צל"ח סדר קדשים קמג

בפרישתם והוה פירש לפנינו אלא שס"ל לר"ת דבידו לצוות לגוי למכבשינהו דניידי ולפי זה אני אומר דגם דבר שאינו בע"ח ופירש ממילא מותר ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דלמה יקח מן הקבוע שהרי בידו למפרשינהו על ידי נכרי אלא שאעפ"כ יש לגזור אולי לא ימצא נכרי שיפרישם ויקח מן הקבוע אלא שבדבר שתחלת פרישתו נעשה באמת ממילא ע"י נכרי בזה ראוי להתיר ובזה לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שיש נכרי לפנינו אבל בפירש ע"י עורב שזה אינו בידו לצוות לעורב להפרישם שפיר גזרינן ולכך בנמצא ביד נכרי מותר ובשנמה"ע שיש חשש עורב אסור ובזה ג"כ מתורץ מה שחרוזין הוה סימן דכיון דפירש ע"י נכרי מותר אומר אני הן אמת שדרך לחרוז בשר אמנם מי דרכו לחרוז הלוקח אחר שלקח כמה חתיכות הוא חורזם אבל המוכר אין דרכו לחרוז שהרי הוא רוצה למכור לאחדים ולכך לענין מציאה לא מהני מחרוזות אבל לענין בשר שנעלם מן העין מהני שעכ"פ זה סימן שלא נלקח מן המוכר וא"כ אפילו לקחו עורב מן הלוקח אפילו אם היה נכרי כבר היה מותר בידו ושוב אינו נאסר שכבר הותר בפרישתו על ידי הנכרי ולא גרע מה שהוא ביד עורב ממה שהיה ביד הנכרי בעצמו:

ואומר אני שרש"י ודאי לא ס"ל סברא דידי במקום שמכריזין גם נמצא אסור שמא יקח מן הקבוע דא"כ למה פירש רש"י לקמן גבי כרכשא דר"ה כרבו ס"ל ודלמא ר"ה כלוי ס"ל ושם שאני דאולי היה במקום שמכריזין אלא דבלא"ה הקשה מהרש"א על רש"י דאולי רוב טבחי נכרים הוי. ואומר אני שקושיית מהרש"א יש לתרץ וכאשר נדקדק עוד למה פירש כן רש"י על עובדא דכרכשא ולא פירש כן ג"כ בעובדא דגבא דבשרא ולכן נלע"ד דגם רש"י מוקי הך דנבא דבשרא ברוב טבחי נכרים אלא דרוב טבחי נכרים מהני בנמצא בשוק אבל הך כרכשא לפי גירסא שבגמרא איתבד בידינא ושם שכיתי רק ישראלים ומה מועיל רוב טבחי נכרים לשוק של ישראל שהרי בשר שביד ישראל אפילו ברוב טבחי נכרים כשר הוא ולכן הוצרך רש"י לפרש דכרבו ס"ל דאוסר בשמה"ע שחושש לעורבים. הגהת נכד המחבר אמנם כן היא הגרסא בי דינא אבל לפי ההגה"ה הנאמר שם בגמרא צ"ל ביני דנא ר"ל בין החביות וכן איתא ברי"ף ורא"ש ע"ש:

ולפי זה הוא פליאה נשגבה על התוספות שכתבו בד"ה לא עלים רב עיניה מיניה וכו' דדלמא רוב טבחי נכרים היה שם והדבר תמוה הרי בבית רב חנן חתניה הוה ואטו שם בית גדול הדור כזה לא היה רוב ישראל ודלתי הבית נעולים היו שהרי טרף רב אבבא וא"כ מה מזיק לבית הזה מה שרוב טבחי העיר היו נכרים. ואמנם הנלע"ד בכוונת התוספות שס"ל כסברת הר"ן שכתב דגם לוי מודה היכא שלא מצאו במקום שהניח ורוב טבחי נכרים שאסור אפילו בבית ישראל דאף דלא חיישינן ללוי לעורבין דעלמא ולכך במקום שרוב טבחי ישראל מותר אפילו לא מצאו במקום שהניחו אבל לעורבין דמתא חיישינן ע"ש. הרי שיש חילוק בין עורבין דעלמא לעורבין דמתא ורב באמת חייש גם לעורבין דעלמא ואפילו בלא שום ריעותא דהיינו אפילו מצאו במקום שהניחו ופליג על לוי בתרתי ומעתה כוונת התוס' דאולי רוב טבחי נכרים וכו' ולא היה מקום הוכחה מכאן אלא דחיישינן לעורבים והיינו לעורבין דמתא אבל למה דסובר רב דחיישינן לעורבין דעלמא אין הוכחה מכאן ועכ"פ יצא לנו מזה אפילו לדברי התוס' שעכ"פ אפילו בבהמה שלימה חיישינן לעורבין ולפי זה לרב דחייש אפילו לעורבין דעלמא ג"כ אין חילוק בין בהמה שלימה לחתוכה וזהו כוונת הרא"ש שכתב דאפילו בבהמה שלימה חיישינן לעורבין כדמוכח בשמעתין והשיגו עליו אחרונים מדברי התוספות הללו ולפי מ"ש ניחא:

ורש"י דפירש בדברי ר"ה דכרבו ס"ל ולא ניחא ליה ברוב טבחי נכרים לעורבים דמתא חיישינן דרש"י לא ס"ל כסברת הר"ן וס"ל דללוי לא חיישינן אפילו לעורבים דמתא ברוב ישראל מצוין ולא איכפת לן ברוב טבחי כלל:

וחוץ לדרכנו אמרתי לתרץ דברי הרא"ש. והנה הש"ך בסי' ס"ג ס"ק ו' השיג על הב"ח שכתב בשם התוספות כהרא"ש ואני אומר אף שבודאי בזה צדקו דברי הש"ך שהב"ח עירב דברי הרא"ש בתוך דברי התוספות מ"מ לדינא נלע"ד דודאי התוס' ס"ל כהרא"ש שהרי התוס' כתבו לא עלים רב עיניה לא היה יכול לדקדק מכאן דבשמה"ע אסור דדלמא רוב טבחי נכרים היו מדכתבו התוס' דלמא משמע דלא פשיטא להו שהיו רוב טבחי נכרים ואס"ד דבבהמה שלימה לא שייך בשמה"ע א"כ אין כאן ספק דודאי רוב טבחי נכרים היו דאל"כ למה לא עלים רב עיניה הא ליכא חשש על עורבין אלא ודאי דאליבא דאמת דס"ל לרב באמת בשמה"ע אסור תו לא צריכין לומר שהיו רוב טבחים נכרים ומשום חשש עורבין לא עלים עיניה אלא שכתבו שהגמרא לא היה יכול להוכיח מזה שהיה יכול לדחות דלמא רוב טבחי נכרים היו שם:

ואמנם יש לתרץ דברי הש"ך וכוונתו הוא דהא רב לא היה בן העיר הזאת שהרי בא דרך מקרה לרב חנן חתנו ואיכא למימר באמת היה כאן רוב טבחי ישראל ולכך אזלו גם טבחי לקבל פני רב ולא חששו להניח הבהמה אלא שרב שלא היה בקי בעיר הזאת אם יש רוב טבחי ישראל או רוב נכרים לא עלים עיניה שהיה מתיירא דלמא יש שם רוב טבחי נכרים:

והנה קשה בדברי הגמרא דקאמר לא אכיל רב מהך בישרא הנה לפי הנראה לא אסר רב הבשר לאחרים רק הוא לא אכל ובשמה"ע פוסק רב שאסור לכל שהרי סתמא אמר רב בריש שמעתין שאסור וא"כ איך קאמר תלמודא מ"ט אילימא משום איעלומי איך ס"ד משום איעלומי א"כ היה לו לאסור הבשר לגמרי אלא ודאי דגם בבהמה שלמה חושש רב משום עורבין אמנם לא לדינא אלא לחומרא בעלמא דהיינו לאדם חשוב ומה שכתב הרא"ש וחומרא בעלמא הוא לא על גוף דין בשמה"ע אלא על בהמה שלימה ולכך שפיר ס"ד דמשום איעלומי וזהו כוונת הרא"ש כדמוכח בשמעתין ועכשיו ליכא למימר שהיה שם רוב טבחי נכרים דא"כ איך אמר משום איעלומי א"כ מן הדין היה אסור ולמה איהו בלחודא הוא דלא אכל היה לו לאסור לכל העולם. וא"ת א"כ דגם לדעת הרא"ש בהמה שלימה רק רב החמיר על נפשו ולא לאחרים א"כ למה אמר איכו השתא ספיתו איסורא לבני בית הרי שגם לנכדיו הוה אסור. יש לומר זה היה בתחלת בואו ועדיין היה מסופק שמא יש כאן רוב טבחי נכרים ולבסוף אולי הודיעוהו שיש שם רוב טבחי ישראל ולכך שפיר הוה ס"ד דהא דלא אכל הוה משום איעלומי ודוק:

דף צו ע"ב גמרא לא שנו אלא שנתבשל בה. הנה לכאורה מאי קמ"ל שמואל מתני' היא בפסחים נטף מרוטבו על החרם וכו' יטול את מקומו וכן קשה למה לא הקשה על רב הונא מהך מתניתין. ואם נימא דידע החילוק בין איסור חלב שמפעפע יותר מרוטב א"כ קשה מאי מקשה על שמואל ואם נימא שעיקר קושייתו משומן הגיד שהיה סבר שגם שומן הגיד יש בו כח לפעפע כמו חלב א"כ התרצן חידש לו שחלב מפעפע ולא שומן הגיד וזה ניחא לסברת התוספות אליבא דר"ת בד"ה שאני חלבו אבל לסברת הר"מ שם שהטעם דשומן הגיד כיון שמשום גיד אסרוהו אינו אוסר יותר מהגיד עצמו והנה דבריו צריכין ביאור שהרי דבר זה לא הוזכר כלל בדברי התרצן ועיקר חסר מן הגמרא וצריך לומר דסברא זו היא סברא פשוטה גם להמקשה שאין השומן אוסר כי אם מה שהגיד עצמו יכול לאסור אלא שהמקשה היה סבר שגם הגיד יש בו כח לפעפע ולא היה יודע כלל חילוק שבין חלב לגיד א"כ אם היה סובר שגיד יכול לפעפע ק"ו שהיה סבור שרוטב יכול לפעפע א"כ מדוע לא היה קשה