר וכונתו למה שכתבתי

שם לישנא מעליא נקט ורש"י פי' דלילי לאו לשון מגונה הוא וכונתו לתרץ דא"כ למה תני תנא דב"ש לילי והנה אכתי קשה כיון דעכ"פ אור הוא לשון צח יותר הוה ליה גם לתנאי דב"ש לבחור לשון צח וג"כ למתני אור והר"ן תירץ זה וכתב פתח תנא דמתני' באור על שם פתח דברך יאיר וכונתו דבחחלת המסכתא ראוי לדקדק ביותר צח ומצוחצח משא"כ תנא דב"ש שאינו תחלת המסכתא ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ולפי זה אני תמה לעיל בדברי ראב"י מאמתי י"ד אסור בעשיי' מלאכה משעת האור ג"כ היינו אורתא ולעיל דדחי לא מאי אור עמוד השחר דחי' בעלמא הי' שלא להקשות על ר"ה כי עדיין לא זכינו דכ"ע אור אורתא והיה ס"ד דנגהי ממש אבל עכשיו שזכינו דכ"ע אור אורתא א"כ גם דברי ראב"י מתפרשים אור אורתא והיא גופא קשיא כיון שאינו תחלת המסכתא וגם שם יש מקום לטעות דהיינו ע"ה כפי שרצה לדחות מתחלה א"כ היה לו למתני לילה כיון שאינו לשון מגונה ולכן נראה דגם במסקנא ראב"י משעת האור דקאמר היינו ע"ה ומה דמסיק דכ"ע אור אורתא היינו אור אבל שם דקאמר משעת האור בה"א הידוע היינו ע"ה ושאני אור מהאור וכדרך שאמר לעיל לאורה שאני הכי נמי האור שאני ובפרט לפירוש הרמב"ם בפירוש המשנה שקרא הלילה אור כדרך שקורין דברים הרבה בהיפוכן אם כן האור בה"י הידיע' לומר האור ממש ולא בהפוכו ובזה ניחא דברי התוס' לעיל בד"ה ראב"י שכתבו למה דמסקינן אור ממש רצונם אור ממש ולא היפוך הדבר ולעיל דמקשה מזה היינו לפי שהיה סבור משעת האור היינו משעת הלילה א"כ הקשה בדרך ק"ו שאם האור פירושו לילה אור

תוס' ד''ה תלמוד לומר וכו' וי"ל וכו' ואיצטרך ביום למעוטי לילה שלאחר כן ועיין במהר"ם מלובלין שהכוונה שאם עבר ולא שרפו ביום שלישי וכוונתו דאי שלא יאחר לכתחלה ולא ישרפנו ביום שלישי עד הלילה א"צ קרא שהרי ילפינן מק"ק שתיכף לאכילה שריפה אלא ודאי שביום אתי למעוטי אף אם כבר עבר ולא שרפו ביום השלישי לא ישרפנו בלילה וימתין עד יום רביעי ואף דאיכא תנא ביבמות דף ע"ב ע"ב דס"ל דנותר בזמנו הוא דנשרף ביום אבל נותר שלא בזמנו שכבר עבר ולא שרפו ביום שוב נשרף בין ביום ובין בלילה וא"כ איך נוכל לאוקמי קרא למעוטי ליל רביעי והרי אז כבר הוא שלא בזמנו י"ל דעכשיו שזכינו לדין שאינו נאכל אור לשלישי שהרי כתיב עד יום ומשכחת נותר בזמנו בלילה הוא דס"ל להאי תנא שקרא דכתיב ביום ישרף מוקמינן דוקא בזמנו אבל אי לא הוה כתב עד יום והוה אמרינן שנאכל אור לשלישי ולא משכחת נותר בזמנו בלילה אז ע"כ הוה מוקמינן ביום למעוטי לילה שאחריו אף שהוא שלא בזמנו שהרי לא משכחת לה באופן אחר כלל אבל איפכא קשיא לברייתא דתורת כהנים שם ביבמות דס"ל נותר בין בזמנו ובין שלא בזמנו