צל"ח פסחים עב

חזינן כאלו כבר קודם הפסח היה ברשות הא"י וכ"ש לרבא דאמר ליה בהדיא קני לך מעכשיו דאשתכ' למפרע היה קנוי קנין גמור לא"י עכ"ל הרא"ש והנה אני אומר לרבינו הרא"ש ולטעמיך וכי לדידיה מי ניחא דהרי עכ"פ למסקנא לרבא לא מהני מעכשיו לחוד כי אם בהרהינו וגם כן קשה דהא אליבא דאביי הוה ניחא ליה אפילו הוא בבית ישראל כיון דס"ל למפרע היה גובה וכ"ש לרבא דאמר ליה בהדיא קני לך מעכשיו ולמה בעינן הרהינו אצלו ולא סגי במעכשיו לחוד ומ"ש דבמעכשיו לחוד ולא הרהינו לא גרע מחמצו של א"י ברשות ישראל והאחריות על ישראל דבר זה תמוה דא"כ לאביי למה הוה ניחא אפי' הוא בבית ישראל וג"כ נימא דלא גרע מחמצו של א"י ואחריות על ישראל ועל כרחך צריך לומר דמיירי שאין האחריות על הישראל אף שהוא בביתו אם כן גם לרבא נימא הכי ולמה אוקמי בהרהינו אצלו

ומתחלה אמינא מה שנלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם דאף דהוה ניחא לאביי אף בהגיע הזמן אחר הפסח דבזה יפה כתב הרא''ש דודאי מתחלה עלה על דעתו שהגיע הזמן אחר הפסח דאי בהגיע קודם הפסח אם כן למה הוה ניחא ליה לאביי וקשיא ליה לרבא ע"כ לא נחלקו אביי ורבא אלא אי היה גובה למפרע דלרבא קודם הזמן כיון דאי בעי מסלק בזוזי לא קני אבל עכ"פ משעת פרעון ודאי קני וכדאמר רבא מכאן ולהבא היה גובה ואם כן בהגיע הזמן קודם פסח אם כן אף דלהבא היה גובה עכ"פ הרי הוא של אי קודם הפסח אלא ודאי דהוה סבור דמשנתינו בהגיע זמן אחר הפסח ואפ"ה הוה ניחא לאביי ואמנם טעם הדבר דהוה ניחא ליה משום דלאביי חמץ אינו מפקיע משיעבוד וכמו"ש לעיל בשם התוס' בגיטין דרבא דאמר חמץ מפקיע משיעבוד לטעמי' אזיל דלהבא היה גובה אבל לאביי אינו מפקיע אבל לרבא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד נמצא בהגיע זמן אחר הפסח אז קודם הגעת הזמן כשהגיע זמן איסור חמץ כבר פקע השיעבוד קודם שנקנה לא"י ולכך בעינן שיגיע הזמן קודם הפסח [אלא דאיפכא קשיא בהגיע הזמן קודם הפסח ל''ל הרהינו כלל וכמו שהקשיתי לשיטת הרא"ש לעיל ולקמן יתבאר בדברינו) אלא דקשיא והלא עיקר הטעם דלאביי אין חמץ מפקיע משיעבוד ולרבא מפקיע היינו משום דלאביי למפרע היה גובה ולרבא להכי מפקיע לפי שסובר מכאן ולהבא היה גובה נמצא באומר מעכשיו דאז גם לרבא למפרע היו גובה אם כן בזה גם לרבא אין חמץ מפקיע משיעבוד כמו לאביי והדרא קושיא לדוכתא למה הצריך הרמב"ם שיגיע הזמן קודם הפסח

ואמנם ע''פי הדרך שכתבתי לעיל לרש"י דודאי דעת המקשה היה כסברת התוספת דמה דאמר רבא חמץ מפקיע הוא דוקא לשיטתו דמכאן ולהבא היו גובה ולכך היה ניחא ליה לאביי אף בלא הרהינו אבל למסקנא שהביא לימא כתנאי והשיב לו מסיפא דברייתא דדברי הכל עובר ולאביי אין שום מקום לתרץ סיפא זו כי אם מטעם דחמץ מפקיע משיעבוד ומוכח דאף אי למפרע היו גובה אעפ"כ מוציא מידי שיעבוד אם כן מוכרח לאוקמי בהגיע זמן קודם פסח שבאמת בין לאביי ובין לרבא מיירי בהגיע הזמן קודם פסח ונטה הרמב"ם מדרכו של רש"י דלרש"י הרהינו מהני שלא יופקע שיעבודו ולרמב"ם הרהינו אינו מגרע כח ההפקעה כיון שאכתי לא הוחלט ובידו לפדותו אלא הגעת הזמן הוא דמחזק כח השיעבוד והנה לפי זה דמיירי בהגיע זמן קודם פסח אם כן קשיא ל"ל לאוקמי בהרהינו שהרי לדעת הרמב"ם ההרהנה אינו דוחה ההפקעה ועיקר הדבר בהגעת זמן ולמה לי שהרהינו ועל דברי הגמרא היה בידי לומר דלמסקנא דמוקי במעכשיו באמת לא מוקי בהרהינו דמתחלה שרצה לאוקמי משנתינו בהרהינו היה טעמו משום קל קנית משכון ועיקר הדב' במעכשיו באמת לא מוקמינן בהרהינו אלא שהרמב"ם פסק בהדיא דוקא בהרהינו שהרי התחיל הא"י שהרהין ודוחק לומר דנקט הרהינו דאפ"ה בעינן מעכשיו אבל לעולם אי אמר מעכשיו והגיע הזמן קודם הפסח מותר זה דוחק ועוד דגם על דברי הגמרא קשה כשמקשה למסקנא תנן א"י שהלוה וכו' נהי נמי דהרהינו הא אמרת לא קני ומשני הא דאמר מעכשיו מי הכריחו לזה ונימא מתניתין בהגיע זמן קודם הפסח וברייתא בהגיע זמן אחר הפסח. ומה שכתבו מפרשי הרמב"ם דהא דבעינן מעכשיו הוא משום שלא יהיה אסמכתא קשה מה ענין זה לשמעתין והלא מתחלה בריש הסוגיא כשמקשה ממשנתינו לרבא והי' ניחא ליה לאביי על כרחך דס"ד דלא מיירי במעכשיו דאי מיירי במעכשיו אם כן אין חילוק בין אביי לרבא אלא ודאי דלא מיירי במעכשיו ועוד דעיקר פלוגתא דאביי ורבא הוא בלא מעכשיו דאל"כ איך אמר רבא מכאן ולהבא הוה גובה אלא ודאי דפליגי בלא מעכשיו ואם כן למה קני והרי הוא אסמכתא אלא ודאי דלא אסיק אדעתא דיני אסמכתא בכאן או דסבר דלא שייך בבע"ח אסמכתא ואם כן מי הכריחו לרבא לחוש לאסמכתא ולמימר דמיירי במעכשיו (ויש בידינו לומר דברייתא דאינו ישראל שהרהין וכו' הכריחו לזה ובזה יש לתרץ מה דאמר ומנא תימרא וכו' ולכאורה קשה למה לו ראיה גדולה ממשנתינו שלא תהא קשיא אברייתא דדברי הכל ואם רצה לומר דברייתא דדברי הכל יש לתרץ כמו"ש התוס' לאביי דברייתא דד"ה מיירי שלא פדאו א"כ גם ברייתא דהגעתיך יש לאוקמי כך וכמו"ש התוספו' בד"ה ואם אמר וכו' אלא ודאי כמו"ש דרומיא דברייתא דד"ה עובר ומשנתינו דתנן אינו עובר יש לתרץ כאן שהגיע הזמן קודם הפסח כאן שהגיע אחר הפסח ולכך מביא מברייתא דהגעתיך בעינן מעכשיו] ולכן נלע"ד לתרץ הכל בטוב טעם וגם המקשה לא עלה על דעתו כלל סברת התוספות דלאביי אין חמץ מפקיע אלא גם הוא ידע דחמץ לכ"ע מפקיע משיעבוד וגם הוא מוקים למשנתינו בהגיע זמן קודם הפסח וגם הוא ידע דשייך כאן דין אסמכתא ולא הוה סליק אדעתא דמיירי במעכשיו כיון דסתמא קתני אמנם זה אסיק אדעתא דמעכשיו ודאי מבטל אסמכתא ולפי זה לאביי ממילא ליכא דין אסמכתא בבע"ח כיון שהדין דלמפרע היו גובה אם כן סתמא כפירש מעכשיו דמי ובטל דין אסמכתא אבל לרבא דמכאן ולהבא היו גובה א"כ אפי' מכאן ולהבא כל זמן שלא בא לידו מעתה בתורת גוביינא מחדש לא קנאו שהרי אסמכתא הוא ושפיר קאמר בשלמא למ"ד למפרע היו גובה אמטי להכי מותר בהנאה שאין כאן אסמכתא וברשותא דא"י קאי וגם הפקעת שיעבוד ליכא שכבר הגיע הזמן קודם פסח אלא אי מכאן ולהבא היו גובה אמאי מותר ברשותא דישראל הוה קאי אף שהגיע הזמן קודם הפסח מ"מ אסמכתא הוא ולא קנאו הא"י כלל ואף כשמגיע אחר הפסח והישראל מסרו לו לפרעון אכתי בההוא שעתא הוא דקני דודאי לא מיירי שהישראל מסרו לו בתורת פרעון בזמנו קודם הפסח דא"כ למימרא בעי שא"י שקנה ממש בקנין גמור חמץ קודם הפסק שמותר ומשני שהרהינו אצלו ומטעם דבע"מ היו קני משכון והיכ' דבע"ח קני משכון ליכא אסמכתא כלל וא"כ כיון שגם בתחלת סוגיא כבר עיקר קושייתו מכח אסמכתא אם כן לבסוף דמסיק ודאי לא היו קנה משכון א"כ הדרא קושיית אסמכתא לדוכתא ומוכרח לאוקמי במעכשיו ועכשיו נבוא לבאר השתא דאוקמי במעכשיו מי הכריחו לאוקמי בהרהינו אצלו וכמבואר ברמב"ם להלכתא ומי הכריחו לזה והרי מתחלה לאביי הוה ניחא ליה בלא הרהינו ואין לומר דלבעל הפקעת השיעבוד שלא יפקיע החמץ משיעבוד בעי הרמב"ם תרתי שיהיה הרהנה ביד הא"י ושיגיע הזמן קודם הפסח ואם לאו אכתי החמץ מפקיע משיעבוד דהרי מתחלה לאביי הוה ניחא ליה אף בלא הרהינו דאין לומר דגם לאביי דהוה ניחא ליה היינו בהרהינו אלא לרבא הוה קשיא ליה משום אסמכתא ומשני לי' דבע"ח היו קני משכון זה אינו דהרי בתירוץ שתירוץ הב"ע שהרהינו לא נזכר שבע"ח היו קני משכון אלא שהדבר פשוט שזה היה פשוט אצלו דבע"ח היו קונה משכון אפי' א"י ולא הוצרך לחדש לו רק דמיירי בהרהינו אבל אם גם המקשה היה סבור דמיירי בהרהינו אלא שהתרצן חידש לו שקונה משכון אם כן עיקר התירוץ לא נזכר בדברי התרצן ועוד מדאמר הב"ע שהרהינו מכלל שהמציא לו דבר חדש מה שלא עלה על דעת המקשה אלא ודאי דלאביי הוה ניחא בלא הרהינו ועתה אני קאי בשטה זו דגם המקשה ידע דגם לאביי חמץ מפקיע משיעבוד אלא דניחא ליה דהגעת הזמן קודם פסק מספיק לזה א"כ גם לרבא במעכשיו דמסלק אסמכתא גם כן הוא כן

ונלע"ד דהכל נכון אביי והגמרא לשטת רבא דבאמ' במסקנא דמוקי במעכשיו לא נזכר בפירוש דבעינן ג"כ הרהינו וג"כ לא נזכר לשון אלא דהיה משמע מפורש דהדר בי' מאוקימתא דהרהינו וא"כ משתמע לתרי אפי וה והברירה בידינו לומר כמו שנרצה והרמב"ם שהחליט דבעינן ג"כ הרהינו כל אחד על מקומו יבוא בשלום דלאביי באמת לא בעינן הרהינו רק כיון דסובר למפרע היו גובה כבר ליכא חשש אסמכתא וכיון שהגיע הזמן קודם הפסח ואז שוב נסתלק חשש הפקעת השיעבוד ולכן אפילו עדיין החמץ ביד ישראל הוה כמו חמצו של א"י ביד ישראל שכבר קני לי' הא"י ומותר בהנאה אחר הפסח ואין לומר כיון דאכתי הוא ביד ישראל [דכבר כתבתי דלאוקמי שלא הרהינו אלא שאחר שהגיע זמ"פ מסרו להא"י דא"כ מלתא דפשיטא הוא] במה קנאו הנה אביי לשיטתו בבכורות בריש פרק שני כי קנאו הא"י למפרע בכסף שנתן לישראל ורבא איהו אמר בהחולץ הלכה כריש לקיש בתלת ומשמע דבשאר דברים הלכה כר' יוחנן ובבבא מציעא דף מ"ח ע"א קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ולכן נסתפקו התוס' שם בב"מ בד"ה נתנה לבלן וכן בבכורות דף י"ג ע"ב בד"ה רב אשי אי רבא ס"ל כר' יוחנן מעות היו קונות או כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה וממילא תתהפך כחומר חותם ספק זה לכן אולי גם הגמרא מספקא ליה בדברי רבא ולכן במסקנא לא נזכר הרהינו שאם רבא ס"ל כריש לקיש אז היו קונה בכסף ולא בעינן הרהינו ואי ס"ל כר' יוחנן דמעות היו קונות וא"כ היו קונה במשיכה בעינן הרהינו והרמב"ם לשטתו דאיהו פסק בריש פ"ג מהל' מכירה כר יוחנן דדבר תורה מעות היו קונות

רש"י ד"ה בשוגג וכו' אלא לפי מדה משלם וכו' בגמרא דחה זה ופירש המשנה גם אי לפי דמים משלם ומוקי לה כרביי"הג וסיפא דמתניתין כרנב"ה ואפ"כ פירש רש"י כאן במשנתינו הטעם דלפי מדה משלם דדרכו של רש"י תמיד למפרש המשנה לפי סברת ההוה אמינא. אי נמי סובר רש''י דמה דקאמר בגמרא הא מני רי"הג הוא אינו רק דרך דיחוי שלא לפשוט הבעיא אבל למסקנא דתנאי היא ואיכא תנא דסבר לפי מדה משלם מוקמינן משנתינו כהאי תנא ולא מוקמינן לה כרי"הג דאיהו לבר מהלכתא וסובר רש''י כסברת הראב"ד בפ' יו"ד מתרומות הל' ו' ק דף ל"ב ע"א סבר לה כר'נב''ה וכו יש להקשות אף דמוקי למשנתינו דלא כהלכתא במה דמוקים לה כרי"הג מכל מקום מי הכריחו לאוקמי גם בזה דלא כהלכתא כרנב"ה אשר כמה סתמי דמשניות בכתובות ובב"ק גבי גנב וטבח ביו"הכ הם דלא כרנב"ה ומה היה חסר לו לפרש טעם הפטור בסיפא משום מלקות דתרומ' או דחמץ ולא היו לוקה ומשלם וכר' יוחנן בכתובות דף ל"ב ע"ב והלכה כמותו וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מתרומות הלכה וי"ו ואין לומר דמשום הבי לא מוקי טעם הפטור משום מלקות דא"כ למה תנן דין זה בחמץ הוה ליה למתני דין זה בתרומה גרידא דבמזיד פטור דהרי הוצרך למתני חמץ משום רישא שהוא רבותא וקמ"ל דחמץ בפסח בר דמים הוא וכרי"הג וכמו שפירש רס"י גם להך אוקימתא דמוקי לה כרנב"ה דגם בתרומה גרידא פטור משום מיתה בידי שמים ונקט חמץ לרבותא דרישא ה"נ הוי מצי לפרש טעם הפטור משום מלקות וסיפא איירי בשגג בחמץ רק שהזיד בתרומה ופטור משום מלקות דתרומה וג"כ כמו שפירש רש"י לענין מיתה בידי שמים ונראה דא"כ היה קשה תינח לר' יוחנן אבל לעולא שם בכתובות דסובר ממונא משלם מלקי לא היו לקי א"כ מ"ט פטור במזיד ולכך מוקי לה משום כרת דזה הוא פלוגתא דתנאי ושייך לומר מתניתין רנב"ה היא משא"כ בפלוגתא דחייבי מלקות וממון לעולא ליכא שום תנא דפליג בזה ולעולא כולהו תנאי ס"ל ממונא משלם וקשיא משנתינו ולפי זה כל עיקר אוקימתא דמוקי למשנתינו כרנב"ה הוא רק לעולא אבל לר' יוחנן באמת לא מוקמינן משנתינו כרנב"ה זה יבואר לקמן בדברינו שם אין הא מני רי"הג היא וכו' והקשה הפני יושע למה מוקי לה דלא כהלכתא ונגד משניות דפירקין דלעיל שהם דלא כר"י הנ"ל ולמה לא מוקי לה בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וכר' יהושע בדף מ"ו דסבר לא זה חמץ שמוזהרין עליו והוה שפיר בר דמים שיוכל להשהותו לאחר פסח ואני אומר אם כן שלא באה ליד כהן לא שייך חיוב ופטור בידי אדם שהוא ממון שאין לו תובעין ושייך רק לצאת ידי שמים משום גזל השבט ואם כן סיפא