צל"ח סדר מועד מב

דרבא אבל אי ילפי' מנגעים א"ל שתי וערב יוכיח אליבא דכ"ע וי"ל דמשרצים לחוד לא מצי למילף דה"א דיו כשרצים דאין עור בה"ט מטמא באהל המת אלא דוקא כשיש לו בית קיבול. אבל מנגעים שפיר ילפי' ק"ו אפי' לפשוטיהן אלא דעדיין קשה הא גם מנגעים ליכא למילף דהא פרכינן מה לנגעים שכן ש"ו טמא וצ"ל מה לש"ו שכן אינו מטמא בשרצים תאמר בעור בה"ט שמטמא בשרצים וא"כ שוב נימא דיו אסוף דינא וג"כ אינו מטמא פשוטי כ"ע

אמנם נלע"ד דהך גופי' אם פשוטי כ"ע טמאים או לא תליא בפלוגתא דאביי ורבא דהא לא נוכל לומר דיו דהא מיפרך ק"ו דגם בלא ק"ו יש למילף משרצים מג"ש דבגד ועור אלא דמג"ש הוה אמרי' דון מינה ומינה ודוקא בית קיבול והשתא ילפי' ק"ו אפילו פשוטי כ"ע א"כ ליכא למימר דיו דהא מיפרך ק"ו אלא די"ל דליכא למילף מג"ש דמאי חזית דבגד ועור לרבות בה"ט ואהל אהל דמשכן למעוטי שא"ב דלמא להיפך בגד ועור לרבות שא"ב ואהל אהל למעוטי עור בהמ"ט ולהכי צריך ק"ו לעור בהמ"ט מנגעים וליכא למימר מה חזית דק"ו מרבה עור בהמ"פ וג"ש דאהל אהל ממעט שא"ב דלמא להיפך זה אי אפשר דשאר בגדים לא אתי' כלל בק"ו מנגעים

ומנגעים לחוד ליכא למילף משום דש"ו יוכיח אלא דיש לדחות מה לש"ו שכן טהור בשרצים תאמר בה"ט שמטמא בשרצים א"כ אמרינן דיו אסוף דינא ואין נויר בה"ט מטמא באהל המת אא"כ יש לה בית קיבול ולהכי לא יליף תחלת דינא משרצים בק"ו. משום דשרצים גם שאר בגדים אתיין בק"ו לרבא שהרי לרבא שלשה על שלשה מטמא בשרצים וא"כ ילפי' ק"ו מה פשוטי כ"ע בה"ט טהור בשרצים טמא באהל המת דעור בהמה טהורה מפורש במשכן אילים מאדמים שאר בגדים שמטמאים בשרצים א"ד שיטמא באהל המת ואז שוב אמרי' מאי חזית דק"ו לרבות עור בה"ט ואהל ממשכן למעוטי שאר בגדים דלמא להיפוך להכי יליף קל וחומר מנגעים תחילה דשוב ליכא למילף שאר בגדים כנ"ל

אבל לאביי דסבר דבשרצים שאר בגדים לא מטמא ולדידיה ילפי' מג"ש דבגד ועור לטמא עור בהמה טמאה באהל המת וליכא למימר להיפוך דבגד ועור לרבות שאר בגדים ואהל אהל ממשכן למעוטי בהמה טמאה. שהרי שאר בגדים ליכא למילף כלל משרצים. וממילא לאביי שפיר ילפי' מג"ש ושוב ילפינן בק"ו משרצים לחוד לטמא אפי' פשוטי כלי עור וליכא למימר דיו דא"כ מיפרך קל וחומר

העולה מזה דלרבא אמרי' דיו אסוף דינא ולא מיפרך ק"ו וא"כ אין פשוטי כ"ע בה"ט טמא באהל המת. ולאביי אפי' פשוטיהן טמאים דהא ליכא למימר דיו דמיפרך ק"ו. ואפי' אם נימא דתחש טמא הוה ג"כ מטמא עור בה"ט באהל המת אפי' פשוטי כ"ע וליכא נפקותא לדידי' אי תחש טהור הוי אי טמא הוי אבל לרבא אם תחש טהור הוי א"כ לא ידעינן עור בהמה טמאה כי אם מק"ו א"כ אמרי' דיו ופשוטי כלי עור בה"ט טהור באהל המת אבל אם תחש טמא ע"כ דגם עור בה"ט טמא מג"ש דאהל אהל ממשכן וא"כ פשוטי כ"ע בה"ט ג"כ טמא ומעתה הא דמקשה אלא הא דתני רב יוסף למאי הלכתא היינו לאביי דגם הוא בודאי צריך לתרץ הברייתא דרב יוסף ומאי דמסיק בסוף שמעתין מאי הוי עלה דתחש היינו לרבא דלדידיה יש נ"מ לדינא לענין פשוטי כלי עור מכתבי תלמידיו מצאתי]

דף ל"א גמ' אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין וכו' נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה וכו' ובסנהדרין [דף ז'] אמרי' דאין תחלת דינו ש"א אלא על דברי תורה ע"ש בתוס' ד"ה אלא מה שתי' ונראה דהנה דרך העולם שני שותפין שיש להם עסק בשותפות אין א' רשאי לסחור בעצמו כ"א לצורך השותפות. כדאמרי' בעלמא השותפין שומרי שכר זה לזה ומה שעסק בטובתו שלא לטובת השותפות הרי זה אינו נאמן בשותפותו מיקרי וכן הנשמה והגוף יש להם שותפות. ואין הגוף רשאי לעסוק לעצמו יותר מעסק הנשמה. וזה כוונת הגמ' אומרים לו נשאת ונתת בתמונה פי' אם קבעת עתים לתורה שלא עסקת לתאוות גופך יותר מהנשמה

דף ל"ד ע"א גמ' הא גופה קשיא. הא דלא ניחא ליה לחלק בין תחילה לדיעבד היינו משום דרישא קתני עשרתם ערבתם הדליקו וכו' ועשרתם היינו אפי' דיעבד ספק חשיכה לא כמו ששנינו בסיפא אין מעשרין את הודאי וכמו כן הדלקת נרות. ומדחק עידבתם באמצע ש"מ דומיא דהני שאם לא עירב עם חשיכה וכבר הגיע ספק חשיכה שוב אינו מערב ושפיר הקשה מסיפא מדתנן ומערבין

ואף שבאמת לרש"י יש חילוק בין תחילה לדיעבד כדרבה דבאמר שניהן קנו עירוב ולרש"י קאי על ע"ת וע' בתוס' בד"ה שניהן נלע"ד דשני מיני דיעבד נינהו חדא שכבר עבר עם חשיכה ועדיין לא עירב והגיע ספק חשיכה דיעבד כזה אסור לערב כמו שאין מעשרין. אבל אם עבר ועירב בספק חשיכה מהני ובזה לא שייך דומיא דאין מעשרין דהרי אפי' בשב' גופי' אם תיקנו מתוקן

ולכתחלה ממש אפי' עירובי חצירות אסור להמתין עד ספק חשיכה וצריך עכ"פ לערב לכתחילה עם חשיכה ובזה ניחא מה דפי' רש"י במשנה עירבתם עירובי חצירות

ואמנם הא גופה קשיא כיון שלכתחלה אסור לערב בספק חשיכה ומהני רק דיעבד. תינח בעירב הוא בעצמו אבל באמר לשלוחו כיון שעכ"פ איסורא איכא נימא אין שליח לדבר עבירה ואמנם כבר ביארתי בנו"י ח"ב סי' פ' אות כ"ב דעבירה זו אין לה שייכות לשליחות כיון שלא שלח לערב בה"ש דוקא. והבאתי ראי' מטובח בשבת על ידי אחר

ואולי דלכך נקט רבה דינו בשליחות ולא נקט סתם שנים שעירבו זה עירב מבעו"י וכו' ושייך ואמר רבה קשור לדלעיל אף שמוכח דאפי' כבר הגיע בה"ש ועדיין לא עירב אפ"ה אסור לערב ואפ"ה אמרו לו שנים וכו'

תוס' ד"ה נאכל כו' לאו דוקא וה"ה לא נאכל. ונלע"ד קמ"ל בזה דוקא נאכל משתחשך לאפוקי נאכל בה"ש לא עירוב וכמו שכתב הרא"ש בשם הר' יונה דכולי האי לא מקלינן לגבי בה"ש לארויי לגבי האי עירוב עצמו מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה דדוקא לחומרא אמרינן בבה"ש דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה ולא לקולא

והנה אכתי מה דאמר נאכל משחשיכה מיותר דבלא זה ידעינן דינו של רבינו יונה דאי ס"ד דגם לגבי חד עירוב נמי מקלינן למשוי' לבה"ש מקצתו יום ומקצתו לילה א"כ לימא רבה דין שלו בחד גברא וק"ו בתרי גברי. אמנם נוכל לומר דקמ"ל רבותא בתרי גברי אפילו סתרי אהדדי שזה שהניח מבעו"י נאכל בה"ש קודם שהניח בשביל השני ואחר שנאכל הניח בשביל השני ועדיין היה בה"ש ואפ"ה כל א' קנה עירוב ואפי' באו לשאול בבת אחת. דמסתמא רבה מיירי בבא לשאול על שניהן כיון דנקט למילתי' בעירבו ע"י שליח וסתמא דמלתא השליח שואל על שתיהם כא' ועיין פ"י. [ע' נו"ב קמא חי"ד סי' ס"ה] ולפ"ז יש רבותא יותר בתרי גברי מבחד גברא שהניח בה"ש ונאכל בה"ש. אלא דבאמת הא ליתא דאם סתרי אהדדי אפילו בדרבנן אם באו שניהם כאחת מורינן להו לחומרא וכן פירש"י בפסחים דף יו"ד ע"א בד"ה ר"י מדמי להו וכו' אם לא נימא דבדיקת חמץ אף שעכשיו שביטל הוא מדרבנן מ"מ יש לו עיקר מן התורה אם לא ביטל. משא"כ עירוב לא משכחת להו איסור תורה כלל מקלינן אפי' באו בבת אחת. והדבר צריך תלמוד דאיכא למימר דמיירי שזה שהניח עליו בה"ש היה קודם שנאכל עירוב של זה שהניח מבעו"י וא"כ לא סתרי אהדדי. דאנו אומרים בעוד שהניח זה השני אכתי היה יום ובשעה שנאכל עירובו של הראשון כבר היה לילה ואמרינן מקצתו היום ומקצתו מן הלילה ואפ"ה דינו של רבינו יונה אמת דלגבי חד גברא לא מקלינן לומר דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. והטעם נלע"ד משום דאיכא ס"ס לחומרא וס"ס כודאי הוא. שהרי אפילו באיסור דאורייתא מקלינן בס"ס אף שספק תורה לחומרא מכלל דס"ס לא מיחשב ספק רק כודאי והנה דה"ה בדרבנן בס"ס שהוא לחומרא אף בדרבנן הוא אסור דלא מיחשב ספק רק כודאי איסור. והס"ס בנידן דידן בחד גברא הוא. שמא בשעה שהניח כבר היה לילה ואת"ל שהיה יו"ט שמא בשעה שנאכל ג"כ עדיין היה יום וס"ס זה מתהפך להחמיר שמא בשעה שנאכל עדיין היה יום ואת"ל שכבר היה לילה שמא גם