צל"ח סדר קדשים כב

ונוקמי במזיד כר"מ אבל הרמב"ם פסק כר"י ואין לנו הוכחה לחלק בין פ"א או לא ולאלתר הוי מומר. ובזה ג"כ נראה לענ"ד לתרץ מה ששינה רש"י בדברי ר' יהודה כאן מפירושו בכתובות ובגיטין ונראה משום דהוכחה זו שהוכיח רש"י כאן דאם טעמו של ר"י משום קנס היה לו לעשותו כמזיד גמור ולאסור עולמית זו אינה כל כך הוכחה ברורה אלא דרב סמך על הוכחה זו לפי שלדעתו מוכח ממשנתנו לאסור דומיא דיוה"כ וא"כ מתני' אמאן תרמיי' ובשבת הואיל וקנסוהו ליומו קנסוהו ג"כ לעולם אבל ביוה"כ דלא איצטריך לקנסו ליומו לא קנסו כלל משום יומא אחריו אי נמי אף דגם ביוה"כ אסור לו לעולם מ"מ כיון דשבת מיירי שוגג שייך למיתני סתמא כמ"ש לעיל:

ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה ונוקי כר"י הסנדלר דלכאורה כיון שיש ביד רב לאוקמי כר"י יותר ראוי לאוקמי כר"י דעכ"פ מיירי בפירקא כותי' אך הכי פירושו כיון דרב פוסק כר"מ א"כ מסתבר להתיר לגמרי בשוגג וא"כ מי הכריחו לפרש אליבא דר"י לאסור אף לאחרים ואם מטעם משנתנו הלוא בידינו לאוקמה כר"י הסנדלר ולכך על הוכחה כל דהו וגילוי מלתא בעלמא סמך לפרש דברי ר"י כן אבל בגיטין שם הסוגיא דהיזק שאינו ניכר ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה וכן בכתובות ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה דמיירי בטובח ע"י אחר ולר' יוחנן אין אנו צריכין לומר דשבת דומיא דיוה"כ ולכן פירש רש"י באופן אחר ועדיין צריך עיון על ששינה רש"י בבבא קמא מפירושו בכתובות ואין כאן מקומו:

והנה הדרנא בי מה שפירשתי דהמקשה שהקשה ונוקמי במזיד לשיטת רב הקשה דאיהו ודאי סובר דבפעם א' לא הוה מומר מדהוכיח הוכחתו שבת דומיא דיוה"כ מדלא נקט במשנה שוחט לזרוק לע"ז דהרי איכא למימר לעולם דהוה מומר בפעם א' אלא דכי היכי דחשיב שבת וצריך לומר דמיירי בשוגג דלא הוה שחיטת מומר הכי נמי יחשוב לזרוק לע"ז וג"כ בשוגג אלא ודאי דומיא דיוה"כ דאסירא ליומא וכנ"ל:

ואומר אני לפרש דהרמב"ם הוכיח לעצמו מסוגית הגמרא דלא משכחת מזיד שלא יהא מומר ונדקדק מתחלה בדברי רש"י בד"ה ונסבין חבריא פירש"י בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירש רב דאסורה באכילה ליומא משום דסבר מתני' ר"י הוא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיוה"כ אלמא אסורה באכילה ס"ל לתנא דמתני'. והנה כל דברי רש"י בזה הם תמוהין חדא במה דאמר עלה על דעתם לומר לשון זה אינו שייך אלא על דבר שהוא הוה אמינא ונדחה במסקנא אבל דבר זה שמתני' ר' יהודה היא לרב נשאר במסקנא ועוד דדברי רש"י סותרים זה את זה תוך כ"ד ולאו רישא סיפא וכו' דמתחלה כתב רש"י דמתניתין דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר ר"י היא והמסובב ממנו נאסורה ליומא ואי לאו דמוקי לה כר"י לא היה מפרש שאסורה ליומא ותיכף מסיים רש"י ודייק טעמא לקמן מדקתני דומיא דיוה"כ וכו' אלמא שדבר זה שאסורה ליומא הוכרח הוא במתני' והוא הסבה והמסובב ממנו שבשביל זה הוכרח לאוקמי למתני' כר"י דאשכחן ליה דסבר שאסורה ליומא וגם בד"ה הי ר"י פירש"י מאיזה משנת ר"י שמע רב דאסורה ליומא והדבר תמוה אטו רב הזכיר בדבריו ר"י כלל רב ממתניתין פירש ודייק טעמא ממתני' אך התלמידים פירשו שהוא ר"י והוה ליה לרש"י לפרש מאיזה משנת ר"י שמעו חבריא דאסורה וכו' ורציתי לומר שדייק רש"י לפרש דהקושיא סובב לרב כדי שיבואו על נכון דברי הגמרא לקמן מידי הוא טעמא אלא לרב ואעפ"כ הדבר תמוה הלא רב לא אמר כלל שטעמו משום דמתני' ר"י הוא רק רב דייק הוכתתו מגופא דמתניתין וכמו שפירש רש"י לפני זה דדייק טעמא וכו'. ולתרץ דבר זה נקדים הקדמה אחת שאם ר"י זה ששמעינן מדבריו שאסורה וכו' ס"ל לרב להלכתא כותי' אז אין לנו צורך לומר שהיה לרב שום הוכחה במשנתינו שאסורה ליומא והא דדריש רב שאסורה ליומא היינו שרצה שתבוא משנתנו אליבא דהלכתא אבל אם ר"י זה דמוקמינן משנתינו אליביה לית הלכתא כותיה א"כ מי דחקו לרב לפרש משנתינו נגד ההלכה. וצריך לומר שהיה לרב הוכחה לזה בגוף דברי המשנה ומתני' קשיתיה לאוקומי כר"י אף דלית הלכתא כר"י והנה דבר זה ידוע דרב פסיק במוקצה ובהכנה כר"י ובמבשל סובר רב כר"מ דכי מורי רב לתלמידים כר"מ מורי והנה היה קשה לרש"י על ר' אבא ורב יוסף שנדחקו הרבה לפרש משנתינו לר"י וכי היה נעלם מהם פלוגתא דר"י במבשל ומה היה חסר להו לאוקמי תכף כר"י דמבשל. והנה לפי תירוץ של ר' אבא ורב יוסף לכאורה לא דייק שבת דומיא דיוה"כ דהרי לדידהו ביושב ומצפה או בחלה והבריא ליכא מוקצה כלל וביוה"כ אסורה ליומא ועיין בדברי הגאון מוהררא"ב ז"ל וא"כ כיון דלא דייקי א"כ היא גופא מי דחקו לרב למימר אסורה ליומא ולכן נדחקו לאוקמי כר"י דהכנה ובזה ס"ל לרב כר"י לכן דחיק לאוקמי מתניתין כותיה אבל כר"י דמבשל לא היה אפשר להו לאוקמי דהרי רב גופא פסיק דלא כר"י אלא כר"מ ובמשנה אין לו הכרח לאסור וא"כ מי דחקו לאוקמי כר"י דלא כהלכתא אבל רב אשי דמוקי כר"י דמבשל באמת הוכרח לומר דשבת דומיא דיוה"כ וזה הביאו לרב שהוכיח לעצמו דמתני' ע"כ ר"י היא אף דלית הלכתא כותי' וא"כ זה שכתב רש"י בתחלה בני ישיבה עלה על דעתם וכו' כונתו על רבי אבא ורב יוסף שהם עלה על דעתם דלכך דריש דאסורה ליומא משום דקסבר ר"י הוא וזה באמת אינו במסקנא ודייק טעמא לקמן היינו במסקנא באוקימתא דרב אשי שם דייק ממתני' גופא זהו הנלענ"ד בכונת רש"י וק"ל וא"כ רש"י בדיבור השני יפה כתב מאיזה משנת ר"י שמע רב דעתה לפי ההוה אמינא היינו טעמא דרב דדריש שאסורה ליומא היינו שרצה לאוקמי כר"י והנה הוה קשיא ליה לרמב"ם ר' אבא ורב יוסף אכתי מאי דוחקייהו לכנס בפירצה דחוקה וכאשר נדחה באמת דבריהם שלא מצאו ראיה מדברי ר"י הוה להו למימר דטעמא דרב דרצה לאוקמי כר"מ דמבשל דסבר כותיה ובמזיד ולדידהו לא שייך תירוץ הגמ' דומיא דיוה"כ שהרי הם לא דייקו דומיא דיוה"כ אלא ודאי דס"ל לר' אבא ורב יוסף דפעם אחד מחשיב מומר ואי אפשר לאוקמי מתני' במזיד כלל ומזה הוכיח הרמב"ם הדין שלו ולקמן דפריך ונוקי במזיד כר"מ לרב אשי פריך כיון דמוקמת כר"י דמבשל א"כ מוקי רב מתני' שלא אליבא דהלכתא שהרי רב כר"מ מורה א"כ נוקי במזיד ואף דס"ל לרב כברייתא דלעיל (דף ה ע"א) דמוכח מינה דמומר לע"ז ולחלל שבת הוה מומר לכל התורה מ"מ נימא דמתני' לא סבירא לה כן ויותר נוח לאוקמי מתני' אליבא דר"מ ושלא אליבא דהלכתא מלאוקמי אליבא דר"י ושלא אליבא דהלכתא שהרי סתם משנה כר"מ:

עוד נלענ"ד להוכיח כדעת הרמב"ם והוא דאותו דקדוק שדקדקנו בדברי רש"י עלה על דעתם אותו דקדוק עצמו יש לנו לדקדק על דברי הגמרא דלשון ונסבין חבריא הכי משמע דנסבו למימר הכי ולא נשאר במסקנא והרי נשאר כן במסקנא והכי הוה ליה למימר ומוקמי לה חבריא כר"י או ואמרי חבריא ר"י היא. ונראה משום דקשיא לדעת הרמב"ם דס"ל במזיד הוה מומר וביוה"כ אפי' במזיד אינו מומר דיוה"כ אינו חמור יותר משאר כריתות שבתורה ומומר לד"א אינו מומר לכל התורה וא"כ בעיקר דין שחיטה שבת אינו דומיא דיוה"כ ובדין הנגרר אגב גררא לאסור ביומא נימא שבת דומיא דיוה"כ יציבא בארעא וכו'. ואין לומר דלענין מזיד אי אפשר להיות שבת דומיא דיוה"כ ועכ"פ כל מה דאפשר לדמות מדמינן ולהכי מוקמינן כר"י לאסור שוגג ביומו על זה קשה מ"ט לא מוקי לה כר"מ ומשני מוקצה מחמת איסור וצריך לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה כי שרי וכו' משום דדומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא נמצא אי הוה מוקמינן כר"מ הוה בין שוגג ובין מזיד דומיא דיוה"כ דלר"מ גם יוה"כ מחשיב מומר דמומר לד"א הוה מומר לכל התורה ובשוגג אסור ביומו כמו ביו"כ משום מוקצה רק בדבר אחד פרטי בחלה והבריא לא הוי דומיא דיוה"כ ופרט