צל"ח פסחים קכג

בקום אכול צלי וכו' ופירוש שם רש"י בד"ה שאין ת"ל כי אם צלי אש דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות וגומר ואם כן איצטרך צלי אש צלי אש שני פעמים למדרש מיניה בשעה שישנו בקום אכול ולא לדרוש מיניה למעוטי חומו של תנור וממילא שוב אמרינן גלי רחמנא במכוה וגמרינן פסח מיניה ונסתר קושיית הגמר' אמים שם בדף מ"א ע"ב אמרינן רבי אומר אקרא אני בשל וכו' בשלו מבעוד יום מנין ופו' ועיין שם במהרש"א דרבי לפלוגי על ת"ק אתי ולחייב באכלו נא ומבושל מבעוד יום וכן הוא במכילתא דר' פליג ע"ש במהרש"א וא"כ לרבי אייתר צלי אש צלי אש שני פעמים לכדר' יוחנן וא"כ לרבי ליכא לתרץ דרבי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה ולכן הקשה מי אמר רבי גחלים אש נינהו ורמינהו ולפי מה שכתבנו א"כ הך מימרא דר' יוחנן בשמעתין דגרף התנור לאו צלי אש הוה לא אתי כת"ק דרבי לעיל דפוטר אכלו נא מבעוד יום וקשיין דברי רבינו הרמב"ם שפסק בפ"ח מק"פ לתרווייהו שבהלכה ד' פסק שהאוכל נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה שנאמר כי אם צלי אש בשעה שישנו וכו' ובהל' יו"ד כתב הסיק את התנור וגרף כל האש ותלהו בתנור וצלהו הרי זה אסור שאין זה צלי אש וכו' והרי זיכה רבינו שטרא לבי תרי [ואולי יש לומר דאי לדרשה דבשעה שישנו בקום אכול וכו' לחוד אתי אם כן תינח דכתב רחמנא עוד הפעם כי אם צלי אב ולמה חזר וכתב אש אבל אכתי קשה איפכא ודלמא רק לכדר' יוחנן אתי למעוטי חרסו של תנור ומנ"ל למדרש מיני' בשעה שישנו ואולי מדסמכו אצל אל תאכלו ממנו נא וגומר ועיין לעיל דף מ"א ע"ב בתוס' בד"ה שאין ת"ל אבל דברי רש"י שם אינן מורין כן דא"כ לא היה לרש"י שם צורך לפרש דהרי כבר כתיב וכו' ולקמן יבואר יותר

שם ואמר רב מתנה פתילה של אבר וכו' הא דלא הקשה בלא"ה מברייתא דמכוה טעמא דרבי רחמנא מכוה מכוה לרבות גחלים על רב מתנה דאמר פתילה של אבר וכו' משום דהוה אמרינן גלי במכוה וגמרינן בת כהן מינה אבל השתא פריך אדיליף ממכוה נילף מפסק דגחלי מתכת לאו אש נינהו ועיין בדברינו שאחר זה

ם וכ"ש אש עצמה ונקיף לה חבילי זמורות ויש לתמוה מה ענין קושיא זו לסוגיא דכאן ובלא"ה על רב מתנה דאמר פתילה של אבר היה לו להקשות דעכ"פ אש דכתיב בקרא באש תשרף הוא כ"ש מפתילה של אבר ונקיף לה חבילי זמורות ונראה דמקשה היה סבור דגחלים של מתכות עדיפי מגחלים של עץ ועיין בתוס' בד"ה וגרפו (ובזה ניחא נמי דלא פריך לרב מתנה מבריית' דמכוה מכוה דטעמא דרבי מכוה דהוה דחינן דריבוי דמכוה בעינן לגחלים של עץ ולכן לא היה מקשה על רב מתנה ונקיף לה חבילי זמורות דהוה מצי לשנויי דהא דלא מקיף חבילי זמורות דחיישינן שמא לא ישלוט השלהבת בכל גופה ויסייעו הנחלים לשריפתה וגחלי עץ לאו אש נינהו ולכן עבדינן פתילה של אבר שהיא אש אבל השתא דמשני דגחלים של עץ עדיפי מגחלים של מתכת הקשה שפיר ונקיף לה חבילי זמורות שם אתיא שריפה שריפה מבני אהרן בסנהדרין דף נ"ב ע"א על גוף מימרא דרב מתנה דאמר פתילה של אבר שאלו מנה"מ אתית שריפה שריפה מעדת קרח ר' אלעזר אמר אתיא שריפה שריפה מבני אהרן והנה ג"ש מעדת קרח היא מאמר סתם גמרא בי לא נזכר עליו שם אמורא וג"ש מבני אהרן הוא מאמר יחיד ר"א וכיון שג"ש מעדת קרח הוא מאמר סתמא דתלמוד' וגם הוא נזכר שם תחלה א"כ למה שביק כאן גזירה שוה דעדת קרח ונקט ג"ש דבני אהרן ונראה כיון דעקר סוגיא זו סובבת על מאמר ר' יוחנן דאמר צלי אש בלי אש שני פעמים למעוטי חרסו של תנור וכמו"ש לעיל בקושיית ומי אמר רבי וכו' וכן קושיא דואמר רב מתנה הכל סובב על קוטב מימרא דר' יוחנן וכמבואר בדברינו לעיל ולכן רצה לתרוצי סוגיא שלא ישאר שום קושיא על ר' יוחנן [דהיינו קושי התוס' בד"ה נכוה בנחלת שהקשו תימא מה בין סיד וגפסי' לחרסו של תנור] ולכן נקט ג"ש מבני אהרן דשם במסכת סנהדרין אמרו מאן דיליף מעדת קרח מנ"ל וכו' ואידך האי שריפה ממש הוה וכו' מאן דיליף מב"א מנ"ל דכתיב וכו' ואידך האי שריפה ממש הוה וכו' ולבסוף מקשה התם הש"ס מאן דיליף מע"ק מ"ט לא יליף מב"א ההוא שריפה ממש ונילף מינה וכו' ובחידושינו למס' סנהדרין ביארתי למה לא מקשה גם בהיפוך דמאן דיליף מבני אהרן ולא יליף מעדת קרח ההוא שריפה ממש הוה ונילף מינה ורש"י שם בתחלת הסוגיא בד"ה ההוא שריפ' ממש הוה כתב ולקמן פריך ותהוי שריפ' ממש ונילף מינה ובאמת בגמ' לא פריך אההוא רק אאידך ועיין במהרש"א שם] ולכן ביארתי שם דהני ואידך ההוא שריפה ממש אינם שוים בפירושהן דמאן דיליף מבני אהרן דקאמר התם דלא יליף מע"ק דההוא שריפה ממש אין הפירוש שהיה באמת שריפה ממש בע"ק אלא פירושו דאי לאו דאית לן ג"ש מב"א לא הוה מצינן למילף מיתת סנהדרין מעדת קרח דהיא גופא מנ"ל דע"ק הי' שריפת נשמה דהא איכא למימר שהיה שרפה ממש אבל השתא דאיכא ג"ש מב"א ילפינן מיתת סנהדרין וגם שריפת ע"ק הכל בג"ש שהיה שריפת נשמה וגוף קיים ולכן לא מצי להקשות לדידי' דנילף מע"ק להיות שריפה ממש דבאמת גם ע"ק היה רק שריפת נשמה אבל אידך דיליף מע"ק ולא יליף מב"א דההוא שריפה ממש הוה פירושו שהיה באמת שריפה ממש דלדידי' ליכא למימר דאחר שזכינו לג"ש ילפינן גם בני אהרן ג"ש שהי' שריפת נשמה דא"כ תו לא איצטרך אותם דדרשינן ולא בגדיהן שאם גופם נשאר פשיטא שהבגדים לא נשרפו וא"כ אותם למה לי אלא ודאי שבאמת בני אהרן שריפה ממש הוה לדידי' ואיצטרך אותם למעט בגדיהם ושפיר פריך ונילף מינה ובפירושינו שם בסנהדרין הארכנו בזה ונחזור לסוגיא דכאן דיש להקשות כיון דאיצטרך תשרף לג"ש לשריפת נשמ' א"כ מנ"ל לרבויי מתשרף פתילה של אבר הא איצטרך תשרף לג"ש וא"כ אימא דבעינן אש ממש ונשים פתילה דולקת לבני מעיו לשרוף בני מעיו באש ממש וגוף קיים ואמרתי דעל כרחך תשרף לרבות דאי ס"ד אש ממש נכתב רחמנא באש תמות ולא בעינן ג"ש כלל דממילא נדע דעבדינן שריפת נשמה מדכתיב ואהבת לרעך כמוך וליכא למימר דהוה אמינא דשריפת נשמה לאו שריפה היא דהרי לא הוה כתיב תשרף כלל רק באש תמות והא ודאי דשריפת נשמה מיתה היא ועיין בתום ד"ה באש תשרף אלא ודאי דתשרף אתי לרבויי כל שריפות ושוב ילפינן גם ג"ש וגם ליכא למפרך מנ"ל דאתי לג"ש דלמא רק לרבויי כל מיני שריפות דג"ש נתקבלה מסיני ולפי זה הדרא קושיית התוס' בד"ה נכוה בנחלת וכו' לדוכתא דלמה איצטרך צלי אש תרי זימני למעוטי חרסו של תנור והרי מדאיצטרך מכוה מכוה לרבות גפסיס וסיד מכלל דמסברא החיצונה לאו אש נינהו ואין לתרץ כמ"ש למעלה דאיצטרך צלי אש תרי זימני דלא נימא גלי רחמנא במכוה וגמרינן מינה דהרי מדאיצטרך בב"כ תשרף לרבות פתילה של אבר מכלל דלא גמרינן ממכוה ואין לומר דאיצטרן תשרף לג"ש דהרי אי הוה כתיב באש תמות ידעינן הכל דהרי שריפת נשמה עכ"פ בכלל תמות הוא ושריפת נשמה ידעינן מאהבת לרעך ברור מיתה יפה ופתילה של אבר ג"כ בכלל באש הוא דגמרינן ממכוה אלא על כרחך דלא בעי רחמנא דנילף ממכוה ואייתר צלי אש וליישב דבר זה אמרתי דאיצטרך תשרף לג"ש למילף עדת קרח בג"ש מב"כ דגם שם הי' שריפת נשמה וגוף קיים ונ"מ למסבר קרא דחטאים האלה בנפשותם דפירושו שריפת נשמה ולזה הביא כאן בסוגיא דילפינן ג"ש מבני אהרן אבל אי הוה מביא דילפינן ג"ש מעדת קרח וא"כ אייתר ג"ש דתשרף רק לב"כ הי' קשה על ר' יוחנן דהוצרך למילף מצלי ב"פ כנ"ל

ועפ"י זה הונא לנו דברי רבינו הרמב"ם שבפרק ח' מק"פ הל' ד' כתב שאם אכל נא ומבושל מבע"י פטור דכתיב כי אם צלי אש ובהלכה יו"ד כתב שאם גרף האש ותלהו בתנור אסור שאין זה צלי אש ומלבד שלכאורה זיכה שטרא לבי תרי כמו שכתבתי לעיל ורציתי לעיל ליישב דהוה ליה למכתב כי אם צלי ולמה כתב עוד הפעם אש אבל הדרנא בי כי בלא"ה קשה לשון הרמב"ם בהלכה יו"ד שכתב שאין זה בלי אש ולא הזכיר כלל דהיינו משום שכפל הפסוק צלי אש ב"פ ולכן נלע"ד דר' יוחנן סובר דשריפת ב"כ יליף מב"א ולדידי' תשרף אינו מיותר דבעינן למילף על עדת קרח שהיה ג"כ שריפת נשמה וא"כ איכא למימר גלי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה לכך הוצרך למילף משני פעמים צלי אש אבל הרמב"ם אזיל בשיטת סתם גמרא בסנהדרין דעקר הלימוד בשריפת בת כהן הוא מעדת קרח ואף שהרמב"ם בפירוש ממשנה שם בסנהדרין הביא ג"ש מבני אהרן הרבה דברים שינה רבינו בחבורו מפירושו בפי' המשנה וא"כ אייתר תשרף לגמרי רק לרבות כל דבר הבא מן האש ומוכח דלא ילפינן ממכוה מדאיצטרך תשרף וא"כ ממילא חרסו של תנור אינו בכלל צלי אש ולהכי כתב הרמב"ם סתם שאין זה צלי אש וממילא אייתר צלי אש השני למילף מיניה בשעה שישנו בקום אכול צלי אש ושפיר פסק בהלכה ד' כת"ק דר' לעיל דף מ"א ע"ב רש"י ד''ה אי לאו ג"ם וכו' על כרחך אש ממש כגון להקיף חבילי זמורות וכו' לכאורה דברי רש"י תמוהין דאיך ע"כ היא אש ממש והרי כבר אמר דתשרף ריבויי הוא ונראה דלפי סברא דעכשיו דשריפת נשמה לאו שריפה הוא א"כ תשרף אינו מיותר דאיצטרך תשרף למעוטי שריפת נשמה דאי הוה כתיב באש תמות אז הוה גם שריפת נשמה בכלל דהא ודאי מיתה היא ומה דאמרינן תשרף ריבוי הוא היינו עכשיו שזכינו לג"ש וגם שריפת נשמה שריפה היא אייתר תשרף לגמרי ועל כרחך ריבוי הוא לרבוי כל דבר הבא מן האש

ד"ה קמ"ל וכו' ואהני דרב נחמן למעוטי זמורות ורותחין וכתב מהרש"ל דמדברי רש"י משמע דמג"ש לא אימעט זמורות א"כ לעיל כי פריך וכ"ש אש ונקיף חבילי זמורות מאי קמשני ג"ש והא איכא למימר דג"ש אהני להתיר גם פתילה של אבר ואכתי גם חבילי זמורות נוכל להקיף ומהרש"א כתב דגם לעיל אדר"נ סמוך דברור לו מיתה יפה ולענ"ד קשה והרי המקשה שהקשה ונעביד לה חמי האור על כרחך לא ידע דר"נ וא"כ אדמקשה מחמי האור היה לו להקשות דנקיף חבילי זמורות כקושיית מהרש"ל ונלע"ד דלא קשה מידי שהמקשן גם מסברא שיש הוה אמינא דשריפת נשמה לא מקרי שריפה לא ידע שהרי הקשה וכיון דאיכא דר"נ ג"ש למה לי וכיון שלא ידע סברא זו. א"כ על כרחך גז"ש אתיא לאפוקי אש עצמה דהיינו חבילי זמורות דאל"כ אלא גז"ש אתי רק להתיר גם שריפת נשמה לחוד גז"ש ל"ל דהרי לדעת המקשה מצד הסברא הוא גם שריפת נשמה בכלל שריפה אלא ע"כ דגז"ש הוא דוקא גוף קיים וכל זה לפי ההוה אמינא אבל כאשר זכינו דמצד הסברא שריפת נשמה לא מקרי שריפה א"כ איצטרך גז"ש להתיר אף שריפת נשמה ולא מצינו למעט חבילי זמורות כי אם מדרב נחמן

תוס' ד''ה באש תשרף וכו' דהוה מצי למכתב באש תמות וק"ק דא"כ מאי פריך בגמ' מפרים הנשרפים דכתיב בהו ושרף אותו וכו' והרי שם ליכא לשון אחר רק שריפה ולכן לאו ריבוי הוא

ד"ה למעוטי אבר מעקרו הקשה הבינו יעקב וכו' ואומר ר"י דלאו פירכא היא כלל דאיצטרך קרא היכי דליכא אבר מעקרו דאלת"ה תקשי אמאי איצטרך קרא דלא דחו שבת כיון שיכול להרתיח פתילה מע"ש עכ"ל התוס' ואני אומר זהו תדע מן הקושיא דבאמת קשה הא אפשר להרתיח ואם לא הי' לו מע"ש מאי הוי בשביל זה לא ידחה שבת ואטו מי שלא היה לו מע"ש סכין של מילה ולא עצים ופחמין לעשות כלי ברזל ונזדמנו לו בשבת יהיה מותר לעשות כלי ברזל בשבת או מי שלא הי' לו מע"ש סכין לחתוך יבלת משה של פסח יהיה מותר לחתוך יבלתו בשבת הא ודאי ליתא וא"כ גם פתילה כיון שאפשר לעשותה מע"ש אין חילוק בין היה לו עופרת מאתמול ובין לא הי' לו ונראה דאיצטרך קרא היכי דלא נגמר דינו לשריפה כי אם בשבת דבזה לא שייך דהי' למעבד מאתמול דהא דאין דנין בשבת הוא עכשיו דגלי קרא שאין מיתת סנהדרי דוחה שבת שוב אין דנין משום דאתה מפנה את דינו כמבואר בסנהדרין דף ל"ה ל אבל אם היה דוחה שבת היו דנין בשבת ושורפין בשבתא ע"ב רש"י ד"ה נטף מרוטבו על הסולת מפרש בגמ' בסולת רותחת וכו' הא דלא פירש רש"י כן בנטף מרוטבו על החרס שבגמרא מפרש לה בחרס רותח נראה דרש"י סובר דהא לא הקשה בגמ' מרישא דמתניתין