צל"ח סדר קדשים קי

התוספות תמוהים כיון דבכורות קדים בש"ס א"כ מהיכי תיתי ישבוק בכורות שבסדר קדשים ויקשה מנדה שבסדר טהרות ונראה דגם מבכורות לחוד לא קשיא דהנה יש לדקדק בגמרא דקאמר וכ"ת אשמעינן באדם וקמ"ל בבהמה דאדם מבהמה לא יליף וכו' ועביד צריכא כפולה משני צדדים ולכאורה למה למימר דאדם מבהמה לא יליף הא על כרחך גם המקשה ידע זה דאל"כ אף אם לו יהיבנא דמשנתינו דלא כרב ורישא דוקא מ"מ אכתי למה לי הך דבכורות דהרי עכ"פ מוכח מסיפא דראש הוה כילוד אלא דידע דאדם מבהמה לא יליף וא"כ לא הוה צריך לחדש לו רק הצד השני דבהמה מאדם לא יליף. ואמרתי דהמקשה דהיה סבור דמשנתינו דלא כרב לא הוה צריך לשום צריכא דתרוייהו משניות מוכרח לשנותן דמשנתינו ודאי משנה צריכא היא הרישא לאפוקי מדרב ובכורות ג"כ צריכא דאי לאו דאשמעינן בבכורות דראש הוה כילוד הוה אמינא דכאן במשנתינו סיפא עיקר לאשמעינן דראש הוה כילוד ולא הוה ידעינן לאפוקי מדרב יהודה אמר רב ולכך תנן בבכורות דראש הוה כילוד כדי שנדע שמשנתינו רישא דוקא ולכן הוכרח התרצן לחדש לו צריכא משני צדדים. ולפי זה קשה להיפך קושיא מעיקרא ליתא דלעולם משנתינו סיפא עיקר דראש הוה כילוד ולהכי תנן דבר זה כאן כדי שתהא משנה דבכורות מיותר לאפוקי מדשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים. וצריך לומר דבלא משנתינו ג"כ ידעינן דלא כשמואל דהרי שמואל איתותב שם בבכורות מכח משנה דבכורות עם משנה דנדה וא"כ ע"כ מבכורות לחודא לא קשיא אם לא נצרף משנה דנדה א"כ שפיר כתבו התוס' דהוה מצי לאתויי הך דנדה. אלא דלפי זה הוא גופה קשיא דלמה הקשה מבכורות דמינה לחודא לא קשיא והוה ליה להקשות מנדה לחוד וליכא למימר ג"כ דלהכי תנן משנתינו כדי שתהא נדה מיותרת לנפל דהרי מנדה בלא"ה צריכא לדבר חדש דרוב ראשו סגי וצריך לומר להיפך דהוה מוקמינן משנתינו בנפל מחמת יתורא ולהכי לא קשיא כ"א ע"י בכורות בצירוף נדה אז משנתנו מיותר אבל לפי מה שכתבתי דמשנתינו על כרחך בבן קיימא מדתנן ה"ז כילוד א"כ מנדה לחוד הוה יכול להקשות. ונראה דמשנתינו מחמת יתורא הוה מוקמינן בכל גוונא בבן קיימא מדתנן כילוד ובנפל מחמת יתורא ועכ"פ אי אפשר לאוקמי משנתינו כר"מ:

ועוד קשיא לי לפ"ז דנוכל לומר דרב כר"מ א"כ מאי מקשי מברייתא דפרסה החזיר ודלמא הך ברייתא כרבנן ונראה מקרא הקשו שהרי מתרי קראי דריש כברייתא:

דף סט ע"א בעי רב חנינא הוציא העובר ידו בעזרה וכו' מגו דהוה מחיצה לקדשים וכו' הנה למ"ד וולדות קדשים בהויתן קדושים ולא במעי אמן א"כ איך תהני ליה מחיצת העזרה להיות כאלו לא נולד וא"כ הרי הוא חולין גמורים ומה ענין מחיצת העזרה לחולין אלא ודאי במעי אמן הם קדושים ובזה נלע"ד לתרץ דעת הרמב"ם בפ"ז מה' תמורה הלכה ג' השוחט חטאת ומצא בה בן ז' חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת ותמה שם הכ"מ למה שביק רשב"ג והרי כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולדידי ניחא כיון דסוגיא דסתם גמרא דלא כוותיה:

ורש"י לא הוה ניחא ליה לאוקמי דלא כרשב"ג ולכן ס"ל דבעיא זו שייכא בבן ט' חי שאז עכ"פ נאכל במקום קדוש לפי מה שהוא אם ק"ק בעזרה ואם קדשים קלים בירושלים שהרי אף אחר שחיטה הוא יוצא חי וקדוש ומהני ליה מחיצת העזרה אלא בק"ק לא משכחת נקבה רק חטאת והרי ולד חטאת למיתה אזיל ולכן נדחק רש"י ופירש הוציא העובר ידו בעזרה ופירש רש"י עובר של שלמים ודוק אבל הרמב"ם לא ניחא ליה לאוקמי בשלמים מדאמר אח"כ ותבעי לך קדשים קלים בירושלים מכלל דעד השתא בק"ק איירי דאל"כ הוה ליה למימר רק ותבעי לך בירושלים ולכן הוכיח הרמב"ם דבבן ח' מיירי או ב"ד בדקה שאינו בן קיימא להיות קדוש לעצמו וא"כ מכלל שבמעי אמן קדוש ודוק:

ואל תשיבני שיש ק"ק נקבה חוץ מן החטאת והם זבחי שלמי צבור אבל הם כבשים בני שנה וכשבה אי אפשר לילד תוך שנתה ועיין במס' תמורה (דף יא) בתוספות בד"ה השוחט החטאת שם ע"ב משנה המבכרת וכו' רש"י בד"ה ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר וכו' הנה דעת רש"י דהאי ונפטרת מן הבכורה ארישא נמי קאי אבל הרמב"ם בפ"ד מה' בכורות הלכה י"ד פסק מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האברים צריכין קבורה ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע. הרי שדעת הרמב"ם שמה ששנינו במשנתינו ונפטרת מן הבכורה אסיפא לחודא קאי ולא ארישא ואמנם נלע"ד דרש"י ורמב"ם לא פליגי לדינא וגם רש"י מודה לדינא להרמב"ם שאם חתך כל אבר והשליכו לכלבים לא נפטרה מן הבכורה רק רש"י ורמב"ם פליגי בפירוש המשנה וכל אחד לשיטתו דרש"י פסק כרבה וכמבואר בדבריו בגמרא (דף ע ע"א) בד"ה אי נימא רובו ממש ובבת א' קמיירי על כרחך ואע"ג דשנינן לעיל מחתך ומניח נעשה וכו' שנויא בעלמא שני אגב דוחקא ומתניתין במשמעותה קיימא הרי שרש"י מסיק דמתניתין במשמעותה כרבה קיימא וא"כ רישא איירי במחתך ומניח ואז ודאי נפטרה מן הבכורה אפילו לרבה שהרי אף שסובר מכאן ולהבא מ"מ מרובו ואילך יקבר שאז חל הקדושה עכ"פ מכאן ולהבא דברוב מחותך נמי חשיב לידה וכמו שכתבו התוס' בד"ה מאי לאו ע"ש וא"כ כיון שאותן החתיכות שמרובו ואילך קדושים פשיטא שנפטרה מהבכורה ולכן פירש רש"י דנפטרה מהבכורה גם ארישא שיצא הראשון אבר אבר והיינו במניח והרמב"ם לשיטתו דס"ל כרב הונא ומיירי רישא במחתך ומשליך ואף אחר שיצא רובו רשאי להשליך כיון שמעולם לא היה הרוב ביחד כלל ואין כאן בולד הזה שום קדושה כלל ולא נפטרה מהבכורה כלל ובזה גם רש"י מודה באופן שעכ"פ זה פשוט דלרמב"ם במחתך ומשליך אף מה שיצא בסוף לא נתקדש כלל כיון שכבר נאכל קמא קמא לכלבים ולדעתי גם התוספות מודה בזה ועד כאן לא ס"ל להתוספות דמה שיצא אחר שיצא רובו קדוש אלא במניח ולמ"ד מכאן ולהבא אעפ"כ מה שיוצא אחר רובו קדיש כיון שעכ"פ רובו לפנינו אפילו מחותך חשיב לידה אבל במשליך לכלבים שלא היה בשום פעם רוב יחד לא מצינו התוספות שצריך קבורה אף מה שיצא בסוף. ובזה תרי תמיהי אני מתמה בדברי רמ"א בסימן שי"ט סעיף א' בהגה ראשונה שכתב ומרובו ואילך צריך קבורה הנה תמיה ראשונה שהכניס הגה זו בדברי הרמב"ם ולהרמב"ם אפילו מרובו ואילך אין צריך קבורה דאל"כ גם בזה היתה נפטרת מהבכורה. ועוד אני תמה שאפילו מדברי התוס' אין זה במשמע שכבר כתבתי שלא כתבו כן התוספות אלא במחתך ומניח ולמ"ד מכאן ולהבא קדיש גם מה שכתב שם בהגה"ה ב' ויש אומרים שאינו בכור ונרשם טור בשם הרא"ש ואמת שהטור כתב כן בשם הרא"ש אך הב"י כתב שלא מצא בדברי הרא"ש גילוי דעת מזה רק הב"י כתב בשם התוספות ורש"י דפליגי ארמב"ם שהם מפרשים דונפטרה מהבכורה ארישא נמי קאי במחתך ומשליך לכלבים ע"ש בב"י אבל אני כבר כתבתי דע"כ לא פליגי רש"י ותוס' ארמב"ם אלא בפירוש המשנה ולדידהו קאי נמי ארישא משום דרישא איירי לשיטתייהו במחתך ומניח ובדברי התוספות באמת אינו מבואר אם הכריעו כרבה או כרב הונא אמנם לא מצינו בדבריהם דנפטרת קאי ארישא כ"א בדבור המתחיל מאי לאו כתבו ומתניתין נמי קתני ונפטרה מן הבכורה ובכל ענין קאמר בין שיצא אבר אבר וכו' ע"ש ומיהו שם אמחתך ומניח קיימי וא"כ אין ראיה מדברי שום פוסק ומפרש שיחלוק במחתך ומשליך על הרמב"ם ויסבור שנפטרה מהבכורה ודברי רמ''א צ"ע