צל"ח סדר קדשים נה

אלא דאכתי קשה רישא דרישא ל"ל הא גם בלי רישא דרישא איכא ג' בבי עם סיפא דסיפא שחט אחד מהם והחליד תחת השני וכו' ונסדר המשנה כך שחט סימן א' והמתין עד שמתה או פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או שחט אחד והחליד תחת השני וא"כ ג"כ יהי' רישא וסיפא בבהמה וממילא גם מציעתא דפסק הגרגרת ג"כ בבהמה ואכתי רישא דרישא מיותר לגמרי וחוץ לדרכינו אמרתי דאז הוה אמינא והמתין עד שמתה קאי אכולהו ופירש לה ברישא מתה באינך משא"כ השתא דתני בתר הכי או שהחליד וכו' וא"כ הוה ליה למתני או ברישא דרישא או בסיפא דסיפא] ואומר אני דרישא דרישא לדיוקא אתי למפשט בעיא דר' זירא דהרי בפסיקת הגרגרת ממילא הוה הריאה כנטולה ואם איתא לבעיא דר"ז דלא מצטרף סימן ראשון א"כ מאי אריא שחט הושט ופסק הגרגרת עדיפא הוה ליה למתני שחט הושט וניקב הריאה ג"כ נבילה שהרי שוב לא מצטרף סימן שני אלא ודאי דמצטרף ולפי זה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל לריש לקיש דמיירי בשחט במקום חתך ל"ל סיפא דהמתין עד שמתה דאי לאו סיפא לא הוה רישא מיותר דהרי אז אצטריך רישא דרישא לר' ישבב דלא תימא דדוקא פסק הגרגרת תחלה הוא דסובר ר' ישבב שאין שחיטת הושט מטהר מידי נבילה לפי שכבר הגרגרת אינו בן שחיטה אבל שחט הושט תחלה הושט לחוד מטהר מידי נבילה והוה אמינא שגם ר' ישבב סובר שסימן אחד מטהר מידי נבילה אפילו בבהמה היכא ששניהם ראוים לשחיטה ודומיא דסימן אחד מתיר לגמרי בעוף ובעינן ג"כ שניהם ראוים לשחיטה וסיפא דסיפא והחליד תחת השני הוה מוקמינן שכבר החליד וכעין שרצה רבא לומר וכבר שחט או דהחלדה פוסלת אפילו במיעוט בתרא משום שהוא דרך שחיטה משא"כ בעיקור אבל השתא דתנן שחט אחד והמתין עד שמתה כבר מוכח דלר' ישבב אפילו היכא ששניהם שלמים אין אחד לחוד מוציא מידי נבילה ואייתר רישא למפשט בעיא דר' זירא ולפי זה מוכח מאוקימת' דרשב"א עצמו דמוקי משנתינו בשחט במקום חתך וא"כ אייתר סיפא דהמתין עד שמתה וצריך לומר כדי שתהא רישא דרישא מיותר למפשט בעיא דר"ז א"כ מכלל דסבר רשב"א יש טריפות לחצי חיות דאל"כ אין מציאות לבעיא דר"ז וא"כ מ"ט מכשיר בניקבה הריאה וצריך לומר משום כמאן דמונח בדיקולא ושפיר קאמר ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחט הקנה וכו' מכלל דכאן דמונח בדיקולא דליכא למימר כלל משום אין טריפות לחצי חיות דא"כ אין מקום לבעיא דר"ז אייתר רישא דמתני'. [אבל אי לאו מכח אוקימת' דרשב"א איכא למימר דרישא דרישא אינו מיותר דאולי גירסת הרי"ף ורשב"א נכון דלא גרסינן ואח"כ וא"כ אי לאו רישא דרישא הוה אמינא וכבר שחט הושט וכמו שרצה רבא לומר אבל השתא דקתני רישא דרישא ליכא למימר הכי דא"כ היינו קמייתא. אבל מכח אוקימת' דרשב"א דמיותר סיפא כדי למידק מיתורא דרישא כנ"ל מוכח דגרסינן ואח"כ ושפיר מפשט בעיא דר' זירא]:

ובזה נבוא לבאר דברי רב אסא בר יעקב ש"מ מדרשב"א והקשיתי איך מוכח והלא איכא למימר משום אין טרפות לחצי חיות. ולפי מ"ש ניחא דכוונתו ש"מ מרשב"א לתרתי דרשב"א לאוקימתא דמתני' ולמה דאמר ניקבה הריאה וכו' דבצירוף הנך תרתי מוכח דסבר כמאן דמונח וכו' ואף דקשיין אהדדי מ"מ לא אמרינן ביה תיובתא ואכתי רשב"א אמרינהו לתרווייהו:

ובזה ניחא לן מה דאמר מזמנין ישראל שהקשיתי אדרבה מדרשב"א איכא למימר כמו שהקשה מהר"ם מלובלין שהריאה תהיה אסורה לישראל. והנה רש"י פירש דבעיא דר"ז איפשטה כמו שאיפשטה בעיא דאילפא והקשה מהר"ם דלמא שאני התם דמצטרף להתיר באכילה להכי מצטרף ג"כ להתיר היד מידי נבילה משא"כ בניקבו בני מעיים אין כאן שום צירוף להיתר אכילה ותירץ מהר"ם דמזה גופא דמצטרף להתיר שאר העובר באכילה מכלל שאף שיש חילוק בין הסימנין מצטרפי דאל"כ גם לענין להתיר שאר העובר באכילה. ולפי זה אם נימא דהיכא דשחט הקנה כבר הריאה אפילו לישראל דהוה כמי שהוציא הריאה בין סימן לסימן וכמו שהקשה מהר"ם א"כ לפי זה ממילא מוכח דסימנין מצטרפים אף שחלוקין דאל"כ לא משכחת שחיטה להתיר כלל כי אם שישחוט שני הסימנין יחדיו בצמצום דאל"כ הרי הסימנין חלוקין שהרי הסימן הראשון בא להתיר הכל והסימן השני אם הוא הוושט אינו מתיר הריאה ואם הוא הקנה אינו מתיר הבני מעים וכיון שהם חלוקין אינם מתירים לגמרי והרי הוא נבילה וא"כ לא משכחת לשום דין מדיני משנתינו דמה אריא פסק או החליד הרי כיון שלא שחטם כאחד הרי הוא נבילה אלא ודאי דמצטרפים ואייתר רישא דליכא למימר לדיוקא למפשט בעיא דר"ז שהרי בלא"ה אין מקום לבעיא דר"ז. אלא ודאי דהריאה עצמה ג"כ מותרת לישראל ואין לפשוט בעיא דר"ז מזה ושפיר איצטריך רישא וא"כ שפיר קאמר ש"מ מדרשב"א מזמנין ישראל דגם זה מוכח מאוקימתא שלו דמוכח דאייתר רישא למפשט בעיא דר"ז ודוק:

והנה בסוגיא דוהדר ביה ר"ז ונחלקו רש"י ותוס' מאיזה מהם הדר והנה בין לרש"י ובין לתוס' קשה לי על הגמ' וכי מהיכן איתפרש איזה מהם ר"ז אמרה תחלה דידעינן דמזה הדר בי' ודלמא אידך אמרה תחלה ומההוא הוא דהדר בי':

והנה לפי פירוש רש"י יש לתרץ על דהא לדברי ר"ז שטעמיה דרשב"א משום אין טרפות לחצי חיות א"כ למה אמר רשב"א ריאה וצריך לומר דלדוגמא בעלמא נקט והה"ד שאר בני מעים אלא דקשה למה נקט קנה ואיכא למטעי דוקא קנה משום כמונח בדיקולא והוה לי' למימר בני מעים דליכא למטעי וצריך לומר דלדעתו אין שום הוה אמינא למימר כמונח בדיקולא וליכא למטעי ביה ואי ס"ד דבעי' דר"ז קדים וא"כ הוא עצמו סבר כמונח בדיקולא ואף ששוב הדר ביה מ"מ קשה למה אמר רשב"א ריאה וליכא למימר דסבר דליכא למימר כלל כמונח בדיקולא הא הוא עצמו טעה מתחלה בזה אלא ודאי דבאמת דוקא ריאה אלא ודאי דהך דבעי' אמר לבסוף ומתחלה באמת היה ר"ז סבר שאין שום סברא לומר כמונח בדיקולא. ולשיטת התוס' נראה דלכאורה קשה למה בעי אילפא בהוציא עובר ולא בעי בבהמה עצמה כעין בעי' דר"ז בניקבו בין סימן וכו' וא"ת מה נ"מ אם בעי בזה או בזה יש לומר דבבעי' דר"ז שמעינן חדא דאית בי' תרתי דשמעינן דיש טרפות לחצי חיות אלא ודאי דבאמת אין טרפות לחצי חיות וא"כ מכלל דהבעיא קדים:

ורש"י נשמר מזה ולכך הביא ופשיט התם אם הועיל סימן שני וכו' להתיר באכילה והיא גופא לא שמענו אלא מאילפא מדבעי בידו מכלל דשאר העובר מותר אפילו באכילה וא"כ גם באילפא חדא דאית בה תרתי ודוק:

שם חתך דלעת עמה ד"ה פסולה נחתכה דלעת עמה ד"ה כשרה והנה לכאורה כל זה מיותר דחתך דלעת פשיטא דפסולה שהרי משנה שלימה שנינו שמלאכה פוסלת ונחתך פשיטא דכשרה דלא גרע מנשחטה בהמה עמה לרבנן ורש"י פירש נחתכה דלעת דשלא בכוונה לא מקרי עוסק במלאכה ורישא לר"נ טעמא משום דכתיב ושחט וכו' ושלא בכוונה נמי מקרי שחיטה. הנה הראה לנו רש"י באצבע דמימרא זו לר"נ איצטריך דלא תימא כשם שנשחטה בהמה אחרת פוסל כך נחתכה דלעת פוסל ואומר אני הכוונה בזה לרש"י משום דבמשנה בפ"ד מפרה שנינו סתם שמלאכה פוסלת אבל אינו מפורש שהטעם משום היסח הדעת והוה אמינא שמצד גזרת הכתוב מלאכה פוסלת והוה אמינא דלר' נתן דשלא בכוונה מקרי שחוטה כן נמי שלא בכוונה מקרי מלאכה ונשחטה בהמה לר"נ ג"כ משום מלאכה פוסלת ולא משום ושחט אותה דהוה אמינא דושחט אותה היינו ב' פרות דוקא לכך איצטריך לפרש דנחתכה דלעת כשרה גם לר' נתן דפסול מלאכה משום היסח הדעת הוא ושלא בכוונה ליכא היסח הדעת: