צל"ח פסחים קיח

יוצא בה משום חנינה דבזה מודה כיון דאינה באה אלא מן החולין לכך בעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה

שם אמר רבא רב יוסף הכי קא קשי' לי' וכו' ויש לדקדק דרבא מעייל פילא בקופא דמחטא כיון דרב יוסף פירש דברי קושייתו וקאמר מי איכא מידי דבשר אפסל מאורתא והאיך קאמר רבא דלרב יוסף קשי' ליה מי איכא דתנא לבשר לא בעי ראשית ודבר זה לא נרמז בדברי רב יוסף אפילו ברמיזה ורש"י הרגיש בזה וכתב בד"ה הכי קא קשי' לי' אע"ג דאותיב מלתא אחריתי עכ"ל רש"י וגם זה תמוה כיון דהא קשיא לי' למה אותיב מלתא אחריתי ונראה לפרש דודאי רב יוסף כוונתו על מסכנת רבא דמי איכא מידי דתנא לבשר לא בעי ראשית וכו' אלא דאי לאו שהקשה מקודם מי איכא מידי דבשר איפסל מאורתא לא היה יכול להקשות קושיית רבא דהא איכא למדחי קושיית רבא דודאי מן הסתם אמרינן סתם בוקר הוא בוקר ראשון בין בבשר ובין באימורין ולכך צריך קרא ביום הראשון לבוקר להזרות שנאכל לשני ימים ואמנם השתא דכבר גלי לן קרא שהבשר אינו נפסל בבוקר ראשון שוב אמרי' מן הסתם ראוי לומר שישוו קדשים קלים עם ק"ק וכשם שבק"ק דין אחד לחלב עם בשר הכי נמי בקדשים קלים ראוי להשוות הבשר עם האימורין וכשם שהבשר אינו נפסל בבוקר ראשון ה"נ ראו' לפרש בוקר שבחלב שאינו בוקר ראשון ולכך הוצרך רב כהנא למילף מדסמיך לי' ראשית ולכך בא רב יוסף והקשה מי איכא מידי דבשר אפסל מאורתא וכו' ורב יוסף שפיר ידע מתשובת אביי והרי פסח אבל כונת רב יוסף דהרי אף יהיבנא לך דלבוקר דחלב היינו בוקר שני אפ"ה לא השווה עם הבשר שהרי הבשר איפסל מאורתא ואימורין עד צפרא וכיון דע"כ האיך שתפרש הך בוקר לעולם אינו דומיא דקדשי קדשים דבק"ק זמן אחד ממש קבוע לבשר ולחלב ובקדשים קלים ע"כ חלוקים הם א"כ שוב ממילא סתם בוקר היינו בוקר ראשון כדמוכח מהתנא דלא בעי לבשר ראשית ולקמן עמוד ב' יבואר עוד יישוב על זה בדברינו שם

רש''י ד"ה לרבות ליל יו"ט האחרון ויו"ט האחרון גופי' לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישית וממילא אימעט שמיני בדברי רש"י הללו יש קיצור וסתירה קושיית הקיצור הוא מה בעי רש"י בזה כאן ועקר לימא מסייע בכאן הוא מדמיעט לילי יו"ט ראשון ש"מ שאין לו במה לשמות ואין לנו צורך בכאן לידע אם גם יום האחרון איתרבי או לא ויש בהם סתירה מדברי רש"י גופי' במס סוכה בפרק לולב וערבה דשם בדף מ"ח ע"א בד"ה לרבות לילי יו"ט האחרון פירש רש"י וכיון דאתרבי לילי יו"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עקר שהוא חייב בשמחה וא"כ סותרים דברי רש"י זה את זה והמהרש"א במס' סוכה בריש לולב וערבה הרגיש בסתירה זו ולא כתב שום ישוב והנלע"ד בזה ונדקדק עוד למה דפירש רש"י שם בסוכה דגם יום אחרון אתרבי א"כ קשה למה כתיב ושמחתם וגו' שבעת ימים ואיצטרך קרא מיוחד לרבות אחרון דהיינו קרא דוהיית שמח נכתב רחמנא בקרא דושמחתם שמונת ימים ולא איצטרך שוב שום קרא לרבות אחרון אלא דלכאורה אין זה הוכחה דאף אם היה כתיב שמונת ימים לא היה מייתר כלום דהרי ימים אפילו לילות משמע ובפרט אי הוה כתיב שמונת ימים דליכא למימר ללמוד מלולב עיין סוכה דף מ"ג ע"א וע"כ איצטרך מיעוט ללילי יו"ט ראשון וכיון דהוה כתיב אך למעט הוה ממעטינן כל הלילות וגם כן היינו מצרכינן קרא לרבות שאר לילות עם לילי אחרון ואין לנו שום נ"מ אי הוה כתיב שמונת ימים או כדכתיב עתה שבעת ימים ונסתר הוכחת רש"י ואמנם כל זה למסקנא דכי אתי רבין וכו' דמסיק דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ואיצטרך קרא למעוטי לילי ראשון ובטלה ההוכחה הנ"ל של רש"י ושפיר אמרינן דגם יו"ט האחרון איתרבי אבל כאן לפי הלימא דמסייע דקיימינן בשטת עולא דבעינן זביחה בשעת שמחה וא"כ לא איצטרך קרא למעט לילי יו"ט הראשון דהרי ממילא ממועט שהרי אין לו במה לשמוח וכקושיית התוס' בד"ה לאו משום וכו' ותירוצם של התוס' לחלק בין אפשר ללא אפשר לא ניחא ליה לרש"י לומר כן מצד הסברה אבל לתרץ קושיית התוס' סובר רש"י דמדכתיב קרא מיותר והיית אך שמח לרבות הוה אמרינן דקרא אתי להורות דבר זה לרבות לילי יו"ט ראשון ולחלק בין אפשר ללא אפשר לכך איצטרך אך למעוטי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לא נכתב כלל קרא דוהיית לרבות ולא אך למעועי ובקרא דושמחתם נכתב שמונת ימים וממילא ה''ה לילות ולילי יו"ט ראשון ממילא ממוטט מצד דאין לו במה לשמוח ולכן פירש רש"י כאן בדברי רבא דמדכתיב שבעת ימים ממעטינן יום שמיני אבל שם בסוכה פירש רש"י אליבא דאמת למסקנא דכאן דכי אתי רבין וכו' דלא בעינן זביחה בשעת שמחה או כדמסיק רב פפא דיש שמחה בכסות נקיה ויין ישן ושפיר איצטרך מיעוט לליל ראשון ושפיר אמרינן דיום שמיני אתי בק"ו

תוס' ד"ה לאו משום וכו' אבל הכא שאינה יכול לשחטה בלילה אימא לא ונלע"ד דאיכא למימר נמי סברה להיפך דלילה שאינה ראויה לזביחה אינו יוצא גם במה ששחט מעיו"ט משום דבעינן זביח' בשעת שמח' ולהכי מיעוט קרא דאך שמח ליל יו"ט ראשון משמחה אבל יום א' שראוי לזביחה ומשכחת בו זביחה בשעת שמחה יוצא י"ס גם בשלמים ששחטן מעיו"ט דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו להכי איצטרך גם קרא דוזבחת ושמחת דבעינן ממש זביחה בשעת שמחה ומתורץ מה שנדחק מהרש"א דהוקשה לו כיון דכתיב אן למה לי ק קרא דושמחת ולפי מ"ש ניחא. בא''ד ואינו יכול לשחטה בלילה וכו' עיין לעיל בדברינו על דברי רש"י בד"ה לרבות שכתבתי דרש"י ס"ל דמסברה אין לחלק בין אפשר ללא אפשר ואמנם היינו טועים בזה מצד ריבוי שמרבה קרא דוהיית שמח דהוה מוקמי' ללילי ראשון יעויין לעיל בדברינו ועכשיו אני מוסיף לומר שגם התוס' כוונתן כן דמחמת ריבוי דקרא הוה מחלקינן כן להכי איצטרך אך למעט והרווחנו בזה לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה לפי זה שיש חילוק בין אפשר ללא אפשר א"כ אמאי מותיב רבא ההלל והשמחה שמנה וכו' כגון שחל יו"ט ראשון בשבת ודלמא יו"ט ראשון שחל בשבת שאני דלא אפשר להיות בו זביחה בשעת שמחה ולפי מ"ש לא קשה מידי דמצד הסברא אין לחלק והרי שם אין לנו ריבוי לרבות ומה שהקשה מהרש"א עוד על האי דמותיב רבא מהלל והשמחה שמונה נימא דשמונה איתא ברוב שנים נלע"ד דלא שייך לתרץ כן דהרי שנינו שם לולב וערבה ששה ושבעה אף דשבעה ליתא ברוב שנים וכמו כן שנינו שם החליל חמשה וששה כך הוה ליה למתני השמחה שבעה ושמונה דמה לי אם המספר המרובה אינו ברוב שנים או אם המועט אינו ברוב שנים ועוד דדומיא דהלל קתני והלל הוא בכל השנים שמונה וכמו"ש התוס' בד"ה לילי יו"ט האחרון

בד"ה לילי יו"ט האחרון וכו' תקשי נמי לכ"ע כשחל יום שמיני באחד בשבת וכו' והקשה מהרש"א הרי התו' כתבו לעיל בפ' תמיד נשחט דאף בזמן הבית היו מאיימין על העדים והשגיחו שלא יהיה אד"ו ראש ונדחק מהרש"א דבשביל תרי שבי סמוכי היו מאיימין ועל העדים אבל בשביל יום ערבה בשבת לא היו מאיימין ודבריו דחוקים דבסוכה דף מ"ג ע"ב בתוס' בד"ה לא איקלע משמע שמאד יש לדקדק על יום ערבה ואמנם עקר קושייתו של המהרש"א שותה דמרן לא ידענא דהרי שם באותו משנה בפרק לולב וערבה שנינו ערבה שבעה כיצד יום שביעי שחל בשבת ואם כן אם גם בזמן הבית היו מדקדקין על לא אד"ו ראש ע"כ המשנה ההיא אתיא כאחרים דסבירא להו אין בין עצרת לעצרת וכו' ובהך משנה גופ' שנינו השמחה שמונה ועל הך משנה שוב שפיר הקפו התוס' דכשחל יום שמיני בא' בשבת ליכא אלא שבעה ואם כוונת המהרש"א לתרץ שלא נצטרך לאוקמי הך משנה כאחרים ולכן הוכרח לחלק בין תרי שבי בהדדי ובין יום ערבה בשבת א"כ אין מקום לדברי מהרש"א כאן בדברי התוס' בשמעתין ולעיל בפ' תמיד נשחט דף נ"ח ע"ב שכתבו התוס' דגם בזמן הבית היו מדקדקין בכך שם היה להמהרש"א לומר והא שנינו יום שביעי של ערבה שחל בשבת הוא דאף דעל תרי שבי וכו' ואמנם מ"ש התוס' שהיה יכול להקשות לכ"ע וכו' לפי מה שביארתי לעיל דברי רש"י דלא סתרי דבריו אהדדי דלא כתב רש"י כאן דיום שמיני עצמו לא אתרבי אלא לעולא דסבר דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל למסקנא דאתי רבין וכו' גם יום שמיני אתרבי א"כ לא היה יכול להקשות לכ"ע דהרי לרבין אף שחל יום המיני בא' בשבת ולא היה לו בלילה במה לשמוח אכתי היה מקיים שמחה ביום שמיני ושפיר איכא שמחה שמונה

ע"ב אלא האי לחגיגת ט"ו וכו' ויש לדקדק למה לי שום קרא בשום חגיגה ומהי תיתי לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה ואפילו אם נימא דחגיגת י"ד כיון שבאה עם הפסח היה מקום לטעות שדינה כפסח מ"מ נכתב רק אם נדר וגומר ולא נכתב כלל קרא דלא ילין מן הבשר וממילא נדע דקרא דאם נדר קאי לחגיגת י"ד דאי לחגיגת ט"ו קרת ל"ל דמהי תיתי תהיה חמורה משלמי נדבה וצריך לומר דכיון דהוה טעינן שחגיגת י"ד דינה כפסח דהא אקשי' רחמנ' לפסח נלמד ממנה דכל שלמי חובה אינן נאכלים רק ליום ולילה ואיצטרך קרא דאם נדר לחגיגת ט"ו ואיצטרך לא ילין וכו' ביום הראשון לבוקר לחגיגת י"ד או דהוה אמינא מן הסתם זמן אחד לבכר ולחלב וכיון דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ה"ה לבשר והוה אמינא דבשלמי נדבה גם האימורין נקטרים לשני ימים ולילה ואף שכתבו התוס' בעמוד הקודם בד"ה מנין לאימורי חגיגה דמהכא נפקי לן לכל האימורין היינו השתא אליבא דאמת דכתיב אם נדר ואם כן גם בשר חגיגה נאכל לשני ימים ואעפ"כ האימורין נפסלין בלינה אם כן ה"ה לכל האימורין אבל אי לאו אם נדר הוה אמינא לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה בכל הדברים בין בהקטרת ת אימורין ובין באכילת בשר

שם במשנה הפסח ששחטו וכו הא דנקט דין זה בפסח ולא נקט דין זה בחטאת הציבור שהוא דבר השכיח כמה פעמים בשנה בר"ח וברגלים ובתוספתא באמת שנינו בפ"ה דמכילתן חטאת הציבור ששחטן בשבת שלא לשמן חייב ונראה דמשום דבעי למתני בסיפא פלוגתא דר"א ור"י באחרים ששחטן לשם פסח ושם מודה ר' יהושע באימורי ציבור שיש להם קצבה משום הכי נקט נמי ברישא הדין בפסח

ועוד נ"ל דנקט הפסח ששחטו שלא לשמו אפילו שחטו לשם תמיד שטעה וסבר שזהו השה של תמיד אפ"ה חייב כיון שסוף סוף הוא פסול הרי לא עשה מצוה וזה לא משכחת בשעירי הציבור שיטעה בהם לשם קרבן לא הי' רש"י נחוץ לפרש שטעה וסבר כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו ולדעתי אין כוונת רש"י שהיה סבור שמותר בשבת שלא לשמו ודוק בדברי רש"י בד"ה חייב עליו חטאת וכו' שכתב רש"י כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת אבל כאן כתב רש"י סתם כך מותר שלא לשמו ולא כתב בשבת דלענין שבת אפשר שהיה שוגג ושכח שהיום שבת אבל כוונת רש"י שהיה סובר שמותר לשנות הפסח לכתחלה לשם קרבן אחר שאם היה יודע שדבר זה אסור ועובר על לא יחשב ואעפ"כ עושהו וא"כ אינו טועה בדבר מצוה כלל שהרי יודע שעושה איסור ופשיטא שאם א"י שהוא שבת שחייב חטאת ולכן פירש רש"י שטעם שמותר לשנותו שלא לשמו ולפ"מ שכתבתי עדיפא מזה היה לרש"י לפרש שטעה וסבר שזה קרבן תמיד אמר יחזקאל פקחתי עיני ולא מצאתי ברמב"ם בפ"ב משגגות שהזכיר רד די זה דשוחט פסח בשבת שלא לשמו שחייב חטאת רק הזכיר שאם שחטו בטעות שפטור וכדמוקי בגמרא רישא בעוקר אבל עקירה בטעות לאו עקירה היא אבל גוף הדין שנזכר במשנה בעוקר שחייב חטאת לא הזכיר ולפ"מ שכתבתי דתנא דמשנתינו היה ראוי שיאמר דין זה בחטאות הציבור שהן שעירי הרגלים ששחטן בשבת שלא לשמן דשכיחי יותר מפסח אלא שנקט פסח משום סיפא פלוגתא דר"א ור"י וכמו"ש ואם כן הרמב"ם שהזכיר דין קרבנות ציבור ששחטן שלא לשמן בשבת שחייב כמבואר שם הלכה י"ג והוא נזכר בתוספתא לא היה נחוץ לו להזכיר שוב דין פסח ששחטו שלא לשמו שחייב והואיל ובא לידינו דברי רבינו שם בהל' י''ג צריך אני