צל"ח סדר קדשים לז

נחלקו בזה. וכתבתי דזה בזה תלוי כיון דנחלקו רבנן על ר' יוסי וס"ל דלא אמרינן רובי של אחד כמוהו לענין השחיטה עצמה ק"ו דלא משוינן מקום שחיטה בשביל רובו כמוהו וא"כ על כרחך רב ס"ל דר' יוסי לא הכשיר אלא בשחט שני שלישים והגריס שליש וא"כ רבנן דפליגי בזה לא ס"ל רובו כמוהו אבל אי אמרינן דלר' יוסי אפילו בהגרים שליש ושחט ב' שלישים מכשיר וא"כ רבנן דפליגי ג"כ איכא למימר דס"ל רובו של א' כמוהו אלא דשאני הכא דבעידנא דנפקא חיותא וכו' וא"כ מנ"ל לרב דפליגי רבנן בשאר טבעות ולכך הוצרך רש"י לחדש חילוק בין מוגרמת דטבעת ובין מוגרמת דשיפוי כובע והיינו טעמא דסובר רב דלר' יוסי לא מהני מה דמהני לר"ח ב"א במוגרמת דידיה לפי שלשון ע"פ רובא דר' יוסי משמע ליה רובא ממש וע"פ כולה דרבנן משמע ליה ממש:

אמנם לפי מה שכתבתי דלר' זירא נשאר פירוש אית דמפרשי בדברי רב וגם ר' יוסי ב"י לא אמר ממש וא"כ לא קשיא כלל מנ"ל לרב דרבנן פליגי אר' יוסי דבאמת לא פליגי כלל א"כ דלמא רב הונא סבר כר' זירא וגם רב הונא אליבא דרב קאי אמוגרמת דר' יוסי ורבנן וצ"ע:

דף יט ע"ב במתניתין השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה ופרש"י אפי' לכתחלה ונקט דיעבד משום מליקה ואומר אני תינח אם היה במליקה מקום לחלק בין תחלה לדיעבד לכן תני דיעבד להורות דמליקה אפילו דיעבד פסולה אבל אם אין במליקה שום סברא לחלק בין תחלה לדיעבד [ואפילו אם נימא דס"ל לרש"י דגם בשחיטה אין שום סברא לאסור לכתחלה וכן מוכח דס"ל לרש"י כן דאל"כ קשה מנ"ל לרש"י להתיר לכתחלה אם לא מסברא מ"מ קשה ליתני כחא דהתירא לשני לכתחלה] ובשחיטה ודאי שיש מקום לחלק דלכתחלה גזרינן שמא יקדים חיתוך המפרקת לסימנין והוה ליה למתני לשון לכתחלה שוחטין מן הצדדים ואין מולקין מן הצדדים והנה גם במליקה יש סברא לחלק אי בעינן במליקה שיקדים מליקת המפרקת לסימנין וכדעת ר' ינאי א"כ יש לומר דלהכי מן הצדדים לכתחלה לא שמא יקדים הסימנין למפרקת אבל לבני ר' חייא דאף מחזיר נמצא שאין קפידא במליקה איזה מהם יקדים ואין שום סברא לאסור מן הצדדים לכתחלה אי כשר בדיעבד וא"כ אף אי הוה תנן לשון לכתחלה אין טעות במליקה וקשה למה נקט לשון דיעבד. וצריך לומר דלבני ר' חייא באמת שחט מן הצדדים היינו דוקא דיעבד ורש"י לדידן הוא דפירש כן במשנה דלית לן הך דבני ר' חייא וכדתניא לקמן כיצד מולקין וכו'. אלא דמברייתא זו אין קושיא לבני ר' חייא אלא אי אמרינן מחזיר דוקא אבל אי אמרינן אף מחזיר אין כאן סתירה דברייתא מצות מליקה לכתחלה איירי ועיין מהרש"א בריש סוגיין וא"כ קשה מנ"ל לרש"י להכריע במשנתינו להלכה דלא כבני ר' חייא. ואין לומר כיון דבני ר' חייא סברי מוליך ומביא פסול סובר רש"י דלית הלכתא כוותייהו כיון דרב כהנא ור' ירמיה ורב הונא בחדא שיטתא קיימי דמוליך ומביא כשר וכן הרמב"ם בפ"ו ממעה"ק פסק דמוליך ומביא כשר וכתב הכ"מ טעם הנ"ל. אומר אני רש"י מדויל ידיה משתלים שאם זהו הטעם שמפרש רש"י משנתינו דלא כבני ר' חייא היינו משום מוליך ומביא ס"ל לרש"י דכשר והרי רש"י במשנתינו אדרבא תפס לעיקר אידך סברא דמוליך ומביא פסול שהרי בשוחט מן העורף דשחיטתו פסולה פירש"י הטעם דקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת. והנה נדחק רש"י בזה שהרי לפי זה אינה פסולה ממש שהרי עכ"פ מהני שחיטתה לטהרה מידי נבילה ולמה לא פירש רש"י הטעם משום חלדה והוה פסולה ממש אלא ודאי דתפס רש"י שיטת רבא דחלדה הוא דוקא כחולדה הדרה בעקרי הבתים. וא"כ במלק בסכין הטעם משום דורס משום דשם מלק תנן ומליקה הוא דוקא קוצץ ויורד דמוליך ומביא פסול במליקה אבל במשנתינו השוחט מן העורף תנן דהיינו דרך שחיטה בהולכה והבאה ולכך הוכרח רש"י לפרש לשון פסולה היינו טרפה משום שבירת המפרקת והא דלא פירש רש"י דמיירי שחתך גם רוב בשר ואז כבר היא נבילה משום דקשה א"כ מאי אריא שוחט מולק נמי אם קצץ מפרקת ורוב בשר קודם סימנין תו לא הוה מליקה דוכי מתה עומד ומולק וג"כ מליקתו פסולה ועכ"פ רש"י שפירש משום שנטרפה במפרקת היינו בשיטת רבא דאמר מלק בסכין משום דורס ולא משום חלדה וא"כ הרי רש"י תופס דמוליך ומביא פסול וא"כ מפני מה דחה שיטת בני ר' חייא:

ואומר אני דרש"י דחה שיטת בני ר' חייא דהא צריך להבין דעת בני ר' חייא שאחזו החבל בתרין ראשין דהרי רשב"א כתב לקמן בדברי ר' ירמיה דכ"ש מוליך ומביא ופירש הטעם משום דכל מה דעביד בהכשר שחיטה טפי עדיף וכתב הרשב"א שזה עצמו הטעם דאמרינן אף מחזיר. ולפי זה לבני ר' חייא קשה ממ"נ אי אמרינן דעדיף טפי לעשות במליקה כהכשר שחיטה א"כ למה מוליך ומביא פסול אלא ודאי דס"ל דאדרבא מן הסתם קפיד קרא לשנות הכשר מליקה מהכשר שחיטה וכשר בזה פסול בזה א"כ למה אף מחזיר ג"כ נימא דאדרבא קפיד קרא לשנות מליקה מהכשר שחיטה אלא דקשה כיון דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ למ"ד מחזיר דוקא ליכא במליקת עוף לא מעשה נבילה ולא מעשה טרפה ואפילו בחולין מותר כה"ג מן התורה. וא"כ ביחזקאל דכתב נבלה וטרפה לא יאכלו בבהמה דס"ד הואיל ואשתרי מליקה גבייהו וכו' ועיין בתוס' בד"ה לא אמרן וכו' וצריך לומר דבני ר' חייא סברי כר' יוחנן במנחות (דף מה) דאמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה:

ואמרתי דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ לענין מוליך ומביא אין שום מעלה מחמת הכשר שחיטה דאפי' בעוף חולין נחירתו זו היא שחיטתו ולא שייך בו דרסה ולא שום דין מדיני שחיטה ולכך סברי מוליך ומביא פסול. אבל בהחזרת סימנין אם לא מחזיר יש בו טרפות מחמת שבירת המפרקת וא"כ אם הכשיר רחמנא ע"י מעשה טרפות ק"ו שהכשיר בהחזרת סימנין דליכא טרפות ואפילו למ"ד אין שחיטה לעוף אבל טרפות שוה עוף לבהמה. ואולי דזה הוא טעמו של רש"י דפירש בהחזרת סימנין שחותך הסימנין לבדן והמהרש"א פירש הטעם משום לא יבדיל והוא דוחק מתרי טעמי חדא דא"כ לדידן דקוצץ ויורד וחותך שדרה ומפרקת עד שמגיע לסימנין וחותך סימן אחד ורוב בשר עמו למה חותך רוב בשר נימא ולא יבדיל וכבר הגיע לסימן ודיו אלא ודאי ולא יבדיל לא קאי אבשר והכי נמי לא קאי אמפרקת. ועוד דתינח בחטאת עולה מאי איכא למימר ואטו רש"י דוקא בחטאת קאי ואדרבא לשונו של רש"י משמע דבעולה קאי שהרי פירש רש"י וחותך הסימנין ואי בחטאת הוה ליה למימר וחותך הסימן ולקמן נפרש עוד דיותר נייחין דברי בני ר' חייא בעולה מחטאת:

וחוץ לדרכנו אמרתי דטעמו של רש"י משום דס"ל דעוף אחר שחיטת שני סימנין ודאי ששוב כמתה חשיבה ואיך אפשר להיות עוד אח"כ המפרקת בכלל מליקה וכי מתה מוליק ולקיים מצות ההבדלה לא שייך במפרקת שאינו בשחיטה. אמנם לפי מה שכתבתי בלא"ה דברי רש"י נכונים דלפי מה שכתבתי עיקר טעמם של בני ר"ח להנצל מטרפות שבירת המפרקת ואם המפרקת היה בכלל מצות מליקה א"כ כי היכי דבשחיטה הרי נטרף בנקיבת הוושט ואעפ"כ שוחט כל הוושט דמצותו בכך ולא איכפת לן במעשה טרפות בשעת מעשה ה"נ במליקה במפרקת ועוד מה בצע בהקדמת הסימנין ונעשים הסימנין קודם מעשה טרפות המפרקת ונגד זה יעשה אח"כ המפרקת אחר מעשה טרפות הסימנין ואין לנו שום יתור ולכן פירש רש"י דלבני ר"ח אין מצות מליקה במפרקת כלל רק בסימנין רק אי לא מחזיר צריך לחתוך המפרקת ולא משום עצמו אלא כדי שיגיע לסימנין ועכ"פ אין מקום לקיים שני דברים הללו יחד לפסול מוליך ומביא ולהכשיר החזרת סימנין אם לא נימא שאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דאנן קיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא נדחה שיטת בני ר' חייא מהלכה ולכן פירש רש"י משנתינו דלא כשיטת בני ר' חייא ופסק להכשיר צדדין