צל"ח סדר קדשים סג

עט"ק אבל אם השני היה חולין גרידא או אף שנעשו עט"ק מ"מ כיון ששמירתן טומאה היא אצל הקודש חיישינן בשני זה שמא ראשון הוא וא"כ כיון ששלישי זה שנעשה עט"ק נגע לפנינו בשני הזה מה בכך ששמירתו שמירה טובה היא ולא חיישינן בשלישי הזה שנגע גם בטומאה אחרת מ"מ השני הזה שנגע בו עתה חיישינן שמא ראשון הוא וממילא השלישי הזה שני הוא וא"כ למה אמר ר' יהושע מלתא דידים דוקא בעט"ת. אמנם לרבה בב"ח אין זה קושיא דלדידיה ליכא חולין שנעשה עט"ק כלל ודיניה כחולין גרידא ור' יהושע דקאמר אף אני לא אמרתי כוונתו הלא בלא"ה מלתא דידי לא שייך רק בעט"ת וא"כ ממילא שמירתו טומאה היא אצל הקודש אבל לעולא דטעמא יהיב למלתיה שדוקא בחולין שנעשו עט"ת אמרינן שני לקודש הדרא קושיא לדוכתא דמשכחת לה גם בנעשו עט"ק. ונראה לענ"ד סברא אחת והוא דלא מחמרינן תרי חומרי דהרי זה עצמו שאוכל אוכל שני יהיה שני הוא חומרא לר' יהושע דהרי איהו ס"ל מאכל חמור מן האוכל וכדאקשה ליה ר"א באמת שני שני למה ואף דאהדר ליה מצינו שני וכו' מ"מ הוא חומרא ושנצרף עוד לזה לחוש ששמירתה טומאה היא הא לא אמרינן ובחולין שנעשו עט"ת שגופו שני לקודש הוא משום דחיישינן בשלישי הזה שמא ראשון הוא וא"כ עושה האוכלו שני מן הדין. אבל בנעשו עט"ק כיון ששמירתו מעולה אף דחיישינן בשני שנגע זה בו שלא היתה שמירתו שמירה מ"מ יותר מראשון לא היה יכול להיות שהרי שני זה ודאי לא היה כלי שכלי לעולם אינו שני וא"כ על כרחך אוכל היה ואין אוכל נעשה אב הטומאה לעולם ועל כרחך יותר מראשון לא היה וא"כ אף אם תחוש כן א"כ שלישי זה שני הוא ולומר עוד חומרא ששני עשה שני זה לא אמרינן ובזה תבין עומק כוונת רש"י שכאן בחולין פירש רש"י דחיישינן בשלישי דידיה שמא שני הוא ושני עושה שני ונקט תרי חומרי ואעפ"כ לא קשה א"כ גם בנעשה עט"ק משכחת שיהיה שני בקודש משום דלרבה בב"ת קיימינן ולדידיה לא משכחת שלישי בנעשה עט"ק כלל ודינייהו כחולין גרידא אבל במסכת שבת (דף יד ע"א) בד"ה שלישי וכו' פירש רש"י דחיישינן בשלישי דידיה שמא ראשון הוא משום דרצה לפרש גם אליבא דעולא ודו"ק ומהרש"א שם במס' שבת הרגיש במה ששינה רש"י בפירושיו ועיין שם:

שם ע"ב אי מההיא הוה אמינא לא שני ולא שלישי הוה ואיידי דאמר וכו' קמ"ל ופירש"י בד"ה קמ"ל וכו' ומדיוקא דייקינן מלתא דאמר אין שני לתרומה אבל שלישי הוה עכ"ל והנה היא גופה קשיא דהאיך דייק לה דהרי כבר דחה דאיכא למימר איידי ונראה דהרי לכאורה איך אפשר לומר איידי א"כ לשתוק לגמרי מתרומה וכיון דאמר שני לקודש מכלל דלתרומה לאו שני הוא דאי הוה שני גם לתרומה הוה אמר סתם שלישי שני בחולין שנעשו וכו' אך דיש לומר דלרבותא קתני דאפילו לקודש דוקא בחולין שנעשו עט"ת משום דשמירתה טומאה אצל הקודש אבל האוכל שלישי של תרומה עצמה אינו נעשה שני לקודש דשמירת תרומה עצמה שפיר טהרה היא אצל הקודש וכדדחי רבא לקמן (דף לה ע"א) דדוקא במדרסות אבל בפרי שמירת תרומה טהרה היא אצל קודש ועיין שם בתוס' בד"ה בחולין וכו' אבל לעולם דחולין שנעשו עט"ת לגבי תרומה ממש לאו שמירה היא והאוכל שלישי של חולין שנעשו עט"ת יהיה שני אצל תרומה ולכן הוצרך לומר ואין שני לתרומה דשמירה שע"ט תרומה שמירה היא אצל תרומה ממש ולא חיישינן בשלישי שמא שני הוא ולעולם שטהור הוא לגמרי ושני דנקט משום איידי וכל זה איכא למימר בפירוש המשנה אבל עולא לשיטתו דס"ל שעט"ת לרבותא קאמר דאפילו בהני יש בהו שלישי וא"כ ליכא למימר כלל דנקט שני לקודש לרבותא דאפילו לקודש דוקא על טהרת תרומה ולא תרומה גופיה דהרי לא שמעינן דבר זה כלל דעט"ת לגופי' אצטריך דיש בהו שלישי וא"כ למה הוצרך למימר ואין שני לתרומה אלא על כרחך לדיוקא שני הוא דלא הוה הא שלישי מיהא הוה:

דף לה ע"ב אמר רב אסי אומר הי' ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם הנה הא דשחיטה מכשרת לא קמ"ל רב אסי מידי שהרי מפורש במשנה ולא הי' לו לרב אסי אלא לומר אומר הי' ר"ש דם שחיטה אינו מכשיר והנלע"ד דקמ"ל רב אסי דדם אפילו מדרבנן אינו מכשיר ולכן קאמר שחיטה מכשיר ולא דם והא דשחיטה מכשיר לר"ש היינו מדרבנן דהיכן מצינו בתורה הכשר ע"י שחיטה וכן מפורש בר"ן בחידושיו ששחיטה לר"ש היינו מדרבנן וקמ"ל רב אסי דדם אפילו בכיוצא דשחיטה אינו מכשיר. שם בתוס' בד"ה למשרי דמן דפה"מ ולר"א וכו' איצטריך למשרי כל דם והכא דנקט פה"מ משום דחזקיה דפליג וכו'. הנה במס' פסחים (דף כב ע"א) ד"ה ור"ש כתבו התוס' א"כ חזקיה לא סבר כר"ש וכו' עיין שם וא"כ קשה כאן דלר"ש קיימינן ואיהו על כרחך לית ליה דחזקיה א"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא דהוה ליה למימר למשרי כל דם ובדרוש הארכתי בזה:

אדף לו ע"א תוס' בד"ה צריד של מנחות וכו' והה"ד דהוה מצי למבעי בבשר קודש שלא בא במים דדם קדשים אינו מכשיר עכ"ל. הנה אם נימא דלר"ש שחיטה מכשרת מן התורה א"כ איכא למימר דלהכי לא מספקא ליה בבשר קודש משום דרצה לשאול בעיא שלו אליבא דכ"ע ובבשר לא שייך לספוקי כי אם לרבנן אבל לרשב"ל הכשר חבת הקודש הרי הוכשר בשחיטה ולר"ש הוכשרו בשחיטה לגמרי משמע אפילו למנות ראשון ושני וכדמתיב רב יוסף לקמן ע"ב הוכשרו בשחיטה ואפילו למנות ראשון ושני ואף דמסיק לקמן דהוא רק מדרבנן היינו לר"א דבעי הכשר מים דוקא מייתורי דקרא אבל ר"ש לא בעי הכשר מים דוקא שהרי מספקא ליה דחבת הקודש יהיה כהכשר מים:

אלא דהיא גופה קשיא למה לר"ש פשיטא ליה דמהני אפילו לראשון ושני הכשר שחיטה כהכשר מים ולמה בחבת הקודש מספקא ליה מ"ש הא מהא אלא ודאי דשחיטה באמת רק מדרבנן עשאוהו כהכשר מים ובחבת הקודש מספקא ליה על דין תורה וא"כ שפיר כתבו התוס' דהוה מצי לשאול בבשר קודש:

בגמ' בנתקנח מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר וכו' והוה ליה רבי חד וכו' הנה לדעת הש"ך בי"ד סימן רמ"ב דבאיסור דאורייתא אם אין הרבים מסכימים מטעם אחד לא חשיבי רבים והרי תרומה טמאה אסור מן התורה וא"כ איך חשיבי ר' חייא ור"ש רבים ואף שרב אשי מוקי לה לענין דלא שורפין מ"מ לא מטעם הנ"ל מוקי רב אשי בגווני אחריתא רק משום דתולין לעולם משמע אבל עכ"פ מוכח מאוקימתא דרב פפא דאפילו לענין אכילת תרומה טמאה חשיבי רבים וא"כ קשה על הש"ך אכן כיון דכאן בדלעת של תרומה מיירי ותרומת פירות הוא מדרבנן וא"כ ניחא ואפילו לדעת הרמב"ם בפ"י מתרומות דתרומת פירות דאורייתא מ"מ מודה דתרומת ירק הוא מדרבנן כמבואר בדבריו בפרק ההוא ובזה ניחא בשמעתין דקאמר והתיז דם על הדלעת ולכאורה יפלא כיון שאין זה מעשה שהיה דנימא דעובדא בדלעת הוה אלא הוא ברייתא למה פרט שום מין והוה ליה למימר והתיז דם על תרומה ולדידי ניחא משום דעל כרחך צריך לפרוט מין שהוא מדרבנן ולא מן התורה וכיון שעל כרחך צריך לפרוט אחז דלעת שהוא ירק. ובתרומה בזה"ז בלאו הכי ניחא שבזה"ז ודאי דרבנן:

שם והכי קאמר וכו' לכאורה הוא שפת יתר ועיין רש"י שהרגיש בזה ונלע"ד דלכאורה יש לדקדק כיון דר"ת מספקא ליה ותרומת דלעת הוא רק תרומה דרבנן ומן התורה מותר לאכלה אפילו אם היא טמאה שהרי אינה תרומה רק מדרבנן אסורה כשהיא טמאה וכיון שהטומאה היא רק ספק לר' חייא יהיה מותר לאכלה שספק דרבנן לקולא. וחשבתי למשפט אולי ר"ח באמת מתיר הדלעת הזאת באכילה ומה