צל"ח סדר קדשים ק

בסכין מקרי סימן טהרה אלא ודאי שתורין נקלף ביד. ונשר בודאי אין קרקבנו נקלף אפילו בסכין דאי הוה נקלף בסכין אלא שאינו נקלף ביד א"כ ג"כ אין ספק שזה סימן טומאה שהרי בזה חלוק נשר מתורין אלא ודאי שנשר אינו נקלף כלל וא"כ קשה פרס ועזניה איזה מהם שיש בו סימן החדש שהוא קרקבנו נקלף הא ודאי שלא היה לפני חכמים לבדקו שהרי אינו מצוי בישוב וא"כ קשה דלמא עזניה קרקבנו נקלף בסכין ומה שמקובל בידינו מן הקדמונים שיש בו סימן החדש היינו לפי שהאבעיא נפשטת לקולא שזה מקרי קרקבנו נקלף והנה לפי זה אי לא הוה כתיב נשר היה עזניה דרך משל אם בו הסימן החדש חלוק מתורין בכל ארבעה דברים שהרי ג' סימני טומאה ודאי יש בו ובקרקבן נקלף היה ג"כ חלוק שהרי תורין קרקבנו נקלף ביד וזה אינו נקלף ביד והיינו לומדים כל סימני טומאה מעזניה לחוד והיה עולה בידינו שעזניה יש בו ד' סימני טומאה ולא היינו למדים ממנו לאסור כי אם בד' סימני טומאה ואם היה בא עוף לפנינו שקרקבנו נקלף ביד היינו מתירין אותו לפי שיש בו סימן אחד ואינו דומה לעזניה ולכך כתב רחמנא נשר למימר דנשר שאין קרקבנו נקלף כלל הוא דמחשב סי' טומאה ומזה אנו למדים סימני טומאה אבל עזניה דקרקבנו נקלף בסכין מקרי סימן טהרה ואפילו הכי אסרו הכתוב ומזה אנו למדים שכל עוף הבא בסי' זה לבדו שיהיה טמא ומנ"ל להחכמים ללמוד מנשר להתיר בסימן אחד:

ובשלמא מה שהעידו יתר הפוסקים כן בשם ר"ח לדידהו לא קשיא ויש לתרץ קושיא הנ"ל אבל על התוס' קשה. דהנה התוספות כתבו לעיל בד"ה מכדי כ"ד וכו' דשני כתובין אין מלמדים לא במה מצינו ולא בק"ו והוכיחו כן מדברי המקשה וגם מדברי המתרץ ומה שהוכיחו כן מדברי המקשה כבר כתבתי לעיל מה שיש לדחות קושייתם. אמנם מה שהוכיחו מדברי המתרץ שריר וקים שהוכיחו מכח קושיא חזקה דאיך אפשר למילף מסימן החדש והלא הישן אינו צריך לגופיה דמק"ו מי"ט עופות אתי השתא בתלתא לא אכלינן בחד מבעיא אלא על כרחך נכתב להיות שני כתובין עם סימן החדש ועל זה תירצו דאיצטריך שפיר לגופיה דמי"ט כתובין אין למדין אפילו בק"ו. ולכאורה אין זה ראיה דא"כ פשיטא ופשיטא דאיצטריך נשר אפילו לגופיה כיון דמחשב ב' כתובין ואין למדין ולא יהיה לנו ראיה לאסור אפילו בד' סימנין ואיצטריך נשר וילפינן מיניה לאסור בד' סימנין. וברייתא דקאמר לפי שאינו דומה לנשר. משום דהשתא דכתיב נשר ידעינן דמה שאינו דומיא דנשר מותר ואין אנו צריכין להביא ההיתר מכח דהוה פ"ו שני כתובין אבל לעולם אי לאו נשר ג"כ היה מותר מטעם ב' כתובין אלא שאפילו בד' סימני טומאה היה ג"כ מותר. אך דאנן חזינן שחכמי הש"ס הקשו על לשון הברייתא שהרי מקשה הגמ' אלא טעמא דכתב נשר וכו' הא לאו הכי הוה אמינא וכו' והא הוו פ"ו ב"כ ומאי קושיא דהרי איצטריך נשר לגופיה כנ"ל אלא ודאי שעיקר קושייתו על ר' חייא למה הוצרך להביא ההיתר ממה דכתיב נשר אלא שאפשר לומר לעולם קושיית הגמ' על הקרא נשר למה דבשלמא להתוס' שהם סוברים דב"כ אפילו בק"ו אין מלמדין שפיר מוכח דאברייתא פריך אבל אם אנחנו מדחים סברת התוס' ואומרים דק"ו ילפינן אפילו מב"כ א"כ שפיר הקשה נשר דכתב רחמנא למה דלעצמו לאסור עצמו אתי בק"ו מפ"ו ולהתיר בסי' אחד אינו צריך דפ"ו הוה ב"כ ואין מלמדין במה מצינו אלא דלפי זה פשיטא דקמה כנד וכחומה הוכחת התוספות דאי מלמדין בק"ו א"כ סימן הישן אתי בק"ו ונכתב רק בשביל לעשות סי' החדש ב"כ א"כ נשר ל"ל ולעצמו לאסור בד' סימנין ג"כ אינו צריך דבק"ו אתי אלא ודאי דשני כתובין אפילו בק"ו אין מלמדין. ואומר אני דאכתי יש לדחות דלפי זה שחדשתי שאחד מפ"ו אותו שיש בו סימן החדש דהיינו קרקבנו נקלף כתבתי שנקלף בסכין ולא ביד וא"כ אי לאו נשר הייתי לומר סימני טומאה כולן מאותו עוף והוה ביה ד' סימני טומאה וא"כ היה קשה אותו עוף ל"ל דכתב רחמנא הא ד' סימני טומאה בק"ו אתי ואי להורות סימני טומאה אפשר דהיה ידוע שאותו שיש בו סימן הישן אותו סימן אינו מסימני עורב וא"כ מאותו שיש בו סימן הישן בהדי עורב ידעינן סימני טומאה וא"כ מדאיצטריך אותו שיש בו ד' סימני טומאה מכלל דאתי להתיר שאר עופות שיש בהם אפילו ד' סימני טומאה ואיצטריך נשר והשתא דכתיב נשר א"כ ממילא לא ילפינן מעזני' שבו סימן החדש לאסור בסימן אחד משום דפרס ל"ל הא בק"ו אתי מי"ט עופות אלא לעשות סימן החדש ב' כתובין והש"ס דפריך אלא טעמא דכתב רחמנא נשר היינו קודם שחידש הש"ס שיש בו סימן חדש והוה אמינא שיש בשניהם בכל אחד חד מג' סימנין הישנים ואותן הסימנין אין בהם ספק וכל אחד סימן מבורר ואין לטעות למימר בשום אחד שיש בו ד' סימני טומאה וא"כ שפיר הקשה אלא טעמא דכתב רחמנא נשר וכו' ולפי זה שפיר מתורץ שיטת הפוסקים דסימן החדש קרקבנו נקלף ואעפ"כ סי' א' טהור מדאיצטריך האי דאית ביה סימן הישן. ונשר לגופיה איצטריך דלא נימא דעזניה יש בו ד' סימני טומאה וא"כ לגופיה לא איצטריך אלא להתיר שאר עופות שיש בהם ד' סימנין לכן כתיב נשר. אבל התוספות שברית כרותה להם דב' כתובין אין מלמדין אפילו בק"ו קשיא איך כתבו דקרקבנו נקלף הוא סי' החדש:

אלא דכל זה דוחק לפרש דברי הגמרא דבגמרא משמע שמטעם נשר הוא דלא ילפינן מפ"ו לאסור בסימן החדש ולפירושי הנ"ל הוא מטעם ב' כתובין ולכן אני אומר דאם נפרש קבלת ר"ח דקרקבן נקלף הוא סימן החדש ור"ח כתב בהדיא דנשר אתי דלא נילף מזה לאסור בסי' אחד והיינו מסימן החדש וכתבתי לעיל דהרי הדברים סתרי אהדדי תוך כדי דבור שאם סימן החדש הוא ק"נ וא"כ איך אפשר להיות בעולם יחידי דא"כ דורס וכל הדורס יש בו ד' סימני טומאה ולכן אומר אני שאם קבלת ר"ח כן על כרחך צריך לפרש כמו שפירשתי אני בתחלת הסוגיא דכל זה לענין הנולד מן הטהור ויש בו סימני טומאה דבזה משכחת שיהיה דורס ויהיה בו חד סימן טהרה ולפי זה ממילא אני אומר דמשני כתובין למדין בק"ו ומה שהוכיחו דא"כ סי' הישן ע"כ אתי לעשות החדש ב' כתובין דלגופיה לא איצטריך דאתי בק"ו אני אומר דאתי לגופיה להתיר סימן הישן לחודיה דלעיל פירשתי דברי התוס' דליכא למימר שבא להתיר כיוצא בו דוקא בסימן הישן משום דלא משכחת ליה בכל הדורס יש בו כל סימני טומאה אבל השתא דאתיין להכי דע"כ הך שמעתא לענין טהור הנולד בסימני טומאה שפיר נדחית הוכחת התוס':

ומעתה דזכינו לדין דבק"ו שפיר ילפינן משני כתובין ובזה דחיתי מה שכתבו התוס' בד"ה מה התם תלתא דהו"מ למימר דהוה י"ט כתובין ולדידי לא הוה מצי למימר דא"כ תינח תלתא לא ילפינן אבל תרי וחד דליכא ק"ו מאי איכא למימר. ובזה נדחה ג"כ מ"ש התוס' בד"ה ונילף מעורב דהוה מצי למימר א"כ למינו ל"ל ולדידי ניחא דא"כ תינח תרי לא ילפינן אבל חד נילף בק"ו אמנם בלא"ה אפשר דבעורב ניחא דמינו איצטריך אע"פ שאינו שוה באותן סימנין עצמם דזרזיר אין לו אותן סימנין של עורב ומ"מ יש לו ב' סימנין כדפירש רש"י ולהכי לא מחשב ב"כ ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם שפסק בזרזיר כר"א דכן סוגיא דשמעתין מדלא אמר דהוה עורב ומינו ב"כ ובזה יש לי ליישב דמתחלה גבי שאר עופות הקשה ונילף מינייהו מה התם תלתא אף כל תלתא וכ"ש תרי וחד וגבי עורב אמר ונילף מיניה מה התם תרי לא אף כל תרי לא ולא סיים וכ"ש חד וטעמא בעי דגם כאן היה לו לסיים במאמרו וכ"ש חד ולדידי ניחא דגבי י"ט ידע דמצי לשנויי דהוה י"ט כתובין ולכך הוצרך להקדים וכ"ש תרי וחד ומה דאתי בק"ו לא איכפת לן בשני כתובין אבל גבי עורב דליכא שני כתובין שפיר אמר ונילף מה התם תרי ולא הוצרך לסיים וכ"ש חד. דף סג ע"ב ת"ר לוקחין ביצים מן הנכרים בכל מקום ואין חוששין וכו' הנה אמרו בכל