צל"ח סדר קדשים סא

לא סיים בה זה הכלל וכו' וא"כ קושיא מעיקרא ליתא ממשנה ההוא דשפיר איכא למימר דקתני טרפה לענין אם חתך מחיים דלקי משום טרפה ואמרתי אי אפשר לפרש במשנתינו פסק הגרגרת ושחט הושט היינו בעוף דהרי רישא דרישא שחט הושט ופסק הגרגרת ודאי בבהמה מיירי דעוף כבר הוכשר בושט לחוד אפילו לאכילה וסיפא דשחט אחד מהם והמתין עד שמתה ג"כ בבהמה מיירי דעוף הרי הכשרו הוא בסימן א' ומציעתא דפסק הגרגרת נימא דמיירי בעוף א"כ למה הכניס דין עוף באמצע דיני בהמה אלא ודאי כולה מתני' בבהמה מיירי:

ובזה אמרתי לתרץ דלכאורה רישא דרישא מיותר לגמרי דלר' ישבב לא איצטריך דהרי הוא ק"ו מסיפא דרישא דפסק ואח"כ שחט דלא מקרי כל כך פסולו בשחיטה ק"ו שחט ואח"כ פסק [ולגירסת הרי"ף דלא גרסינן במשנה ואח"כ רק בברייתא ניחא קצת ודו"ק] ולר"ע ידעינן מסיפא דהמתין לה עד שמתה, ולפי מ"ש ניחא דאי לאו רישא דרישא הוה מוקמינן פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף ולכך תני רישא וסיפא ותרוייהו בבהמה ממילא דגם מציעתא דבינייהו ג"כ בבהמה וכנ"ל. אלא דאכתי רישא דרישא מיותר דהרי גם בלי רישא דרישא יש לנו ג' בבות עם סיפא דסיפא דהיינו החליד תחת השני וכו' וכך הי' לו לסדר המשנה שחט סימן א' והחליד תחת השני ופסקו או פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או שחט א' והמתין עד שמתה ויהי' ג"כ עכ"פ רישא וסיפא בבהמה וממילא גם מציעתא דהיינו פסק הגרגרת וכו' ג"כ בבהמה ואכתי רישא דרישא מיותר. ונראה דרישא דרישא לדיוקא אתי למפשט בעיא דר"ז בניקבו בני מעים בין סימן וכו' דהרי אם נימא דלא מצטרף בזה סימן ראשון עם סימן שני לטהר מידי נבילה והנה בפסיקת הגרגרת ממילא הריאה נטולה שהרי כמאן דמנחא בדיקולא וא"כ קשה ברישא דרישא שחט הושט ופסק הגרגרת מאי אריא פסק הגרגרת אפילו ניקב הריאה לחוד ושחט שוב הגרגרת ג"כ אינו מטהר מנבילה אלא ודאי דשפיר מצטרף ומשום הריאה לחוד לאו נבילה הוא אלא משום פסיקת הגרגרת. ומעתה לפי דרכנו מתורץ מה שהקשיתי לרשב"ל דמיירי משנתינו בשחט במקום חתך למה לי סיפא דהמתין עד שמתה דאי לאו דתני סיפא לא הוה רישא דרישא מיותר דהרי איצטריך לגופה דלר' ישבב אין סימן א' מטהר מנבילה דלא נימא היכא דשחט הושט תחלה כבר טיהר מנבילה דסימן א' לחוד מטהר מנבילה היכא ששניהם ראוים לשחיטה דדוקא פסק הגרגרת תחלה שוב אין הושט מטהר מנבילה דכמו בעוף דסימן א' לחוד מתיר לגמרי ואעפ"כ אינו מתיר אלא בשניהם ראוים לשחיטה והא דתני סיפא או שהחליד תחת השני הוה אמינא שכבר החליד כמו שרצה רבא לאוקמי שכבר פסק אלא דשם הקשה היינו קמייתא אבל החלדה אכתי לא שמענו שפוסל בשחיטה כלל שפיר איכא למימר שכבר החליד ואפילו אם נחשוב זה לדוחק שהרי קאמר תחת השני מ"מ יש לחלק בין החלדה לעיקור וכמו שחילקו הפוסקים לענין מיעוט בתרא דהחלדה פוסל אף במיעוט בתרא משום שהוא דרך שחיטה משא"כ עיקור אבל עכשיו ששנינו שחט א' מהם והמתין עד שמתה מוכח דלר' ישבב אפילו שניהם ראוים אין סימן א' מתיר א"כ אייתר רישא דרישא לדיוקא למפשט בעי' דר' זירא וא"כ ממילא מוכח דסובר ריש לקיש יש טרפות לחצי חיות דאל"כ אין מקום למצוא בעי' דר' זירא כלל וא"כ למה מכשיר בשחט הקנה וניקבה הריאה אלא ודאי משום דכמנחא בדיקולא דמיא. ושפיר קאמר ומי ארשב"ל הכי והא אמר רשב"ל שחט הקנה וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דליכא למימר משום אין טרפות לחצי חיות דא"כ בלא"ה אי דחי אוקימתא דרשב"ל דהרי אז אין מקום לבעי' דר"ז ומיותר בבא דרישא:

אבל אי לאו אוקימתא דרשב"ל אז רישא דרישא אינו מיותר דאיכא למימר כגירסת הרי"ף דלא גרסינן במשנתינו ואח"כ שחט הושט וא"כ אי לאו רישא דרישא הוה אמינא באמת למימר וכבר שחיט כמו שרצה רבא לאוקמי אלא דקשיא א"כ היינו קמייתא והיינו עכשיו ששנינו רישא דרישא אבל לאוקימתא דרשב"ל מיותר סיפא דהמתין עד שמתה וצריך לומר דתני סיפא כדי שתהא רישא דרישא מיותר למפשט בעי' דר"ז מכלל דגרסינן ואח"כ בפירוש במשנה דמיותר רישא למפשט בעי' דר"ז:

ובזה מתורץ דברי רב אחא ב"י דאמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין וכו' ואין מזמנין כותי והקשיתי הרי מדברי רשב"ל עצמו אין כאן הוכחה שיש לפרש טעמו משום חצי חיות ולדידי ניחא דמדרשב"ל דקאמר לתרתי דרשב"ל כיון לאוקימתא דרשב"ל במשנתינו ולהא דאמר שחט הקנה ומאוקימתא מוכח דסבר יש טרפות לחצי חיות וממילא טעמו בריאה משום דכמנחי בדיקולא ואף דקשיין אהדדי הנך מימרא דרשב"ל שהרי הקשה ומי ארשב"ל הכי מ"מ לא קאמר תיובתא ואכתי רשב"ל לתרוייהו אמרינהו:

ובזה ניחא גם אידך שהקשיתי מה דאמר ש"מ מזמנין ישראל והקשיתי הרי זה אינו מוכח מרשב"ל כלל ואדרבה מדרשב"ל איכא למימר דגם לישראל אסורה הריאה וכמו שהקשה מהר"ם מלובלין והנה רש"י פירש דאפשטא בעי' דר"ז כדרך דאפשטא בעיא דאילפא והקשה מהר"מ מלובלין דלמא שאני התם במצטרף להתיר שאר העובר באכילה להכי מצטרף גם לטהר היד מנבילה משא"כ בניקבו בני מעיים אין כאן שום צירוף להתיר באכילה לא מצטרף ג"כ לטהר מנבילה ותירץ מהר"מ דמזה גופה דמצטרף להתיר שאר העובר באכילה איפשט גם בעי' דר"ז שהרי חזינן אף שלא שוו שני הסימנין בהתירא דידהו מצטרפי דאל"כ לא הי' להם להצטרף גם להתיר שאר העובר באכילה שהרי סימן ראשון בא להכשיר גם היד וסימן שני בא להתיר רק שאר העובר ולא היד. ולפי זה אם נימא דאם שחט הקנה תכף נאסרה הריאה לישראל גם כן דהוה כמו שמוציא הריאה בין סימן לסימן כמו שהקשה מהר"ם א"כ לפי זה ממילא מוכח דסימנין מצטרפים אף שחלוקים בהיתר דידהו דאל"כ לא משכחת שחיטה להתיר כלל כי אם שיאמן ידו וישחוט שני הסימנין כאחד בצמצום דאל"כ הרי ההיתר חלוק בין סימן ראשון לשני שהרי הסימן הראשון בא להתיר הכל וסימן השני בשום אופן לא יתיר הכל שאם הוא הושט לא יתיר הריאה ואם הוא הקנה לא יתיר בני מעים ואם הם חלוקים אינם מתירים כלל והרי הוא נבילה ולא תשכח שחיטה כשרה כי אם בנשחטו שניהם יחדיו ולא משכחת שום דין מדיני משנתינו דמה אריא פסק או החליד השני אפילו שחטו ממש כיון שלא שחטו כאחד הרי הוא נבילה אלא ודאי דמצטרפי וכבר איפשט בעיא דר"ז דהרי כיון שמצטרף היתר באכילה אף בחלוקין ק"ו לטהר מידי נבילה ועכשיו אייתר רישא דרישא דליכא למימר למפשט בעיא דר"ז שהרי מגוף דיני משנתינו ממילא איפשט בעיא דר"ז אלא ודאי סברת מהר"מ ליתא והריאה או בני מעים ודאי לישראל מותרים ואין כאן שחיטה חלוקה כלל ולא איפשטא בעי' דר"ז מגוף משנתינו ואיצטריך רישא דרישא למפשט בעי' דר"ז ושפיר אמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל וכו' דגם זה מוכח מאוקימתא דרשב"ל מדאייתר רישא למפשט בעי' דר"ז ודו"ק:

שם במשנה השוחט בהמה וכו' הא דלא תני סתם השוחט ולא יצא דם כשר ונאכל בידים וכו' משום דקמ"ל דאף דם חי' ועוף מכשיר אף דטעון כיסוי ואינו נשפך כמים מ"מ לענין הכשר מחשיב נשפך כמים ועיין בתוס' בד"ה השוחט. אי נמי להך אוקימתא דמוקי בגמ' בחולין גרידא וכרשב"א א"כ לכך תני הני פרטי וחשב גם חי' בזה הראה דלא מיירי בנעשו עט"ק שחיה אין דרך לאכלה עט"ק וכדמקשה לקמן חי' בקדשים מי איכא ולהך אוקימתא דאתי' כרשב"א לא אמרינן בשר בבשר מחליף. ולהך אוקימתא דמוקי בנעשה עט''ק היא