צל"ח סדר קדשים צא

אסור וכו' אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין רבא לטעמיה וכו' היא וולדה נרבעו. והנה יש לדקדק במשנה כיון דבאמת תני עלה דבכל האסורין ר"א אוסר ולדותיהן א"כ למה אמר ר"א במשנה ולד טרפה. ג"כ הוה ליה למימר סתמא ר"א אומר לא יקרבו ע"ג המזבח והוה קאי אכל האסורין לגבי מזבח דנקט ת"ק והנה לשיטת ר"ה ב"ח ניחא בין אם נימא טרפה יולדת ובין אם נימא טרפה אינה יולדת דהתוס' כתבו בד"ה אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין וקשה דשמעינן לר"א דאית ליה בפ' כל שעה זוז"ג אסור ויש לומר דהתם מיירי בדבר שאסור אף להדיוט והכא מיירי באיסור גבוה לבד. ולפי זה לרב הונא ב"ח אין כל ולדות שוים לר"א בולד נרבעת ונוגחת שהוא אסור רק לגבוה אינו אוסר ר"א רק בעיברו ולבסוף נרבעו ובטרפה שהוא איסור השייך אף להדיוט ואוסר ר"א גם זוז"ג אוסר א' בין עיברו ולבסוף נטרפו ובין נטרפו ולבסוף עיברו. ובנרבעת ושאר איסורי מזבח אינו אוסר כי אם בעיברו ולבסוף נרבעו וא"כ לכך אחז ר"א במשנה בלשונו טרפה לפי שבזה דבר בפה מלא שבכל גווני אסור משא"כ שאר איסורים נתן דבריו לשיעורין לחלק בין עיברו תחלה או לא וזה אם טרפה יולדת. וכן אם טרפה אינה יולדת ג"כ ניחא דלהכי אחז ר"א ולד טרפה לא יקרב לומר דכולהי ולדות איסורי מזבח דאוסר ר"א היינו דומיא דטרפה דהרי ולד טרפה ודאי דלא משכחת כי אם עיברו ולבסוף נטרפו שהרי אחר שנטרפה שוב אינה יולדת ודומיא דהכי דוקא הוא דאסירי ולדות איסורי מזבח דהיינו עיברו ולבסוף נרבעו אבל נרבעו ולבסוף עיברו גם ר"א מתיר וכל זה לשיטת ר"ה ב"ח אבל לשיטת רבא דר"א אוסר בין עיברו ולבסוף נרבעו ובין נרבעו ולבסוף עיברו א"כ קשה למה נקט ר"א ולד טרפה דוקא וצריך לומר לרבותא נקט אפילו ולד טרפה שהוא איסור השייך להדיוט אפ"ה לא יקרב ע"ג מזבח אבל להדיוט שרי נמצא לרבא על כרחך מוכח דדוקא לגבוה אוסר ר"א אבל להדיוט מודה. ולרב הונא ב"ח לא מבעיא שאינו מוכח דמתיר להדיוט אלא אדרבא מוכח להיפך דר"ה ב"ח סובר שאף להדיוט אוסר דהא רב הונא אמר אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותר ועל זה קשה קושיית התוס' שהרי מצינו בפסחים בהדיא דר"א סבר זוז"ג אסור וצריך לחלק בין איסור האסור אף להדיוט וכמ"ש התוספות ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות שהרי סתם אמר בפסחים וכן היה ר"א אוסר בכל איסורים שבתורה וא"כ מנ"ל לרב הונא לחדש סברא זו וצריך לומר שהוכיח כן מדברי ר"א עצמו מדנקט טרפה כנ"ל ועל זה קשה דלמא להכי נקט טרפה להשמיענו שאפילו טרפה דוקא למזבח הוא דלא יקרב הא להדיוט שרי וכמו שכתבתי לרבא אלא ודאי דסבר רב הונא דבטרפה באמת אף להדיוט אסור. ולפי זה יש לומר דהסוגיא שבחולין אתי כרב הונא בר חיננא. ורש"י בתמורה נקט בשיטת רבא שהלכתא כוותיה ולדידיה ודאי שמותר להדיוט אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל להגמרא בחולין להקשות ודלמא אמימר כרבא ס"ל ובאמת אינו אסור רק לגבוה ולכן נראה לתרץ באופן אחר מתירוץ הנ"ל ואף לרבא ליכא הוכחה וטרפה דנקט לרבותא והוא ע"פ מה שכתבו התוס' כאן בחולין בד"ה והלכתא בסוף הדבור שאף שלשאר דברים עובר ירך אמו מ"מ לטרפה לא הוה ירך אמו דהוא תלוי בחיות והרי יש לעובר חיות בפני עצמו. א"כ אמר ר"א אפילו ולד טרפה אף שמדינא בין שהוא חי בפני עצמו אפ"ה לא יקרב וק"ו לשאר איסורים שאינן תלוים בחיות. ונראה לתרץ דברי רש"י והנה לעיל כתבתי דבלישנא בתרא דרבינא הגירסא איתבי' רב אשי ומודים בביצת טרפה והיינו משום דקאי אמתני' דעדיות ושם הגירסא ומודים. ועכשיו הדרנא בי דגם בלשון זה על ר"א ור"י קאי לרש"י כמו בתחלת שמעתין מדלא הביא רש"י כלל מתניתין דעדיות בכל סוגיא זו אלא דבלשון רבינא לא סלקא שמעתא כי אם שהגירסא בברייתא ומודים. והנה אני אומר בשלמא ושוים הוא לשון הגמרא דבזה נחלקו ובזה שניהם שוים אבל ומודים לא אתי שפיר דמאן מודה ר' אליעזר אינו מודה ר"י הוא דמודה לר"א ומודה הוה ליה למימר בשלמא בעדיות בפלוגתא דב"ש וב"ה דרבים נינהו שייך על ב"ש לחוד לומר ומודים לשון רבים דב"ש רבים נינהו אבל כאן על ר"י ומודה הוה ליה למימר. וצריך לומר משום דגם ר"א לא נחלק בבהמה על ר"י רק בעיברה ולבסוף נטרפה מטעם עי"א אבל נטרפה ולבסוף עיברה מודה דזוז"ג מותר ואף דסבר ר"א בהדיא בפסחים זוז"ג אסור מ"מ כאן זרע הזכר עיקר ולא מקרי זוז"ג רק הזכר שהוא מותר הוא העיקר וכמ"ש הר"ן בחידושיו וא"כ בבהמה שניהם ר"א ור"י מתירים ש"ב ומודים שניהם בביצה שאסור אפילו ש"ב דבביצה הנקבה עיקר או מטעם כגופה או מטעם שבזה הנקבה עיקר שהיא יכולה לבדה ע"י ספנא מארעא והזכר אינו יכול לבדו. והנה כל זה לפי סברת המקשה דביצת טרפה היינו ש"ב אבל לפי התרצן דמוקי בש"ק וביצה גופו יותר מולד א"כ הדרא קושיא לדוכתא הרי ר"א אסר אפילו בולד וא"כ מי מודה ר"י מודה לר"א א"כ ומודה מבעיא ליה ומאי ומודים וצ"ל משום דאף דאסר ר"א בולד היינו לגבוה שאמר לא יקרב אבל להדיוט אפילו ר"א מתיר נמצא דבבהמה להדיוט בין ר"א ובין ר"י שניהם מתירים ומודים שניהם דבביצה בש"ק אסור להדיוט והנה בין לדעת המקשה ובין לדעת המתרץ אכתי למה נקט ומודים נתני ומודה ואם ר"י אוסר ק"ו שר"א אוסר וצריך לומר שעיקר מה דתני ומודים הוא להורות לדעת המקשה שר"א התיר בהמה נטרפה ולבסוף עיברה ולדעת התרצן להורות שר"א התיר בבהמה להדיוט ולא אסר רק לגבוה ועל זה חוזר להקשות אכתי ניתני ומודה ואי משום להורות דר"א גופיה לא אסר הולד רק לגבוה בלא"ה ידעינן דאי ס"ד שאוסר אף להדיוט א"כ אדמפלגי לגבוה נפליגי להדיוט ומתרץ דאכתי הוה טעינן דר"א אוסר גם להדיוט ונקט לגבוה להודיעך כחא דר"י שהוא כחא דהתירא לכך תני ומודים להורות שגם על ר"א שייך מודה לפי שבולד לא אסר רק לגבוה ולא להדיוט ונמצא לאוקימתא דרבינא שפיר פירש רש"י בתמורה דלהדיוט שרי ודברי רש"י נכונים להלכתא שהוא כרבינא ובזה מקושר לשון אי הכי דהשתא דמוקמת בש"ק א"כ לשון ומודים הוא רק להורות דר"א אוסר רק לגבוה ועל זה סובב קושיות א"ה לומר שזה בלא"ה מוכח כנ"ל:

וע"פ מ"ש יש ליישב מה שיש לדקדק לשיטת מהרש"ל הובא בש"ך סי' נ"ז ס"ק מ"ה דדוקא תלוי בלידה אבל לא בעיבור לחוד דאפשר לטרפה שתתעבר אלא שלא תבוא לידי לידה שתמות בו ע"ש ולפי זה גם בעוף אין הטעינה ראיה כי אם ההטלה שתטיל בצים וכן משמע שם הלשון בש"ע וכן בעוף וכו' ואח"כ חזרה להטיל ביצים וכן כתב הפרי תואר בהדיא והביא גם לשון הרמב"ם שכתב שתטעון ותלד ולפי זה מאי מקשה ללישנא דרבינא דלמא ביצת טרפה שאסורה מיירי ששחטוה ומצאו בה הביצה. אמנם לפי מ"ש עיקר הקושיא מדנקט ומודים משמע שגם ר"א מודה ולדעת המקשה היה סבור דפליגי רק לגבוה ומדנקט ומודים היה סבור שהוא להורות דאפילו בבהמה לא אסר ר"א בנטרפה ולבסוף עיברה דבבהמה לא אסר רק לגבוה א"כ ע"כ בנטרפה ולבסוף עיברה דמתיר היינו ג"כ לגבוה ולגבוה לא משכחת במעי אמו שאין טרפה קריבה לגבוה ואם נשחטה הטרפה ונמצא בה בן ט' דניתר בשחיטת עצמו מ"מ לגבוה פסול דהוי יתום אלא בילדה מיירי ומוכח דטרפה יולדת. אלא דלפי זה לא היה צריך לדחוקי בש"ק ולהגיה בברייתא תני שגמרה הוה להניח בש"ב ורק לחדש דנקט ומודים משום דבבהמה ר"א לא אסר רק לגבוה ובביצה אוסר אף להדיוט וכנ"ל:

ולכן נלע"ד לתרץ באופן אחר ואדרבא היינו לשיטת התוס' דהך ומודים היינו ב"ש וב"ה בעידיות ונדקדק מתחלה לשיטת הרשב"א בתשובה ששאלוהו על יתרת אבר ששהתה י"ב חדש והשיב לא אמרו יתר אינו חי אלא כל יתר כנטול דמי וכל שאלו היה נטול לא היה חי עתה שהוא יתיר אף ירבה ימים כחול אסור הרי שלהרשב"א יתרת יכול לחיות וא"כ מינה דיכול לילד א"כ מאי מקשה מביצת טרפה דלמא היינו ביתרת