צל"ח סדר קדשים נח

הגרגרת הוא נבילה מחיים ממש זה אין תירוצו של רבא מכריח אותנו לזה דתירוצו של רבא לא הכריח אותנו כי אם לומר דנקובת הושט הוא ג"כ נבילה כמו פסוקת הגרגרת מדהפסיק בפסוקת הגרגרת בין נקיבת הושט לשאר נקובים שהם רק טרפה אבל מכל מקום די לנו לומר שהוא נבילה לאחר שחיטה ואין שחיטה מועיל בו ומי הכריח אותו שהוא נבילה מחיים ואכתי היה לו לתרץ כי קתני נבילה שאינה מחיים ולמה נכנס כאן בדיני טומאה ותלה תירוצו בטומאה מחיים אלא ודאי דזה סובר סוגיית הש"ס מסברא שהוא אסור באיסור נבילה מחיים ולא מצד תירוצו של רבא ולכן פסק כן הרמב"ם אף דאידחי תירוצו של רבא ולקמן באוקימתא דרשב"ל יתבאר דבר זה יותר בביאור:

שם שלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לה לפסול דמיא הנה רשב"ל מוקי אלו טרפות ממש ומיירי ששחט שלא במקום חתך ומטהרת שחיטה מנבילה ואינה אסורה אלא משום טרפה ומוכח דסבר רשב"ל שאינה נבילה מחיים אף לענין איסור נבילה דאי סבר חל עלה איסור נבילה מה מועיל שחיטה שאח"כ אלא ודאי דבחיים אינה אלא טרפה אלא ששחיטה שבמקום חתך שאחר כך לא מקרי שחיטה ולפי זה קשה על הרמב"ם איך פסק שלא כרשב"ל ואף דאידחי האוקימתא דרשב"ל במסקנא דמסיק כאן קודם חזרה מ"מ הדין שיוצא מדברי ריש לקיש לא אידחי והרי כל עיקר דינו של הרמב"ם דנקובת הושט נבילה לא נפק ליה אלא מדברי רבא וסובר אף דאידחי תירוצו של רבא מ"מ הדין אינו נדחה וא"כ גם בתירוצו של ריש לקיש נמי נימא הכי ואף דפשוט הדבר לפסוק כרבא נגד רשב"ל דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך. (ויש בזה מחלוקת דאביי ורבא עצמו נגד הראשונים] וא"כ כיון דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה שוב לא איכפת לן אם מוכח מדברי רשב"ל להיפך זה אינו מועיל ליישב דברי הרמב"ם שהרי יש לנו מקום לקיים שניהם דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה אבל יכול להיות דהיינו אחר שחיטה ומדברי רשב"ל מוכח שאינו נבילה מחיים ובזה לא מצינו סתירה בדברי רבא ואין מחלוקת בין רבא לרשב"ל אלא בשחט שלא במקום חתך אמנם לפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיית הגמרא דהוה נבילה מחיים א"כ קם דינו של הרמב"ם אבל על סוגיית הש"ס עצמו קשה מי הכריחו לזה דהוה נבילה מחיים כיון שאין לזה הכרח מדברי רבא דאין לומר דמצד הסברא החיצונה סובר סוגיית הש"ס שהוא נבילה מחיים שהרי מצינו לרשב"ל שודאי סובר שאינה נבילה מחיים:

והנלע"ד דסברת הש"ס הוא שכל ריעותא שהוא בסימנין בדבר שאינו מועיל לו שחיטה בשום אופן ושעל כרחך לא סגי ליה שלא יהיה סופו נבילה הוא כבר נבילה מעכשיו לענין איסור אכילה וא"כ רשב"ל לשטתו דסובר שיועיל שחיטה שלא במקום חתך לכך אינו נבילה עכשיו כלל אבל לשטת רבא ששום שחיטה לא יועיל לו לכן הוא נבילה לענין איסור אכילה מחיים:

שם אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמי ה"נ כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש לתמוה דתינח קושיא זו לשטת רבה לקמן דסבר דלא אמר רשב"ל אלא בריאה וא"כ הטעם משום דכמונח בדיקולא אבל לר' זירא שהטעם משום אין טרפות לחצי חיות א"כ לית ליה הטעם דכמונח בדיקולא ושפיר קם תירוצו דרשב"ל לחלק בין שחט במקום חתך וא"כ איך דחי כאן אוקימתא דרשב"ל בסתם והוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה קשיא ולכל הפחות היה לו להביא כאן דברי רבה והכי הוה ליה למימר ומי אמר רשב"ל וכו' ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ואמר רבה עלה ל"ש אלא בריאה וכו' אלמא כמונח בדיקולא ה"נ וכו':

ונראה דקושיא זו שמקשה הגמרא ה"נ כמאן דמונח בדיקולא עולה גם לדברי ר"ז ועד כאן לא נחלק ר"ז על רבה אלא לענין הריאה אבל מודה הוא שהסימן עצמו לאחר פסיקת רובו הוא כמונח בדיקולא ועבור זה קורהו ר"ז חצי חיות שסימן אחד כבר כאלו הוא בדיקולא וסימן אחד הוא חצי חיות אבל אם היה סובר שאפילו הסימן עצמו שנפסק אינו כמונח בדיקולא חיות שלם מקרי ולא חצי חיות ומנא אמינא לה אומר אני הרי נקיבת הושט הוא בכל מקום חשיב כפסיקת הגרגרת ובפרט לדעת הרמב"ם שנקובת הושט נבילה ולפי זה היכא שניקב הושט שוב ראוי להקרא חצי חיות כמו בפסיקת הגרגרת וא"כ אי אין טרפות לחצי חיות אם התחיל לשחוט משהו בושט שוב לר' זירא לא יהיה שום טרפות פוסל בבהמה זו וזה אי אפשר דא"כ מאי פריך בגמרא בפ"ק (דף ח ע"א) על ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין וכו' חדודו קודם לליבונו והאיכא צדדין וכו' ומאי קושיא כיון שכבר התחיל לשחוט משהו בושט שוב אין כאן טרפות לר' זירא ומה יפסיד לנו מה שנוקב ושורף בצדדין. וכל זה לשטת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"ל אלא ודאי דאף ששחט משהו בושט אפ"ה לא מקרי חצי חיות וקשה מ"ש דאחר שחיטת הגרגרת מחשבת חצי חיות וצריך לומר דשחיטת הגרגרת כלו או רובו שוב מחשב הגרגרת כלו כמונח בדיקולא ולכך נקרא החיות הנשאר רק חצי חיות אבל נקובת הושט אף שהוא טרפה או אפילו נבילה להרמב"ם מכל מקום כיון שעכ"פ עדיין רוב הושט קיים לא מחשב הושט בשביל המשהו הניקב או נשחט ממנו כמונח בדיקולא ועוף יוכיח שמועיל בו שחיטת רוב הקנה לפי שבזה ניטל כל חיותו ולא מועיל חצי הושט ולפי זה מה שמחשב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ משום דכמונח בדיקולא דמי דהיינו הסימן הנשחט אלא שעל הריאה סובר ר"ז דלא מחשבה כמונח בדיקולא ועיין בש"ך סימן כו ס"ק א] וא"כ שפיר מקשה הגמרא כאן בסתם ומי אמר רשב"ל וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דהיינו הסימן וזהו בין לרבה ובין לר"ז:

שם אלא אמר רחב"א אר"י וכו' טבע לשון אלא הוא שמחמת הכרח שאידחי התירוץ הראשון הוכרח לומר תירוץ אחר אבל היכא שלא נדחה תירוץ קמא לא שייך לשון אלא ואם לא ניחא ליה בתירוץ הראשון מסברא היה שייך לומר רחב"א אמר"י וכו' אבל מדאמר אלא משמע שתירוץ הראשון של רשב"ל נדחה מחמת קושיית הגמרא ועל זה קשה כיון דלא אידחי אוקימתא דרשב"ל לא ממשנה ולא מברייתא אלא מדברי עצמו דאמרו שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ולפי זה לדידן דלא קיימ"ל כהא דרשב"ל בניקבה הריאה והרי"ף השמיטו וגם הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה פסק בפירוש דלא כוותיה עיין שם הלכה ב' וא"כ שפיר קם אוקימתא דרשב"ל הנ"ל ולמה הוצרך ר' יוחנן לומר דכאן קודם חזרה ואם נימא דגם ר' יוחנן סובר כרשב"ל דכמאן דמונח בדיקולא דמי א"כ היא גופה קשיא איך פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בזה דלא כרשב"ל דלא מבעיא על הרא"ש שפירש הטעם משום דרשב"ל אמר שני דברים סותרים זא"ז ולא ידעינן הי אמר באחרונה נקטינן לחומרא א"כ פשיטא דקשה כיון דר' יוחנן סבר דכמאן דמונח בדיקולא מה לנו לספיקו דרשב"ל אלא אפילו לאידך טעמא שכתב הרא"ש דר' זירא פליג עליה וכן פירש הר"ן טעם הרי"ף והכ"מ טעמיה דהרמב"ם אכתי קשה והלא הלכה כר' יוחנן כלפי רב ושמואל וק"ו כלפי ר' זירא שהוא תלמידו של שמואל:

אמנם לפי מ"ש לעיל דר"ז כדמסיק דלדבריו דרבה קאמר וסובר ר"ז שטעמו של רשב"ל משום אין טריפות לחצי חיות ועל זה גם ר"ז לא פליג שהוא חצי חיות אלא שר"ז סובר יש טריפות לחצי חיות ועכ"פ מדמחשב חצי חיות מכלל שהסימן עצמו ודאי מחשב כמונח בדיקולא רק הריאה לא מחשב כמונח בדיקולא וא"כ גם לר"ז החולק על רשב"ל מ"מ אידחי אוקימתא דרשב"ל לחלק בין מקום חתך וכו' שהרי הסימן כלו כמונח בדיקולא ולא שייך שלא במקום חתך כלל ושפיר קאמר לשון אלא אלא אי קשיא לי הא קשיא לי שאף דנדחית אוקימתא דרשב"ל מחמת קושיא מ"מ אוקימתא דרבא דאלו אסורות לא נדחית ורומיא דמתניתין מתורץ שפיר באוקימתא דרבא ואיך שייך לומר אלא אמר רחב"א אר"י וכו' ואם ר'