צל"ח ברכות פג

תוס' ד"ה א"ד וכו'. רב אלפס פסק כא"ד וכו'. ולכאורה כיון דמילי דרבנן היא שתפלה היא רק מדרבנן וק"ו הזכרת המאורע אפי' לדברי הרמב"ם אינו אלא מדרבנן וא"כ הי' לנו לפסוק לקולא וכמבואר בראש פרק אין מעמידין סי' ל"ה שכתב רב אלפס פסק כלישנא בתרא אע"ג דבשל סופרים הוא והוה לן למיזל לקולא אפשר דמשום חומרה דסתם יינן פסק לחומרה עכ"ל הרא"ש. הרי דבשאר תרי לישני בש"ס אזלינן בשל סופרים לקולא אפילו אם לישנא בתרא הוא לחומרה. ונראה דהיינו טעמא שפסקו כל הפוסקים כאן כאיכא דאמרי הוא משום דאם הדין נותן שיחזור לראש והוא חזר רק לעבודה לא די שתפלתו לא עלתה לו אלא אפילו הנך שלש ברכות שהחזיר המה ברכה לבטלה דאפילו לר' יוחנן דס"ל הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו היינו כל תפלת שמנה עשרה כתקנת חז"ל רשאי הוא להתפלל כן דרך נדבה אבל ודאי שאינו יכול להתפלל רק כמה ברכות מהתפלה דרך נדבה אבל איפכא היכי שחזר לראש אפילו אם הי' הדין שא"צ לחזור לראש אין כאן ברכה לבטלה שתעלה תפלתו לנדבה ולכן הכריעו הפוסקים כלישנא דאיכא דאמרי שבזה עכ"פ ניצלנו מחשש ברכה לבטלה ולפי"ז אם אירע דבר זה בשבת של ר"ח ושכח בשחרית או במנחה מלהזכיר יעלה ויבוא ונזכר כשגמר תפלתו ועדיין לא עקר רגליו אפילו אינו רגיל לומר תחנונים א"צ לחזור אלא לעבודה להנך פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וכן פסק בש"ע סי' ק"ז כהני פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וא"כ הי' להפוסקי' לחלק בדין זה שעקר רגליו בין שבת לחול ולא מצאתי חידוש זה בהפוסקים. ואולי גם בשבת עדיף לחזור לראש כיון שיש פוסקים שגם בשבת יכול להתפלל נדבה. ועיין בטור סימן ק"ז

דף ל' ע"א לעולם לשתף אנשי בהדי ציבורא וכו'. נראה הא דנקט מתחלה בגמרא הך צלותא בלשון יחיד ומ"ש מתפלה קצרה של מהלך במקום סכנה או במקום גדודי חי' ולסטים במשנתינו ובברייתא דכולם נתקנו בלשון רבים. וצ"ל דהני משום דהם במקום סכנה שהשטן מקטרג בשעת הסכנה צריך יותר רחמים לכך נתקנו בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת בזכות הרבים משא"כ כאן תפלת הדרך שמיירי שהולך בדרך שלא במקום סכנה עלה מתחלה על דעת הש"ס שאומר בלשון יחיד וקאמר אביי לעולם וכו' ומדויק אמרו לעולם ורצונו בזה דבין מהלך במקום סכנה ובין שלא במרום סכנה לישתף בהדי ציבורא ויאמר בלשון רבים ואביי על כל תפלות קצרות קאי. ובזה הונח לן לשון רש"י בד"ה לישתף וכו' אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד וכו' ולכאורה תפלה קצרה מאן דכר שמה וברש"י שבאלפסי באמת הגירסא אל יתפלל תפלה זו. ולפמ"ש גירסת רש"י כאן נכונה ואביי על כל תפלה קצרה קאי ומאותן תפלות קצרות שבמשנתינו ובברייתא דת"ר הי' מהלך במקום גדודי וכו' יליף להך דהכא

שם והלכתא הביננו מעומד וכו'. לשון והלכתא אינו מדויק כיון שלא נזכר מתחלה שום פלוגתא בזה וסתם ה"ל למימר מה איכא בין הביננו וכו' הביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וכו' ומעומד וכי מטא לביתי' וכו' ותפלה קצרה לא בעי ג' קמייתא וג' בתרייתא ומיושב וכו' והרי"ף והרא"ש באמת לא גרסי והלכתא ואולי קיצרו בלשונם. ואלמלא דברי התוס' בד"ה והכי מצלי לה שכתבו אתפלת הדרך קאי וכו' הייתי אומר דעל כל תפלות קצרות קאי ובאשר פירשתי דברי אביי דקאי על כל תפלות קצרות כן פלוגתייהו דרב ששת ורב חסדא על כל תפלות קצרות שבמשנה וברייתא ועל תפלת הדרך קאי ובכולהו ס"ל לר"ח מעומד ור"ש ס"ל מהלך ושייך שפיר והלכתא שהכריע סתמא דתלמודא כר"ש דתפלה קצרה בין מעומד ובין מהלך אבל מה אעשה והתוס' לא כתבו כן וגם הרי"ף והרא"ש הכריעו בתפלת הדרך כר"ח ובתפלה קצרה כהך והלכתא דאפילו מהלך. ואמנם מדברי הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' תפלה שכתב הי' מהלך במקום סכנה כגון במקום גדודי וכו' מתפלל ברכה אחת או"א צרכי עמך וכו' ומתפלל אותה כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכו'. ולכאורה קשה הא בגמרא סתם קאמר דתפלה קצרה בין מהלך ובין עומד ולמה כתב הרמב"ם שאם יכול לעמוד וכו' ואין דרכו של רבינו לחדש דבר מדעתו אלא ודאי שהרמב"ם ס"ל כמו"ש דפלוגתא דר"ח ור"ש על כל תפלה קצרה קאי והכריע הגמרא כרב ששת וכיון דר"ש עצמו אמר מהיות טוב וכו' דאם יכול לעמוד עומד א"כ גם על צרכי עמך אמר כן ולכך מסיק הרמב"ם שאם יכול לעמוד עומד ועיין בכ"מ שם. ודע כי תמה אני על רבינו הגדול הרמב"ם שלא מצאתי שהביא כלל בחבורו לא בהל' תפלה ולא בהלכות ברכות גוף תפלת הדרך לא הברכה בכלל ופשיטא פרטי' דהיינו אימת ועד כמה והיכי מצלי לה רק ראה זה הביא בפ' יו"ד מהל' ברכות הלכה כ"ה הנכנס לדרך וכו' ואם יצא בשלום אומר מודה אני וכו' שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום וכו' ותצילני מכף אויב ואורב בדרך. וזו היא התפלה הנזכרת בברייתא בפ' הרואה דף ס' ע"א ביצא מן הכרך. והנה בדברי רבינו הגדול ודאי אין לפרש שכוונתו בתפלה זו גם על תפלת הדרך המוזכר כאן שהרי לא סיים בה שום ברכה ועיין ב"ח ופרישה סי' ר"ל שפירשו באמת דהך תפלת הדרך הנזכר כאן בפרקין והך דפרק הרואה תרי ענינים נינהו ואפילו לדברי הב"י בסי' ר"ל שפירש דחדא נינהו וכ"כ בש"ע בסי' ר"ל ס"א שכתב יצא בשלום אומר מודה אני וכו' שהוצאתני וכו' וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום עד ברוך וכו' שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבו היא וכל דיני' בסי' ק"י עכ"ל הש"ע. נראה דיש מקום לפרש כן דברי הטור וקיצר הטור וכתב רק התחלת תפלת הדרך וסמך עצמו על מה שכבר כתב בס' ק"י וכן יש יכולת לפרש דברי הברייתא בפרק הרואה ואף שאין לומר שהברייתא סמכה עצמה על ת"ה המוזכר כאן שהרי זה המוזכר כאן אינו ברייתא. אכתי איכא למימר שבהברייתא באמת הי' שנוי כל ת"ה עם סיום הברכה רק הגמרא קיצרה בהעתקת הברייתא ומסדרי הש"ס סמכו עצמם על נוסח ת"ה הנזכר כאן. אבל רבינו הגדול שלא מצאנו לו בכל חבורו שהזכיר כלל סדר ת"ה ובסוף פרק י' מהל' ברכות העתיק רק דברי הברייתא ודאי אין כוונתו על ת"ה בסיום הברכה והשמיט כל ת"ה עם פרטי' לגמרי והוא דבר תימה. ותמהני על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה. עוד נראה לדקדק על מה באמת הך ברייתא בפרק הרואה נוסחת התפלה בלשון יחיד תוליכני לשלום ותצעידני וכו' הלא עדיף לישתף נפשו בהדי ציבורא ואפילו אם נימא שאביי הוא שחידש זה אבל הברייתא לא הקפידה בזה כשם שלא הקפיד כאן בסוגיא זו עד שאמרה אביי מ"מ קשה על הש"ע בסי' ר"ל שהעתיק תפלה זו כלשונה שבברייתא ומסיים וזו היא ת"ה וכו' והרי הש"ע בסי' ק"י דקדק לכתוב בלשון רבים כדברי אביי ומדוע כאן כתב לשון יחיד. ונלע"ד דכאן דמיירי ביוצא מן הכרך וכולל תפלת הדרך עם ההודאה שנותן לשעבר על יציאתו מן הכרך והודאה זו ודאי צריך לומר בלשון יחיד שצריך לומר שהוצאתני מן הכרך וכו' דכאן לא שייך לשון רבים וכיון שמתחיל בלשון יחיד מסיים שוב כל התפלה בלשון יחיד. וזהו טעמה של הברייתא בפ' הרואה אבל כאן בסוגיא זו וכן הש"ע בסי' א מיירי ביוצא לדרך מביתו ומעירו שלא מן הכרך שאין שם הודאה לשעבר כלל רק תפלה לעתיד אמר אביי לעולם לישתף בהדי ציבורא

שם השכים לצאת וכו' מביאין לו שופר וכו' מגילה וכו' ולכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון וכו' מתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש וכו'. הנה ברישא לא נקט בהשכמתו ומתפלל ולפי"ז משמע שממתין בתפלתו עד אחר ק"ש ולפי"ז הי' לו לסיים וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל. ועוד היא גופה קשיא למה לא ישכים גם תפלתו כיון דלתק"מ תפלה מעומד עדיף. ונראה דהכל נכון דהתוס' בד"ה מסמך גאולה וכו' הקשו דכאן משמע דתפלת י"ח כשמתפלל בדרך מותר להתפלל במהלך ומ"ש מהביננו דמסקינן לעיל דמעומד דוקא וי"ל דשאני הביננו שהיא קצרה ואין בה ביטול דרך. והקשה הרשב"א בחידושיו דהרי כאן משמע אפילו ביום טוב דהרי קתני שופר ותוקע והרי ביו"ט אין כאן אלא ברכה אחת באמצע וא"כ מה בינה להביננו ונשאר בקושיא. ואני אומר דלכך דקדק התנא ברישא דמיירי בשופר דהיינו יום טוב ומיירי במגילה דהיינו חול ולכך לא הזכיר תפלה בהשכמתו דביו"ט ודאי מניח תפלה עד אחר ק"ש לסמוך גאולה לתפלה שהרי יקיים סמיכות גאולה לתפלה וגם תפלה מעומד דתפלת יו"ט שהיא רק ברכה אחת באמצע הרי היא כהביננו שגם בדרך צריך לעמוד וגם לא סיים לכשיגיע וכו' קורא ומתפלל שהרי בפורים שמתפלל שמנה עשר ברכות אינו יכול להתפלל בדרך מעומד ותפלה מעומד עדיף