צל"ח פסחים קנב

אם בירך ברכת הפסח תחלה יכול לאכול אחריו בשר החגיגה ועל זה פליגי תנאי במשנתינו אם ברכת הפסח פוטרת את של זבח

שם פוטרת את של זבח קשיא לי כיון שנוסח ברכת הפסח הוא אקב"ו לאכול הפסח איך תפטור ברכה זו של זבח ואטו זבח בכלל פסח והי' נלע"ד דהני תנאי דמשנתינו סברי כרב דאמ' לעיל דף ע' ע"ב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן זה פסח ובקר זה חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח ועיין לעיל בחידושינו דגם רבנן דרשי האי דרשא ובזה הי' נראה לתרץ דברי רבינו הגדול בפ"ח מהל' חמץ ומצה הל' ז' שפסק לא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח ותמה עליו הלחם משנה דכיון דאיהו פסק בהל' פסולי המוקדשין דכל הניתנין בזריקה שניתן בשפיכה יצא א"כ פסק כר' ישמעאל שמפרש טעמי' בכאן בגמר' לכשתמצא לומר לדברי ר"י וכו' ואיך פסק בברכה דלא כר' ישמעאל ולפ"מ שכתבתי היה נראה לתרץ דכלי סוגיא זו היא לרב דדריש וזבחת פסח קאי על חנינה אבל אנן קיי"ל כרב אשי לעיל דף ע' ע"א דחגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא אם כן אין החגיגה נקראת פסח כלל לכך אין ברכת הפסח פטרתו אבל הרמב"ם מדויל ידי' משתלם שהרמב"ם עצמו בפ"י מהל' ק"פ הלכה י"ב דריש חגיגת ארבע עשר מההוא קרא דדריש מיניה רב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר ועיין לעיל בחידושינו וא"כ נשאר תמיהת הלח"מ על הרמב"ם במקומו ומחוורתא שהרמב"ם סובר כפירושו של רבינו חיים כהן שהביאו התוס' בד"ה כשתמצא לומר והמעיין יבין מעצמו

ע''ב שמלאי איקלע לפדיון הבן בעי מיני' פשיטא על פדיון הבן אשר קב"ו על פדיון הבן אבי הבן מברך שהחיינו וכו' כהן עברך או אבי הבן מברך וכו' יש לדקדק למה הוצרך לומר מה דפשיטא לי' ולא הי' לשאול רק שהחיינו מי מברך ונלע"ד דודאי הי' פשוט מסברה חיצונה שיברך אבי הבן דכיון דאיהו קעביד המצוה איהו העקר אבל הי' ספיקא דילי' לפי שאפשר גם סברה לאידך גיסא שהכהן יברך והוא על פי מה שנחלקו בו הרמ"א והאחרונים ביורה דעה סימן ש"ה סעיף יו"ד שפסק הרמ"א בסוף הגהה שאין האב יכול לפדות ע"י שליח ושני האחרונים הט"ז והש"ך סקי"א חלקו עליו שיכול לפדות ע"י שליח ואם נימא כדברי האחרונים שיכול לפדות ע"י שליח והא ודאי דברכת שהחיינו לא שייך בה שליח וזה מסברה וא"ב ראי' עליו וא"כ אולי לזה תקנו שהכהן יברך שהחיינו שהכהן יכול לברך בכל עת דתמיד ממטי הנאה לידי' אבל אבי הבן תינח כשפודה בעצמו אבל כשפודה ע"י שליח יבוטל ברכת שהחיינו לכך הי מסופק הבעל הבעיא שהחיינו מי מברך ודעת רמ"א שאינו יכול לפדות ע"י שליח מקורו הוא מדברי הריב"ש בסי' קל"א בדברי השואל שתמה השואל על דברי הרמב"ם שפסק הפודה בנו מברך על פדיון הבן כיון שעקרו על. אב רמיא אבל ע"י שליח וע"י ב"ד לית לן וכוונת השואל עפ"מ שהביא הרא"ש בפ' קמא דפסחים רמז יו"ד בשם הריב"א דמצוה שאפשר לעשות על ידי שלית מברך בעל ומצוה שצריך לעשות בעצמו וא"א ע"י שליח צריך לברך בלמ"ד עיין שם ברא"ש ולפי"ז אם פשיטא לן שאבי הבן מברך אקב"ו על פדיון הבן אם כן מוכח שאפשר לפדות ע"י שליח וזה כוונת הבעל הבעיא פשיטא על פדיון הבן אקב"ו על פדיון הבן אבי הבן מברך א"כ כיון שנוסח הברכה בעי בעל מכלל שיכול לעשות על ידי שליח ולכך שוב בעי שהחיינו מי מברך

עוד נראה לי באופן אחר והוא עפ"י מה שהשיב הריב"ש שם להשואל שלכך הנוסח בכאן דמברך בעל לפי שמצוה זו לא נעשית ע"י אבי הבן לחודי' כמו ציצית ותפילין וסוכה שמצוה נעשית ע"י עצמו לבד אבל מצוה זו נעשית בסיועת הכהן שמקבל הפדיון וא"כ אפשר דמשום כי ממטי הנאה לחוד לא הי' מספקא לי' כלל שיברך שהחיינו דא"כ כל המקבל מתנה מחבירו יברך שהחיינו ובאמת לא שייך שהחיינו בזה כי אם בהגיע לי' כלים חדשים שהוא חשוב אבל לא בשביל זוזי אבל עקר הספק הוא כיון שגם הכהן מסיים במצוה לכך עליו לברך שהחיינו ואפשר שזה כוונת הגמרא דקא מטי הנאה לידיה כלומר שאין המצוה נגמרת עד שמטי הנאה לידיה וזה כוונתו פשיטא דאבי הבן מברך אקב"ו על פדיון הבן בעל וצריך לומר הטעם משום דאין המצוה נגמרת ע"י האב לחוד לכך מספק' לי' מי מברך שהחיינו

סליק בעזה"י מסכת פסחים בלב נשבר על אשר לא יכול לקיים את אשר דיבר כי ידעתי בהקדמה להדפיס על שלשה מסכתות ברכות ופסחים וביצה וכן היה דעתי באמת ואמנם להיות חביבה מצוה בשעתה ובעת שגמרתי בלבי להוציא מחשבתי להפועל הייתי עוסק עם התלמידים במסכת פסחים. לכן הקדמתי להדפיס מסכת פסחים קודם מסכת ברכות והיה בדעתי כאשר אגמור מסכת פסחים להדפיס מסכת ברכות שר אביאם בכרך אחד אקדים ברכות להפסחים כסדר הש"ס אבל בעו"ה לא נתקיימה מחשבתי ובהיותי עוסק בדפוס בשלהי פרקי האחרונים של מס' פסחים יסרני ה וראשי כבד עלי והוכרחתי אפי' עול התלמידים להמיס עול זה על בני הרב הגדול החריף והשנון מוה' שמואל סג"ל נר"ו והרופאים גזרו עלי שלא להביט בשום דבר הצריך עיון ומחשבה. ולכן אי אפשר לי לקיים לפי שעה את אשר הי' ברוח אתי ואפילו בשלשה פרקים האחרונים במסכת פסחים קצרתי מאד ואמנם ההקדמה ראשונה לא זזה ממקומה וכאשר ירווח לי' אהי' זריז להדפיס שתי המסכתות ברכות וביצה קודם לשאר חידושים וגם היות כי זקנתי לא ידעתי וגו' אם בני המופלגים ירצו להוציא לאורה חידושי ידעו שחלילה להם להקדים שאר חידושים שלי כי אם לשני מסכתות הנ"ל להם משפט הבכורה ואחר כך יוכלו להוציא לאור' שאר חידושיי על מסכתות חידושיי הל"ת ושאר חיבורים אשר באמתחתי ולמען יהי' להם למזכרת כתבתי כאן בעט ברזל ועופרת מוהרר ישראל סגל לעיל דף ק"כ אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן מ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים וכו' מצה נמי הכתיב על מצות ומרורים מצה מהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצות וראב"י אחד זה ואחד זה דרבנן וההוא מבעי' לי' לטמא ושהי' בדרך רחוקה דסד"א כיין דפסח לא אכלי מצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל: והקשה בני הנ"ל דלפי משמעות דברי ראב"י סד"א וכו' במצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל היינו דקמ"ל דמצה ומרור אכלי וקשה מדוע לרבא דדריש האי קרא לבזין הזה אמרינן דדוקא למצה אהדרי' אבל למרור לא אהדרי' אם כן לראב"י דדריש לי' לטמא ודרך רחוקה מנ"ל לחייב טמא ודרך רחוקה במרור ונימא נהי דחייבי' במצה אבל במרור לא חייבינן. ואמר בני הנ"ל דשפיר חייבי' גם במרור דהרי אמרינן בתר הכי דרבא סבר דטמא ושהי' בדרך רחוקה לא צריכי קרא דלא גרע מערל וב"נ ואידך כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכא וברשב"ם דלא ילפינן מערל וב"נ דשאני טמא ושהי' בדרך רחוקה דאית להו תשלומין בשני ומעתה השתא דכתיב בערב תאכלו מצות לחייב טמא ושהי' בדרך רחוקה במצה אף דאית לי' תשלומין בשני שוב ילפינן מרור מערל וב"נ וליכא לפרוכי מה לערל וב"נ שכן אין להם תשלומין תאמר בטמא וד"ר יש להם תשלומין דמצה תוכיח שג"כ יש לו תשלומין ואפ"ה חייבי' בראשון א"כ הה"ד מרור אבל רבא דדריש לי' בזה"ז שפיר אמרי' דלמצה אהדרי' ולא למרור

עד באן דברי בני ואלה דברי חתן המחבר הוא האלוף התורני הרבני המופלא ושנון מוהרר זלמן בהאלוף הישיש הנכבד הנגיד והנדיב מוהר"ר מאיר פרעשבורג מווינא

בדף ס"ג אי בעינן על בסמוך פלוגתא דר"י ור"ל ופליגי בהתראת ספק וקשה לי' לר"ש דפוטר שלא לשמו משום דהוא שמיטה שאינה ראויה א"כ איך מצינו שוחט על החמץ שיהיה חייב והרי התראת ספק היא שמא לא יזרוק הדם כדאמרינן בחולין דף פ"א ע"א אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים דכמה דלא זריק דה לא משתרי בשר בעידנא דשחיט היה התראת ספק ואף דאיכא למימר ר"ש לשטתו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ודוקא התם במחוסר זמן כתבו התוס' שם בדף פ' ע"ב בד"ה דכמה דלא זריק דלהכי הוה התראת ספק ולא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק משום דהוא מחוסר זמן ואינו ראוי לזריקה אבל בשוחט פסח על החמץ שהפסח כשר כמ"ש התוס' במשנתינו וא"כ הוא ראוי לזריקה ואמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא הוה התראת ספק אלא דקשה דודאי מוכח דלר"ש לא אמרינן בפסח כל העומד לזרוק כזרוק דמי דהרי לקמן דף פ"ט ע"א סובר ר"ש דמושכין את ידיהם ממנו עד שיזרוק הדם ואי סובר ר"ש בפסח כל העומד לזרוק כזרוק דמי איך יכול למשוך ידיו ממנו אחר השחיטה והרי הוא כבר כזר ק דמי אלא ודאי דבפסח לא אמדינן כזרוק דמי והדרא קושיא לדוכתא דהוה התראת ספק מטעם שחיטה שאינה ראויה ואמנם בלאו הכי יש להקשות האיך משכחת לר"ש שיהיה חייב שוחט על חמץ שיש לאחד מבלי חבורה ור"ש גופי' מחייב שוחט על חמצו של אחד מבני חבורה כדאמרינן דף ס"ד ע"א אלא הא והא ר"ש עיין שם) והרי לר"ש יכול למשוך ממנו עד הזריקה וא"כ התראת ספק הוא שמא ימשוך בעל החמץ ידיו ממנו ונמצא שלא היה למפרע מבני חבורה ואין לומר דמיירי בחבורה אחרונה לא נשאר עוד שום אחר שלא הקריב פסחו רק זה בטל החמץ עם עוד אחד ושניהם אינן יכולין למשוך ידם ממנו שהרי עכ"פ צריכין שלא יניחו הפסח, בלא, בעלים ואם זה לחודי' ימשוך יד ממנו שוב לא יהיה אפשר לו לעשות פסח דאין שוחטין הפסח על היחיד' דזה אינו דלר"ש קיימינן ואיהו סובר שוחטין הפסח על היחיד כמבואר דף צ"א ע"ב דר"ש סובר כר' יוסי וא"כ קשה לר"ש דמחייב בברייתא בהי' לאחד מבני חבורה והרי יכול היא למשוך ידו ממנו והוה התראת ספק ולכן נראה לי דמיירי בחל ערב פסח בשבת וזה היה יחידי על הפסח ואם ימשוך ידו עמנו הרי חילל שבת למפרע בשחיט' ואי אפשר לו למשוך ממנו והוה התראת ודאי ולפ"ז גם קושי ראשונה לא קשי' ולא מידי דעל כרחך יזרוק הדם דאל"כ חילל שבת למפרע עד כאן דברי חתן המחבר

ראיתי דברי חתני האלוף הרבני הנ"ל ואף כי יש להשיב על קצת דברים ועיין במס' גיטין דף ל"ג ע"א בתוס' בד"ה ואפקעינהו אמנם הדברים בפלפול ובסברא הם וחריפים: וגם אלה דברי חתני הרבני השנון מוהרר"ז הנ"ל שהקשה על מה שכתבתי בחבור בסוגי' דגמרא דף ע"ג ע"א בסוגיא דמה תיקן וכו' וז"ל חתני מה שכתב אדוני חמי דכיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מה יענה א"ח לסוגיא דמעילה דף ב' ע"א קדשי קדשים לגבי דרום כמאן דחנקינין דמי קמ"ל קדשים שמתו לא חזי כלל ל אבל דרום ניהו דאינו ראוי לקדשי קדשים אבל ראוי לקדשים קלים ולדברי א"ח א"כ לרבא ה היה כקדשים שמתו ממש שהרי קדשי קדשים בדרום אמר רחמנא לא תעביד ע"כ דברי חתני והשבתי לו דלא קשה מידי ואדרנא אפי' סיוע דהרי קשה למה ליה לחלק שם בין שחטינהו למתו משום דזה ראוי לקדשים קלים והלא החילוק שזה שחוטה היא וזה נבילה ולא הוה ליה שם למימר אלא קמ"ל דלאו כחנקינהו דמי אלא ודאי דבעי לתרץ גם לרבא ולרבא ודאי כחנקינהו דמי אלא דחנקינהו גופי' או שמתו מה שאין בהם מעילה קמתמה שם בדף י"ב ע"א קדושה שבהן להיכן הלכה עיין שם ועיקר הטעם משום דרוב לאו קדשי ה' נינהו ובשחטינהו בדרום כיון דבקדשי קלים קדשי ה' נינהו אף בק"ק מועלים בהם אעפ"י שכמה שחנקינהו דמי. ואמנם כ"ז כתבתי לפי סברתך אבל אני תמה עליך הלא שנית מס' מעילה ועיין שם דף ב' ע"ב פלוגתא דרבה ורב יוסף אם עלו לא ירדו ומה שאמר שם אליבא דר"י כ"ע לא פליגי שירדו כי פליגי אליבא דר"ש ומסיק שם דלרבה מה ששנינו במשנתינו מועלין היינו אדרבנן ומעתה למ"ד ירדו א"כ מועלין היינו מדרבנן והרי הוא ממש כקדשים שמתו דגם קדשים שמתו מועלין מדרבנן כמבואר שם דף י"ב וא"כ תחלת סוגיא דמחלק בין מתו ובין שחטינהו בדרום היינו לרב יוסף אליבא דר"ש ולדידי' אם עלו לא ירדו ושוב לא אמרינן דמה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכמו שכתבתי בחבורי שם לענין שחטו של' לאוכלין דמשני הגמ' תיקן אם עלו לא יחדו

ואמרינן לפועלא טובא ייש' הוא קתני היניק וחכים טובא בהויות דאביי ורבא התורני המופלא מו"ה יום טוב בהאלוף הרבני רב ועצום בחריפות ובקיאות כבוד מוה' אפרים וועהלי נר"ו אשר הוא העתיק לי רוב החבו' הזה מכתבים הישנים ולא כמעתיק מלה במלה בלי השגחת המכוון אבל עשה מלאכתו כיון מלאכת מחשבת בעיון נפלא עד שהרגיש בכל דבר הצריך תיקון ופעמים רבות שאני לרוב בכרכים הראשונים כתבתי בטעות או בקיצו' ולא גמרתי לכתוב כל הפרטים בו כבוד חתני הנ"ל ושאלני והשבתי. ולפעמים הודיתי לו ותקנתי כפי הראוי ובני הרב החריף הגדול מוהר"ר שמואל סג"ל הקשה על מה שכתבתי שם בחיבורי