צל"ח פסחים עה

שם איתיבי ר"י וכו' לול קטן וכו' יש לדקדק למה הקשה אותו ממשנ' דמדות שהיא בסדר קדשים ודברי יחיד דר"י בנו של ריב"ב אמרה וכאשר באמת השיב דההוא תנא תנא דבי ר"א הוא ולמה לא הקשה לו מסתם משנה מסדר מועד בפ"ז דשקלים בשר הנמצא וכו' זה וזה תעובר צרתו ויצא לבית השריפה ואי היסח הדעת פסול הגוף למה לי עיבור צורה הרי כיון שנמצא א"כ לא ידע אדם ממנו לשמרו ונפסל בהיסח הדעת ומלבד שזו משנה קדומה בסדר מועד אלא שזו סתם משנה היא ולא שייך לתרץ דתנא דבי ר"א היא דאם כן קשיא סתמא אסתמא שהרי שנינו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד ולכן נלע"ד דלא מקרי היסח הדעת רק היכי שיודע ממנו ומסיח דעתו ממנו אבל זה שנאבד ולא ידע בו אדם לא מקרי היסח הדעת ולכן לא הי' יכול להקשות מהך משנה כלל ובזה תבין ותשכיל שמה שנרשם בעין משפט על דברי ר"י פסול טומאה מיימ' פי"ט מפה"מ הל' ד' וכוונתו על מה שפסק שס הרמב"ם בבשר הנמצא שתעובר צורתו כהך סתמא דשקלים אם כן ס"ל דלאו פסול הגוף הוא דאי פסול הנוף למה לי עיבור צורה וכן ראיתי במ"ל שם שכתב בפ"ב דפסחים איתמר היסח הדעת וכו' וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו ועיין בדברי רע"ב בשקלים ועיין בדין זה של רבינו ודו"ק עכ"ל המ"ל וכוונתו שמדין זה מוכח דפוסק כרבי יוחנן ולפי מ"ש לא מוכח מידי וגם דבריו של הרע"ב שם בשקלים אינם נראים לענ"ד וגם הרמב"ם בפירוש המשנה שם לא פירש הטעם משום היסח הדעת אלא משום שמא נותר הוא ועיין בתוי"ט שם ואם כן באמת לא נזכר דין זה של היסח הדעת בדברי הרמב"ם כלל והדבר פשוט שהלכה כר' יוחנן לגבי רשב"ל ואעפ"כ הדבר צריך תלמוד למה השמיטו הרמב"ם ע''ב מכדי זריעה נינהו וכו' ולכאורה קשה אם בשביל קושיא זו דמה לי הקדישן וכו' אמר עלייהו דאמרי שמעתתא דמחשכי הרי דברי רב ששת שפי' לעיל הטעם משום דאפסילו בהיסח הדעת יאירו גם כאן דלכך הקדישן ואחר כך השיקן טמאים דאפסילו בהיסח הדעת והיסח הדעת פסול הגוף הוא דמרא דשמעמא רשב"ל הוא והרי איהו ס"ל דפסול הגוף הוא מה יועיל זריעה לפסול הגוף ונראה דבשלמא לעיל בשתילי תרומה ששנינו אסורים לאכול שפיר יש לפרש משום היסח הדעת אבל כאן במי החג שאמר הקדישן ואח"כ השיקן טמאים קשה אי משים היסח הדעת הוא טומאה מאן דכר שמי' פסולין הוה לי' למימר דהטומא' פרחה מהן בזריעתן ונשארו פסולין אבל לא טמאים אלא והאי שהטעם משום שאין זריעה להקדש

ובדעת רבינו הגדול הרמב"ם בזה אני נאחז בסבך בדבריו וזה לשון הרמב"ם בפ"ו מאיסורי מזבח הלכה ו' מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל והנה הרמב"ם עזב לשון הגמרא שלא הזכירו לשון מתנסכין ואין מתנסכין רק אמרו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן תחילה טמאין והוה ליה גם לרבינו לומר כן כי דרכו תמיד לאחוז לשון התלמוד הא חדא וגם לשון עצמו לא שמר להיות דבר והיפוכו שהרי כיון דנקט בריש דבריו אם טהרן ואחר כך הקדישן וכו' הוה ליה לסיים ההיפוך ולומר ואם הקדישן ואח"כ טהרן אבל רבינו לא הזכיר דבר זה כלל שאם הקדישן ואח"כ טהרן מה דינו רק אח"כ בהלכה ח' כתב מעלה יתיר' עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפילו זרען היוצא מהם פסולים לנסכים ע"ש וא"כ לא עדיפי מים שהשיקן מזרעים שזרען ואמנם כתב הרמב"ם שהוא מעלה יתירה ומשמע דעד הנה דיבור ע"פ הדין לא משום מעלה ואחז כאן דבר חדש שאם הקדישן ואח"כ נטמאו וגם טעם הדבר שסיים הואיל ונדחו ידחו משמע שמטעם דיחוי אתי עלה ששוב אינו חוזר ונראה וגם זה הוא נגד דברי הגמרא שהרי בגמרא פירשו טעם הדבר משום מעלה והנלע"ד בזה דעת רבינו דטמאים וטהורים שזכר כאן בדברי רשב"ל לאו דוקא וטמאים וטהורים לניסוך קאמר אך דלפי זה נסתרו דברי ר' ירמיה דהרי גם כאן שייך דברי רב ששת שהטעם משום היסח הדעת ולכן נראה דהקדישן ואחר כך השיקן לא שייך היסח הדעת כלל דבשלמא לעיל בשתילי תרומה שנטמאו שפיר פירש רש"י בד"ה בהיסח הדעת שכשנטמאו הסיח דעתו מהן אבל אלו המים שכבר נטמאו ואפ"ה הקדישן למי החג והרי כבר נטמאו ולמה הוא מקדישן למי החג וכי אינו יודע שמים טמאים פסולים למי החג אלא על כרחך שדעתו להשיכן ולטהרן ואם כן אינו מסיח דעתו מהן ולכך שפיר הקשה רבי ירמיה מה לי השיקן וכו' אלא מעלה וכו' ואמנם דעת רב ששת ורבה לעיל שלא רצו לפרש בשתילי תרומה משום מעלה נראה שגם כאן אינן מפרשי' משום מעלה אבל הם מפרשים משום דיחוי כטעמו של הרמב"ם ודע שאם הטעם משום דיחוי יש חילוק בין נטמאו קודם שהקדישן והקדישן בין טומאה להשקה שהוא האופן שדבר בו רשב"ל משום רבי אושעי' שהם טמאים ובין נטמאו אחר שהקדישן שהוא האופן שדבר בו הרמב"ם ונבאר הדבר באר היטב וזה פשוט שבשעה שהמים המה עדיין חולין לא שייך בהו דיחוי כלל ואם נטמאו ואחר כך הקדישן נמצא בשעה שהוקדשו תכף הם דחוים זהו דיחוי מעיקרא ואם הקדישן בשעה שהיו טהורים ואחר כך נטמאו זהו נראה ונדחה וסובר ר' ירמיה דיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי ואם כן רשב"ל דאמר הקדישן ואח"כ השיקן טמאים על כרחך אין הטעם משום דיחוי אלא על כרחך הטעם משום מעלה ורבה ורב ששת סברי דרשב"ל סובר דיחוי מעיקרא שמיה דיחוי ועיין לקמן דף צ"ח ע"א ומפרשי טעמו דרשב"ל משום דיחוי ולא משום מעלה ובתרומה לענין איסור אכילה לא שייך דיחוי דאפילו למ"ד יש דיחוי במצות אבל לענין (איסור אכילה לא שייך דיחוי ולכך פירשו טעם הדבר בשתילי תרומה כל מר לשטתו רבה פירש אסורים לזרים ורב ששת פירש משום היסח הדעת והרמב"ם פסק בפט"ו ממעה"ק הלכה ד' ובפרק ג' מפה"מ הלכה כ"ד דדיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי ומעתה לפי ההלכה דדיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי אם השיקן ואח"כ הקדישן אין כאן לא משום היסח הדעת ולא משום דיחוי ולא משום מעלה ובודאי מתנסכין וזהו ראשית דברי הרמב"ם ואם הקדישן ואח"כ נטמאו אין אנו צריכין לומר מעלה עשו שאין זריעה בקדשים אלא ע"פי דין פסולים לניסוך שהרי ראוים הוי בשעה שהוקדשו ואח"כ נטמאו ונדחו ונראה ונדחה לדברי הכל אינו חוזר ונרא' וזהו סוף דברי הרמב"ם ואם נטמאו ואח"כ הקדיש ואח"כ השיקן תליא בפלונתא דר' ירמי' שפירש הטעם משום מעלה א"כ דברי ריש לקיש הלכתא נינהו גם בזה אבל לרבה ור"ש דפירשו הטעם משום דיחוי א"כ אף שב"ל סובר דדיחוי מעיקרא שמי' דיחוי מ"מ אנן להלכה לא קיי"ל כוותי' בזה והרי הם טהורין וכשרין והרמב"ם לא רצה להביא בבבא זו רק מה שכשר לדברי הכל ומה שפסול לדברי הכל וע''פי דין לא בשביל מעלה לכן לא הביא חלוקה זו כלל ואח"כ בהלכה ח הביא מה שהוא רק חומרא ומעלה יתירה

ומעתה גם בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל בהיסח הדעת אם פסול הגוף או פסול טומאה גם כן תליא בפלוגתא דרב ששת ור' ירמיה דלר"י דטעם שתילי תרומה הוא משום מעלה אם כן ממילא בפלוגתא שבין ר' יוחנן ורשב"ל בהיסח הדעת הלכה כר' יוחנן כפי כללי הש"ס ולרב ששת דלא ס"ל מעלה ועל כרחך הטעם שתילי תרומה הוא משום היסח הדעת ועל כרחך היסח הדעת פסול הגוף והלכה כרשב"ל ורבינו לא הכריע בפלוגתא דר' ירמי' ור"ש ולכן לא הזכיר דבר זה בספרו: ובפרק י"א מתרומות הלכה כ"ג כתב רבינו הזורע תרומה טמאה אף על פי שהגדולים טהורים הרי הן אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו עכ"ל.. ראה איך רבינו משגיח על דקדוק לשונו שבפ"ו מאיסורי מזבח כתב הואיל ונדחו ידחו וכאן בתרומה לא כתב הואיל ונדחו ידחו לפי ששם במי החג שייך דיני דיחוי שאינו חוזר ונראה כתב הואיל ונדחו ידחו שנדחי' שוב מלנסכם ע"ג מזבח אבל בתרומה לא שייכי' דיני דיחוי לענין איסור אכילה ולכן זה ודאי שמה שכתב כבר נדחו לא מדיני דיחוי אתי. עלה ואמנם פשטן של דברים משמע שמטעם היסח הדעת הוא שמתוך שהיתה אסורה באכילה כבר נדחו משמירתן והסיח דעתו מהם ואמנם גם זה קשה שכבר כתבתי שרבינו לא הכריע בזה ובפרט שנימא שהכריע כרשב"ל נגד ר' יוחנן ואף שכתבתי שגם ר"ש ור' ירמיה פליגי בזה אכתי איך הכריע רבינו במה שלא הכריעו חכמי התלמו' ולכן נלע"ד שגם רבינו בכאן לא הכריע אם הטעם משום מעלה כר' ירמיה או משום היסח הדעת כרב ששת ולשונו זה הואיל ותרומה שנזרעה וכו' כבר נדחו אתי שפיר לכל הטעמים שאם הטעם משום היסח הדעת ודאי שהוא מדוקדק ואף אם הטעם משום מעלה הוא נכון ורצונו בזה לחלק בין שתילי תרומה שנטמאו ובין שתילי חולין שנטמאו ושתלן שמותר לעשותן תרומה והוא הדין שמביא רבינו אח"כ בהלכה כ"ה וכדי שלא תאמר הואיל ומעלה עשו בתרומה שאין זריעה לתרומה אף אלו לא יעשה אותן תרומה שלענין תרומה אין זריעה מועל' ולכן חילק רבינו שזו כבר היית' אסורה באכילה לכך שוב אינה ניתרת בזריעה אבל שתילי חולין אף בעת טומאתן לא היו אסורים באכילה כלל לא נאסרו מעולם לכך גם כשעושה אותן אחר כך תרומה לא נאסור אותם באכילה אחר שכבר נטהרו בזריע ומדברי הכ"מ בפ"ב מתרומות הלכה י"א מוכח דהרמב"ם סבר כרשב"ל דהיסח הדעת פסול הגוף הוה כמו שאכתוב אחר זה

שם הכא דנגעו בשני דהוי להו שלישי אומר אני דלפי זה אפילו מיירי בענבים לנסכים אפ''ה אין מזה ראיה דעבוד מעלה בקודשת פה דהרי כאן מיירי בדורך הרבה יותר מכביצה וכיון שהוקדשו לנסכים הרי כל הפוסל הקודש מטמא משקה להיות תחלה ולכך הנך ענבים שהם שלישי ועושי' רביעי בקודש מטמא משקים להיות תחלה ונפסלו משורת הדין ולא משום מעלה וצריך לומר דבקדושת פה לא אמרינן שיהיה דינו כקודש שיהיה שייך בו רביעי ועיין בחולין דף ל"ה בסוגי' דחולין שנעשו עש"ק

ורבינו הגדול בפי"ב מתרומות הלכה י"א לא חילוק בין דרכן קודם שעשאן תרומה ובין דרכן אח"כ אלא לענין לכתחלה שכשהם עדיין חולין דורך אפי' לכתחלה ובנטמאו כשהם תרומה כתב לשון דיעבד יעויין שם והביא הכ"מ שהר"י קורקס תמה על רבינו שהרי בתרומה עשו מעלה ולא אמרינן בהוא מפקידי פקידי וניחא ליה דהא דאמרינן כאן דבענבי' של תרומה עסקינן היינו דיחוי בעלמא דלא נפשוט דבקדושת פה עביד מעלה אבל קושטא דמלתא דבקדושת פה נמי עביד מעלה ומיירי ר' יוחנן שהקדישן לנסכים אבל בתרומה לא עביד מעלה ע"כ דברי הכ"מ בשם הר"י קרקוס ולפי דבריו נתבטל גם תירוצו דר' ירמיה דאמר אלמא אין זריעה להקדש הכי נמי אין זריעה לתרומה והרי חזינן דאף דעביד מעלה בהקדש אפ"ה בתו ומה לא עביד מעלה ואם כן צריכין אנו לתירוצו של רב ששת שאסורין משום היסת הדעת וממילא מוכח דהרמב"ם סובר פסול הגוף הוה ועיין מ"ש לעיל ואמנם גוף דברי הכ"מ תמוהים בעיני דלפ"ד דהרמב"ם מפרש דברי ר"י לענין נסכים א"כ למה לא הביא רבינו דין זה דענבים שנטמאו לחלק בין דרכן ואחר כך הקדישן וכו' בהלכות איסורי מזבח כשם שהביא שם בפ"ו לענין מי החג ולומר כיון שפסק במי החג דמעלה הוא בקודש שאין זריעה לא הוצרך להביא הך דענבים זה דבר שאין לו שחר ואטו בשביל שעשו מעלה דאין זריעה נדע דעשו מעלה דלא אמרינן מפקד פקידי והנלע"ד בזה דדעת רבינו למה דקאמר ואב"א דנגעו בשני תו לא צריכין לומר שטעם משום מעלה אלא ס"ל לר"י דחולין שנעשו עט"ק לגמרי כקדש דמו ושלישי עושה בהו רביעי ודלא כסוגיא דחולין הנ"ל ולכך הקדישן ואח"כ דורכן טמאים וכשדורך הרבה מיירי ואנן קיימ"ל שאין שלישי עושה רביעי בנעשו עט"ק כמבואר בדברי רבינו פי"א ע מאה"ט הלכה י"א לכן לא שייך דין זה כלל

והואיל ואני עומד בדברי רבינו בפי"ב מתרומות הנזכרים אבארם לפי קיצר בהם קצת וזה לשונו זיתים וענבים שנטמאו