צל"ח סדר קדשים קכד

וא"כ למעלה מערקום הוא דטרפה א"כ קשה מאי וכן שניטלו צ"ה הא למעלה מערקום היינו צ"ה וא"כ מתורץ מה שהקשה הים של שלמה על הרא"ש:

פרק חמישי דף עט ע"ב גמרא הכל מודים כו' בי"ד סי' ט"ז סעיף ח' היתה בת הצבי' הזאת נקבה וילדה בן ושחט בת הצבי' ואת בנה לוקה. ופסק זה הוא דברי הרמב"ם. ובסעיף ב' כתב הש"ע ואם נודע ודאי שזה אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה שהדבר ספק אם נוהג בזכרים והוא ג"כ מדברי הרמב"ם והקשו האחרונים הט"ז בס"ק י"ב והש"ך בס"ק י"ז דהוה תרתי דסתרי אהדדי ותירץ הש"ך בשם הב"ח דאף דפשיטא לן דחוששין לזרע האב מ"מ מספקא לן אולי אינו נוהג בזכרים משום דמיעט רחמנא בנו הכרוך אחריו. והנה יש לתמוה דא"כ מאי מקשה הגמ' ולפלגי בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנינא ורבנן. ולפי דברי הב"ח מאי קושיא ודלמא אף דסברי רבנן חוששין לזרע האב מ"מ לא סברי כחנינא דנוהג בזכרים. ונראה דעל כרחך מדברי הגמ' עצמו מוכח דלאו הא בהא תליא דהא קשה דקאמר בצבי הבא על התישה וילדה בת ובת ילדה בן למה נקט בקמא וילדה בת ולמה לא אמר וילדה בן ובן ילד בן ושחט הבן ובנו דהרי לרבנן לפי סברת הש"ך נוהג בזכרים ולמה לא אמר רבותא זו. ואין לומר דהוה אמינא דטעמי' דר"א משום דאינו נוהג בזכרים ולעולם דס"ל חוששין לזרע האב דהרי לפי סברת הש"ך אין לטעות בזה שהרי הא בהא תליא אלא ודאי דלאו הא בהא תליא. ולפי זה קשה למה נקט באחרון וילדה בן כיון דבקמא נקט בת למה נד בדבריו מבת לבן ורש"י באמת פירש דהך בן לאו דוקא והיא גופה קשיא כיון דלאו דוקא הוא למה נקט בן אלא ודאי משום דאי הוה נקט גם בבתרא בת הוה אמינא דכולהו לאו דוקא ונקט בת והה"ד בן דרבנן ס"ל כחנינא לגמרי ולכך דקדק ונקט בבתרא בן ובקמא לא נקט בן מכלל דדוקא נקט לאפוקי מדחנינא. ועל זה מקשה אכתי לנקוט בת ואין לומר דהוה אמינא דלאו דוקא וחכמים לגמרי כחנינא ס"ל א"כ לפלגי בפלוגתא דחנינא ורבנן. ומשני דאכתי הוה אמינא דחכמים כתנינא ס"ל אלא דקמ"ל אליבייהו גם רבותא זו דשה ואפילו מקצת שה לכך דקדק בלשונו וילדה בן למימר דבת דנקט בקמא בדוקא הוא. ובאמת דהוה מצי למימר דאי הוה פליגי בדחנינא ורבנן הוה טעינן בר"א ולמימר אף דס"ל אינו נוהג בזכרים מ"מ מודה דחוששין לזרע האב אלא דניחא ליה למימר דקמ"ל רבותא לרבנן:

אלא דלפי זה שאין זה הכרח לומר דמאן דס"ל חוששין לזרע אב ס"ל כחנינא א"כ קשה קושיית מהר"מ שיף דלמה לא מוקי בצבי הבא על התישה וילדה בת ובת ילדה בן וכ"ע ס"ל מקצת שה לא אמרינן ור"א ס"ל דחוששין לזרע אב ואין כאן רק מקצת שה ורבנן ס"ל אין חוששין ויש כאן כולו שה בשלמא בלא זה הייתי מתרץ עפ"י מה שכתבו התוס' (דף עט ע"א) ד"ה עייל לי דר"א דמספקא לי' ואפ"ה מוקי אם שה לחלק משום דהיא גופא מספקא ליה שמא אין חוששין ובעינן קרא לחלק ע"ש ואי הוה מוקי פלוגתייהו כמהר"מ שיף א"כ על כרחך לר"א ס"ל ודאי חוששין וא"כ אין צריך קרא לחלק ולמה פטר ממתנות ומה ידרוש בקרא דאם שה. אבל השתא שכתבתי דאין זה הכרח וא"כ אף מאן דסבר חוששין מ"מ אינו סובר כחנינא דנוהג בזכרים וצריך קרא לחלק והדרא קושיית מהר"מ שיף לדוכתא אלא דקשיא גם בלא זה מי ניחא והא תירוץ של התוס' דמש"ה פטר ר"א משום דמספקא ליה אי אתי קרא לחלק או לחייב במתנו' משה פטר ר"א דהמע"ה תירוץ זה אין לו שחר רק לאוקימתא דר' יוחנן דמוקי בתיש הבא על הצבי' וכמ"ש מהרש"א אבל לסוגיא דילן דמוקי בצבי הבא על התישה א"כ קשה לר"א ממ"נ חייב במתנות דאי אין חוששין א"כ כולו תיש הוא ואי חוששין א"כ א"צ ר"א לחלק ונתחייב עקרא דאם שה אלא על כרחך דסוגיא דהכא לא ס"ל דרשה דאם שה כלל:

ואומר אני דיש לתרץ קושיית מהרמש"יף דוקא לדרכנו שאין הכרח לתלות חששת זרע האב בדינו של חנינא ולפי זה ממילא לא קשיא קושיית התוס' כלל דשפיר מספקא לי' לר"א ואעפ"כ בעי קרא לחלק וסוגיא דילן ידע מקרא דאם שה ואעפ"כ שפיר תמה בתיש הבא על הצבי' דלרבנן למה יתחייב נימא אייתי ראי' דחוששין משום דקרא דאם שה יש לפנינו וימר דקאי אצבי הבא על התישה להורות דחייב בכל המתנות ולהורות דאין חוששין לזרע אב אי נמי יש לאוקמי בתיש הבא על הצבי' לחייבו בחצי המתנות ולהורות דחוששין לזרע אב ולפי' פסק בתיש הבא על הצבי' פטור לגמרי ובצבי הבא על התישה חייב עכ"פ בחצי מתנות דממ"נ אי קרא לצבי הבא על התישה א"כ מחייבו בכולהו ואי לתיש הבא על הצבי' לחייבו בחצי א"כ ק"ו בצבי הבא על התישה שחייב בחציין והנה אם נימא ספק אם חוששין לזרע האב אין צריך לימוד מנ"ל לחוש דעכ"פ כיון שאין לנו לימוד לכך אנחנו מסופקים שהרי גם להיפך אין לנו לימוד שאין חוששין אבל מאן דס"ל בבירור שחוששין על כרחך צריך לימוד על זה והנה לחנינא כיון דדריש אותו שנוהג בזכרים ממילא מוכח שחוששין לזרע אב אבל מאן דס"ל שאינו נוהג בזכרים ויסבור בודאי שחוששין לזרע אב על כרחך צריך לימוד על זה מקרא. ואומר אני שיש לפנינו למילף מדכתיב באותו ואת בנו ושור או שה ולמה לא כללינהו בחד ונכתוב ובהמה אותו ואת בנה לא תשחטו ואין לומר דהוה ילפינן בהמה משבת ואפילו חי' ועוף שהרי בענינא דקדשים כתיב ועוד כיון דלא מצינן לרבויי בהמה טמאה שהרי אין שחיטה שייך בטמאה לא ילפינן משבת ועיין בתוס' (בדף עח ע"א) בד"ה ועוד שה כתיב וכו' בשלמא לחנינא אין זה קושיא משום דבעי למכתב אותו לשון זכר למימר שנוהג בזכרים ואי הוה כתיב בהמה לא שייך למכתב לשון זכר כי אם אותה לשון נקבה אבל לרבנן דס"ל שאינו נוהג בזכרים קשיא ואין לומר משום דבעי למכתב או לרבות כלאים לכך צריך לכתוב שור או שה זה אינו דהרי לרבנן אותו לחלק ואו לכלאים ואי הוה כתיב בהמה לא בעינן קרא לחלק ואייתר אותה לכלאים אלא ודאי מוכח כדברי הב"ח והפרישה ששה משמע מקצת שה אבל היכא דכתיב בתורה על מין הכולל כמו בכיסוי הדם דכתיב חי' לא אמרינן צבי אפילו מקצת צבי אלא בעינן חי' גמורה משני צדדים וכן באותו ואת בנו השתא דכתיב פרטיים שור ושה אמרינן אפילו מקצת שה אבל אי הוה כתיב בהמה הוה בעינן בהמה גמורה משני צדדים. ואין להקשות א"כ ל"ל או לרבו' כלאים ותיפוק לי' מדכתיב שור ושה ולא כתיב בהמה אלא על כרחך מקצת שה וא"כ על כרחך כלאים הוא. יש לומר דהא ודאי אי אפשר לומר שה מקצת שה אם לא היכא שכבר ריבתה התורה כלאים אבל אי לאו הכי אי אפשר לפרש בשה ההיפוך ממשמעותו דהרי זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים כדאמר רבא בריש פירקין אלא היכא שכבר ריבתה התורה כלאים שוב אמרינן דבהמה בהמה גמורה משמע ואף דאיתרבי כלאים היינו משני מיני בהמות אבל שה משמע אפילו מקצת שה דהיינו כיון שכבר איתרבו כלאים אמרינן אפילו מקצת שה שאפילו כלאים מצבי ומתיש משמע:

וכיון דלהכי לא כתיב בהמה להורות דמקצת שה משמע אם כן על כרחך מוכח דחוששין לזרע האב דאל"כ לא משכחת לה מקצת שה כלל ומעתה שפיר נוכל לומר דרבנן דר"א אף דס"ל חוששין לזרע אב אפילו ללקות מ"מ לא ס"ל כחנינא דנוהג בזכרים ודרשי אותו לחלק. אבל אם נוקי כמהרמש"יף דר"א ס"ל חוששין לזרע האב וס"ל שה אפילו מקצת שה לא אמרינן א"כ ליכא למימר דנפקא ליה דחוששין לזרע האב מכח ילפותא דיליה מדלא כתיב בהמה דא"כ איך מצי סבר שה ולא מקצת שה אלא ודאי הוינן צריכין למימר