צל"ח סדר קדשים קעג

כל תועבה לית בי' איסור הנאה רק איסור אכילה דלא שייך הואיל וחד משמע איסור הנאה וכו' דהרי לא תאכל כל תועבה לא על חמץ לחוד קאי אלא דלפי מ"ש לעיל בענין לאו שבכללות אפילו אם נימא דרב אשי קאי גם לר"י וס"ל כדאמרינן בפסחים דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אפ"ה ניחא דאיצטרך קרא מיוחד בחמץ משום דאי בשביל כל תועבה הוה מחשב לאו שבכללות אמנם עכשיו דאיכא לאו מיוחד בחמץ ממילא כל מה שנכלל בלא תאכל כל תועבה לוקין עליו כי היכי שלוקין על חמץ אחר הפסח ושוב שפיר קאמר בגמ' מדגלי בכלאים פן תוקדש ואין לומר דאיצטריך פן תוקדש למלקות שהרי גם על לא תאכל כל תועבה לוקין. אלא לפי זה קשה עתה דכתיב פן תוקדש דלוקין על כלאי הכרם והרי כלאי הכרם תיעבתי לך וממילא לוקין על כל מה שנכלל בלא תאכל כל תועבה א"כ הדרא קושיא לדוכתא קרא בחמץ ל"ל. ואין לומר דאי לא הוה כתיב קרא בחמץ אז לא הוה פן תוקדש מיותר והוה אמינא שגם כלאי זרעים אסורים משום לא תאכל כל תועבה. זה אינו שהרי לפי המסקנא בלאו הכי ידעינן שאין בכלאי זרעים שום איסור שהרי איתקש לבהמתך לא תרביע כלאים אלא מחוורתא כמו שכתבתי דרב אשי לא קאי לר' יהודה. אלא דקשיא כיון דרב אשי לא קאי לר' יהודה א"כ היכי קאמר בגמ' מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש והרי איצטריך למלקות. ונראה משום דלכאורה קשה על רב אשי ולר"ש מי ניחא והרי לר"ש יש חד קרא לתוך זמנו והרי גם תוך זמנו כבר נשמע אזהרת אכילתו מלא תאכל כל תועבה ומלקות ידעינן מפן תוקדש וכנ"ל. אמנם הך קרא דדריש לר"ש תוך זמנו היינו קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והרי הך קרא בלא"ה איצטריך למדרש מיני' בשעה שישנו בקום אכול מצה או למעט י"ד וכדמשמע שם בגמ' ואי למעט אחר הפסח שלא נאסר מלא תאכל כל תועבה וכמו שכתבתי לעיל אלא דממילא משמע מיני' אזהרה תוך זמנו וממילא לוקין על לאו דלא תאכל כל תועבה גם לר"ש כי היכי דלוקין על חמץ תוך זמנו ושפיר קאמר מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש:

ובמה שכתבתי דרב אשי על כרחך לא ס"ל כר' יהודה דא"כ מיותר לאו בחמץ אחר זמנו ניחא מה דהביא הגמ' כאן במלתא דרב אשי דתניא לא תאכלו וכו' ולכאורה הך ברייתא כאן אך למחסור ועיקר מלתא דר' אבוה מקרא עצמו מוכח מדאיצטריך לכתוב היתר הנאה בנבילה מכלל דבכל מקום דכתיב לא תאכל גם הנאה במשמע. בשלמא במס' פסחים בגוף הך מימרא דר' אבוה שמביא ג"כ ברייתא זו היינו משום דשם מקשה הניחא לר"מ אלא לר"י וכו' ומסיק דיליף מאותו א"כ לכך מביא הברייתא לפרש מלתא דר' אבוה לכ"ע אבל כאן ברב אשי שהוכחתי דאדרבה ס"ל דוקא כר"מ א"כ למה הביא כלל פלוגתא דר"מ ור"י ולדידי ניחא משום דעל רב אשי קשה אי ס"ד דכל שתיעבתי לך הוא בבל תאכל א"כ קרא בחמץ לאחר זמנו ל"ל ולכך הביא הך דתניא למימר שבאמת דבר זה אם לא תאכל כולל גם הנאה היא פלוגתא דר"מ ור"י ולר"י אינו כולל כל הנאה ואיצטריך בחמץ בשביל הנאה:

אלא דלפי מ"ש בגמ' במס' ב"ק (דף מא ע"א) וז"ל הגמ' אי ס"ד לא יאכל לא יהנה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה עיין שם א"כ הדרא קושיא לדוכתא לרב אשי דעכ"פ איסור אכילה בחמץ לאחר זמנו נפקא לן מלא תאכל כל תועבה ולא איצטריך בחמץ קרא לאחר זמנו רק לאיסור הנאה א"כ נכתוב רחמנא לא יהנה ולכן נלע"ד דמלתא דרב אשי אתי גם לר"י אלא דשפיר איצטריך בחמץ משום דהרי בחוסם פי פרה וחורש בשור וחמור וכו' ילפינן ק"ו משבת ולפי זה בכולהו איכא למילף ק"ו משבת אפילו בב"ח וכמו שהרגיש רש"י בזה וניחא ליה דעל כרחך בב"ח לא ילפינן ק"ו דלא תאכל כל תועבה על כרחך בב"ח מוקמינן ליה ואי לא הוה לן קרא בחמץ הוה מוקמינן קרא במסתבר יותר בחמץ בפסח שהוא חמור יותר שהוא עכ"פ בשעה שהוא תועבה הוא גם בכרת וגם אסור בבל יראה אבל בב"ח שפיר הוה ילפינן ק"ו משבת ולכך הוצרך לכתוב בחמץ בהדיא וא"כ על כרחך ל"ת כל תועבה בבב"ח מוקמינן ליה ומאי חומרי' שהוא תועבה עצמו ובזה ניחא מה דיש לדקדק למה הוצרך הגמ' לומר ק"ו משבת דזה אינו ניחא רק לרבנן אבל לר"י הסנדלר שבת עצמו אסור מה שנתבשל בו באכילה א"כ קשה גם חוסם וחורש יאסרו באכילה וכמו שהרגיש המהרש"א. הגם שאני אומר ישוב על קושיית המהרש"א והוא ע"פ מה שהקשו התוס' בד"ה היא קודש וכו' וקצת תימא לר"י הסנדלר ל"ל למימר מקודש תיפוק ליה מכל מה שתיעבתי והיתר הנאה מלכם. ואמרתי שלהכי כתב רחמנא קודש למימר דמצד כל שתיעבתי אפילו באכילה לא היה אסור מדאיצטריך קודש ונפקא מינה דבחורש וחוסם מותר אפילו באכילה ומיושב קושיית מהרש"א ואמנם קושית אעפ"כ עומדת במקומה למסקנא דילפינן היתר אכילה בכלאי זרעים מהיקש דבהמתך וממילא ילפינן חורש וחוסם ק"ו מכלאי זרעים שהם עצמם תועבה ומותרים ק"ו חורש וחוסם שאין התבואה עצמה תועבה שמותר וממילא א"צ למילף משבת וא"כ ל"ל בשרה קודש. ואין לומר דגם שבת הוה ילפינן בק"ו מכלאי זרעים זה אינו ששבת יש בו חומרא יתירה שהוא במיתה. אך אמרתי דגם קושיית מהרש"א ניחא שהרי בכתובות תירצו התוס' קושיא זו ואמרו דאיצטריך קודש למסמכי' למחללי' מות יומת להורות דדוקא מזיד ולא שוגג ולפי זה הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא דלר' יוחנן הסנדלר היה חוסם וחורש אסור באכילה וא"כ תירוץ זה שייך רק לרבנן ויותר הוה ליה להגמ' לומר ק"ו מכלאי זרעים שהם עצמם תועבה ומותרים ק"ו חוסם וחורש וכנ"ל שהוא ניחא לכ"ע אמנם ע"פ מ"ש ניחא משום דהוה קשיא לגמ' לרב אשי קרא בחמץ למה לכך הביא ק"ו משבת וזה הק"ו שייך גם בבב"ח עצמו אלא דא"כ קרא דל"ת כל תועבה אמה תרמיי' אבל אי לא הוה כתיב בחמץ הוה מוקמינן ליה דוקא בחמץ שהוא חמור ואפילו חומרא יתירה משבת שהוא בבל יראה ובשרפה תוך זמנו ולא הוה מוקמינן ליה בבב"ח ולכך איצטריך קרא מפורש בחמץ לר"י ור"י איהו בר פלוגתי' דר"י הסנדלר ואיכא ק"ו גמור משבת משא"כ אי הוה אמר ק"ו מכלאי זרעים ליכא בבב"ח שום ק"ו דמאי חומרא דכלאי זרעים מבב"ח ואפילו במה מצינו לא הוה ילפינן מכלאי זרעים דהרי עכשיו דמוקמינן כל תועבה למסתבר לחמץ בפסח א"כ כלאי הכרם איצטריך לגופי' וילפינן כלאי זרעים במה מצינו מכלאי הכרם ולכך הוצרך להקדים הק"ו משבת:

אמנם לפי מה שכתבתי דלא תאכל כל תועבה לא מחשב לאו שבכללות קשה איך רב אשי שהוא אמורא פליג אכולהו תנאי שהרי יש לפנינו כמה תנאים שפירשו לנו טעם בב"ח שהוא אסור כמו רבי ור' ישמעאל ור' אליעזר ואיסי בן יהודה ואיך יחלוק אמורא עליהם למימר טעם אחר בשלמא על ריש לקיש לא קשיא דהא יש לדקדק בדברי ריש לקיש שר"י אמר לו כעורה זו ששנה רבי וכו' וריש לקיש אי מהאי הוה אמינא ה"מ באכילה וכו' והנה יש לדקדק עכשיו דכתיב ובשל מבושל א"כ קרא דלא תאכלנו מה דריש מיני' ריש לקיש ואי ס"ל ללימוד אחר א"כ הוה ליה לתרץ בקיצור האי לא תאכלנו ללימוד אחר הוא דאתי. לכן נלע"ד גם ריש לקיש ס"ל כרבי ויליף מלא תאכלנו ואיצטריך תרווייהו משום דהאי קרא ובשל מבושל יש לפנינו שתי דרכים או להורות שיש בישול אחר שהוא כזה היינו ממש כזה כפסח שבישלו שהוא קדשים פסולין שהוא אסור בהנאה או שלא בא להשוותו רק למה דמבואר בקרא הזה עצמו דהיינו אל תאכלו ויש מבושל אחר שהוא בלאו דאל תאכלו כזה אבל לא לאסור בהנאה בו וכמו שפירש רש"י בדברי ריש לקיש עצמו שהוא כזה שאסור באכילה כזה אלא שעל כרחך קרא אתי שהוא כזה ממש גם להנאה דאי רק לאכילה נשתוק קרא מיני' ואיסור אכילה כבר נפקא לן מקרא דרבי וא"כ לריש לקיש תרווייהו איצטרכי קרא דרבי