צל"ח סדר קדשים קסה

שהרי אין אנו צריכין לומר כלל שעשו שום חידוש להורות הלכה אבל אם נימא בתרוייהו מבעיא ליה הוה קשה קושיית הת"ח:

ואמנם מעתה צריך להבין לרש"י שהוכחתי לעיל דס"ל דבתרוייהו מבעיא ליה א"כ מה יענה לקושיית הת"ח ונראה דלכאורה היכי דמהני בכבד פי קנה חוץ לקדירה הכי מהני גם בריאה ובלב:

והנה בריאה הדבר פשוט שהרי בכבד עצמו פירש רש"י ודלמא פי קנה וכו' וסמפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה גדול של ריאה וכו' וא"כ אם בכבד שצריך לעבור דרך רחוק לפי קנה דהיינו מקנה הכבד לקנה הריאה מועיל פי קנה ק"ו לסמפוני הריאה שקרובים לקנה גדול אלא אפילו בלב מועיל וזה לשון המרדכי תניא הלב קרעו וכו' ופרש"י שאפילו בשר הלב עצמו מותר וכו' כדאמרינן בפרק כיצד צולין שאני לב דשיע הלכך לב שנתבשל בקדירה עם דמו סגי בקריעה והלב מותר ולא מבעי' פי הקנה חוץ לקדירה דמותר משום שהדם יוצא לחוץ ואינו נבלע בפני' דשיע ולא בלע אלא אפילו פי הקנה בתוך הקדירה כי היכי דשיע הלב מבפני' שיע מבחוץ עיין שם וא"כ ולפי זה דבכלם מהני פי קנה א"כ נסתר קושיית הת"ח דהן אמת דלשטת ר"ת אנו צריכין לומר דההוא קניא בקופיא היה ידוע שלא נמלחה הכבד דאל"כ לא היה פושט מידי. אבל אין צריך לומר שהיה ידוע שנמלחו הלב והריאה אלא שזה ממילא הוא דהא ודאי לב וריאה אסור לבשל בלי מליחה ולכן פלפלו התוס' כיון שנמלחו הלב והריאה והמה יחדיו עם הכבד בקופיא א"כ למה לא נמלחה הכבד לכך נדחקו שהיה כדי להורות הלכה אבל למסקנא דרב אשי שהיה פי קנה חוץ לקדירה איכא למימר שבאמת גם הלב והריאה לא נמלחו כלל וכיון שפי קנה חוץ לקדירה א"צ מליחה כלל ונסתר קושיית הת"ח. ואומר אני שאכתי קושיית הת"ח במקומה דהרי באמת הרשב"א בחידושיו תמה על מה שמועיל פי קנה חוץ דאטו אנן לדם שבסימפונות לחוד חיישינן אנן לדם הכבד עצמו חיישינן ושמא כל שמוצא פתח לחוץ לשם הוא עושה דרכו ופולט:

ואומר אני תינח למה שפולט לגמרי לחוץ אבל אכתי מה שמתחיל בפנים לפרוש ממקום למקום ולא פלטו לחוץ כלל זה נשאר אסור. אמנם בכבד אין זה חשש שהרי כל זמן שלא נפרש לגמרי ממנו ודאי מותר וכמו שפירש רש"י ותוס' וז"ל רש"י בד"ה ומשום שמנונית וכו' וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מבעיא ליה:

וכל זה בכבד אבל בלב וריאה שגם בפירש ממקום למקום אסור מן התורה א"כ אינו מועיל פי קנה וא"כ בודאי אעפ"כ נמלחו וא"כ למה לא מלחו עמהם הכבד שהוא במחובר עמהם וצ"ל להורות הלכה ושפיר הקשה שאם היה פי קנה חוץ לקדירה אין כאן שום הוראה של חידוש. אלא שדבר זה אם חיישינן בבישול שפירש ממקום למקום הוא תליא ברברבתא בפלוגתא המובא בש"ע י"ד סי' ע"ט סעיף י"א בבשר שנתבשל בלי מליחה כלל ויש ששים ברוטב נגד החתיכה שהמחבר התיר אפילו החתיכה ורמ"א כתב שיש אוסרין החתיכה וטעם פלוגתתם מבואר שזה ודאי שדם היוצא מתבטל בששים אמנם האוסרין חוששין שמא לא יצא כלו אבל פירש בתוך החתיכה ממקום למקום וכמבואר שם בש"ך ס"ק מ"ו והמתירים ס"ל שאין הרוטב מבלבל בתוך החתיכה אלא מה שמוציא מוציא לחוץ לגמרי. ולפי זה לדעת המתירים גם לב וריאה מותרים בלי מליחה בפי קנה חוץ לקדירה ודעת המתירי' עיקר שגם רמ"א לא חשש לדברי האוסרים אלא במקום שאינו צורך גדול ולכבוד שבת גם רמ"א מתיר. ומעתה לדעת המתירים נסתר קושיית הת"ח:

אלא שאומר אני שאכתי קושייתו בתוקפה שעד כאן לא קאמר המרדכי בלב שאם פי קנה חוץ לרוטב שאינו פולט לחוץ כלל לתוך הקדירה אלא פולט דרך פי קנה חוץ לקדירה אלא בעבר ובישלו שלם בלי קריעה שבעודו שלם ואין לו מקום לפלוט הוא פולט דרך סמפונות אבל ההוא עובדא דיהודא בריה דר"ש בן פזי בקניא בקופיא הא ודאי שלא עברו על המפורש במשנה הלב קורעו ומוציא דמו וכיון שכבר נתקרע הלב אף שהוציאו דם המכונס מ"מ דם האברים שבלב עצמו שוב פולט דרך הקרע לתוך הקדירה ואם כן על כרחך הלב נמלח תחלה וכיון שהם כלם בחבור למה לא נמלחה גם הכבד וצריך לומר להורות הלכה ונשאר קושיית הת"ח:

אמנם לרש"י דלב שיע אף בבישול א"כ נוכל לומר כשם ששיע שאינו בולע כך נמי שיע ואינו פולט כלל וא"כ הלב אחר שקרעו והוציא דמו אינו צריך מליחה כלל וא"כ אם פי קנה חוץ לקדירה לא הריאה ולא הכבד ולא הלב נמלחו ולא קשיא קושיית הת"ח ורבינו תם לשטתו דס"ל דלב שיע אידחי ולא מהני בבישול כלל וא"כ על כרחך הלב נמלח ושפיר קשיא קושיית הת"ח ולכן פירש דדוקא קודם מליחה הוא דבעיא ליה לאביי וכנ"ל:

אלא דלפי זה לרש"י הלב כשם שאינו נאסר מחמת דם כך אינו אוסר אחרים אחר קריעתו משום דם גם בלא נמלח א"כ לרש"י קושיא מעיקרא ליתא דלתני במשנה בתרומות הלב אוסר ואינו נאסר שהלב כשם שאינו נאסר כך אינו אוסר ונסתר תחלת הבנין שכתבתי לתרץ דברי הרא"ש שכתב שמשמע מפירוש רש"י דלבישלו בקדירה אחר מליחה וכתבתי שזה מוכח מדלא תנן נמי הלב אוסר ואינו נאסר אלא ודאי שהלב קודם מליחה הוא דאוסר ובכבד פסיק ותני בין קודם ובין אחר מליחה ועכשיו לפי מה שכתבתי אין זה הוכחה והא דלא תנן לב היינו משום שאדרבה אפילו קודם מליחה הלב אינו אוסר כלל:

ועלה בדעתי לומר דמהכא מוכח דלרש"י גם אחר מליחה מבעיא ליה דהא איכא למידק בגמ' דקאמר בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא והנה לר"ת דכל הך סוגיא קודם מליחה ומבעיא ליה אם דם הכבד מותר או אסור א"כ בכבד של טרפה הא ודאי דגם דמה אסור משום טרפה שלא התיר לן הקב"ה אלא כבדא דהתירא ושרי לן דמא אבל לא שרי לן טרפה בכבדא וא"כ כיון דבכבדא דאיסורא מיירי למה ליה למימר ומשום שמנונית הוה ליה למימר משום טרפה. ועלה בדעתי לומר דלפי דעת הרא"ה בבדק הבית דכבדא דאיסורא דאוסרת קאמר היינו שאוסרת כבד חברתה וקמ"ל בזה רבותא גדולה דאף דכבד טרודה למפלט דם ואינה בולעת דם מ"מ בולעת שמנוניתא ואינה נאסרת דקאמר היינו כבדא דהיתרא שבשלה בפני עצמה אינה נאסרת מפני דם של עצמה שפולטת ואינה בולעת ולפי זה דלמוסר כבד חברתה קאמר א"כ צריך למימר מפני שמנוניתא דמפני דם אפילו משום דם טרפה לא היתה אוסרת שהרי הכבד חברתה טרודה למפלט דם של עצמה ואינה בולעת דם תברתה. והנה על פירושו של הרא"ה הואיל ואנו עסוקים בו יש לדקדק ע"פ מה שכתבו התוס' בפסחים (דף עד ע"ב) ד"ה שאני לב וכו' וז"ל. ונראה לריב"א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד דהתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה למפלט לא בלעה ומיהו אומר ר"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דחוייא בעלמא הוא:

והנה לכאורה יפלא ריב"א שהוכיח מדלא תנן גבי לב וכו' וקשה תינח למה דאמר כאן בכבדא דאיסורא אבל רב ספרא דרצה למפשט ממשנה זו לאביי א"כ מוקי לה בכבדא דהתירא לענין דמא א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא תני הלב אוסר ואינו נאסר. אמנם זה אינו קושיא דרב ספרא ס"ל כמסקנא דפסחים דטעמיה דלב משום דכבכ"פ ולא אמרינן כלל שאני לב דשיע ועיקר הקושיא של הריב"א הוא איך דחי בפסחים שאני לב דשיע אם איתא דשיע א"כ למה לא תנן גבי לב אוסר ואינו נאסר ולזה קאמר דהאי דיחוי דהכא היינו