צל"ח ברכות סז

שיהי' זה נזיר ע"פי שמיעתו. באופן שנלע"ד דלדעת ר"ת ור"י מי שהוא מסופק על ברכה אינו יכול לומר לחבירו שיתכוין להוציאו אך כיון שהתוס' עצמם הכריעו שגדול המנהג א"כ שפיר דמי לעשות כן

דף כ"ב ע"א לא תימא מברך אלא מהרהר. ויש לדקדק לפי תירץ זה יוקשה לרבינא בדף ך' ע"ב דאמר הרהור כד"ד דאי ס"ד לאו כד"ד למה מהרהר א"כ גם לר' יהודה היינו צריכין לומר דסובר הרהור כד"ד ויוצא בהרהור. והרשב"א בחידושיו לעיל דף ט"ו כתב שאם יוצא בהרהור הלב אין צריך לימוד שיוצא בכל לשון דבהרהור לא שייך לשון וכבר כתבתי לעיל דממילא דגם לא דקדק באותיותי' יצא דבהרהר כיון דלא שייך לשון ק"ו דלא שייך דקדק אותיותי' ולפי זה איך אפשר לומר לר' יהודה דיוצא בהרהור והרי ר"י סובר לעיל דקרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא. ונראה דגם רבינא מודה לסברה דר"א שאף אם הרהור לאו כד"ד אפ"ה יהרהר כדי שלא יהיו כל הצבור עוסקין בו והוא יושב ובטל אלא דהי' קשה לו במשנה אי טעמי' דת"ק רק משום שלא יבטל ממה שהציבור עסוקין א"כ מה בין ק"ש עצמה לברכותי' וגם ברכותי' יהרהר כדי שלא יבטל ממה שציבור עוסקין ואף שברכותי' לאו דאורייתא מ"מ יהרהר כיון דלאו כדיבור דמי לאו מידי עביד וכמו"ש התוס' לעיל בד"ה והרי תפלה ע"ש א"ו שהת"ק דמשנה לא איכפת לי' במה שהציבור עסוקין וא"כ ק"ש עצמה למה יהרהר א"ו דכדיבור דמי וכ"ז לת"ק אבל ר' יהודה דמתיר באמת גם ברכותי' איכא למימר דסבר לאו כדבור דמי רק שמקפיד שלא יבטל ממה שהצבור עסוקין בו

שם עשאן ר"י כהלכות דרך ארץ. נלע"ד דזה שייך רק על בהמ"ז שלפני' שזהו מצד דרך ארץ וכדמסיק בר"פ כיצד מברכין שאין לנו שום לימוד על ברכות שלפני' אלא סברה הוא אסור לו לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה והיינו כיון שלה' הארץ ומלואה א"כ הנהנה משל חבירו צריך להחזיק לג טובה ק"ו הנהנה משל גבוה וכ"ז מצד דרך ארץ אבל ברכותי' של ק"ש גם למסקנא סובר ר"י דמהרהר אבל ק"ש עצמה ובהמ"ז לאחריו מצד הדין מוציא בשפתיו כיון דלר"י הרהור לאו כד"ד סובר שאין כח בתקנת עזרא לדחות עשה של תורה ומה שאמר בברייתא בין כך ובין כך היינו בין בהמ"ז לפניו ובין בהמ"ז לאחריו מוציא בשפתיו לפניו הוא משום דהוה כהל' דרך ארץ ולאחריו מצד שהוא דאורייתא ובמשנתינו דאמר ר"י מברך לפניהם ולאחריהם לצדדין קתני בהמ"ז בין לפניו ובין לאחריו מברך ממש וברכותי' של ק"ש היינו הרהור. והנה דחקני ואלצני לומר כן לפרש כוונת רש"י בד"ה עשאן ר"י לברכת המזון עיין ברש"י ונראה שכיון למה שכתבתי

שם הא איהו דאמר ב"ק אסור בד"ת עיין לעיל שכתבתי שיש לפרש דברי ריב"ל שב"ק אסור בד"ת היינו תורה שבכתב דומי' דחורב מ"מ הקשה כאן שפיר דעכ"פ צריך לטבול שחרית בשביל קיש שהיא תורה שבכתב ואף שכתבתי דאפשר שאין כח בתק"ע לבטל חיוב ק"ש דאורייתא היינו במי שאין לו מים לטבול אבל הני טובלי שחרי' הרי יש להם מים

רש"י ד"ה את האשה פנוי' היתה וחכמים גזרו על היחוד וכו'. נראה לרש"י דאם אשת איש היתה איך השיבה לו ריקה יש לך ארבעים סאה דאם אינו חושש לאיסור א"א איך יחוש לתקנת עזרא ולכן פירש רש"י שפנוי' היתה. ונראה עוד מדברי רש"י הללו דבפנוי' שאינה מזומנת לזנות דרך הפקר לית בה שום איסור תורה רק איסור דרבנן שכשגזרו על ייחוד של פנוי' ממילא בכלל איסור הגזירה לבעול אותה דרך זנות וכ"כ הח"מ באה"ע סי' ך"ו ס"ק א' בשם הראב"ד. ומדלא פירש רש"י שאסורה משום אימור מחמת חימוד ראתה דם ש"מ דכיון שתבעה לבעול אותה תיכף ליכא חששא בזה. ומזה ראי' לדברי הט"ז בי"ד סי' קצ"ב סוף ס"ק א'. וראיתי בירושלמי כאן שמביא מעשה בשומר כרמים שבא ליזקק עם אשת איש עד שהם מתקינין להם מקום לטבול עברו עוברים ושבים וביטלו את העבירה. נראה לאו משום דחמיר להו טבילת קרי יותר מא"א אלא שהיו סבורים שיוכלו לטבול ולמה יעברו בחנם על תק"ע ולכך התקינו להם מקום כי לא ידעו שבין כך יבואו עוברים ושבים. ומה שהביא עוד בירושלמי באחד שתבע שפחה ונמנעה בשביל הטבילה. נלע"ד לא מבעיא לדעת הרמב"ם אין בביאת שפחה איסור תורה כלל כמבואר בפי"ב מהל' א"ב הל' י"א א"כ ניחא שהי' חמור להם גזירת עזרא יותר שמי יודע כמה ימים לא יזדמן להם מקוה ויעברו תמיד על תקנת עזרא או יבטלו בכל פעם מתפלה וברכת המזון. אלא אפילו לדעת אונקלס שיש בה איסור לאו לא יהי' קדש והוא דעת רש"י בקידושין דף ס"ט ע"א. נלע"ד דבר חדש דדוקא הוא מוזהר על השפחה אבל השפחה אינה מוזהרת עליו. ואף שמבואר ביבמות דף פ"ד ע"ב דכל היכי דהוא מוזהר עלי' היא מוזהרת עליו. נלע"ד דהיינו בבנות ישראל דילפינן מאיש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אבל שפחה אינה בכלל ישראלית אלא דילפינן ג"ש לה לה והיא השפחה מוזהרת בכל מצות שנשים מוזהרות מ"מ בדבר זה לא שייך ג"ש זו דאשה לא שייך שמוזהרות על השפחה אלא שמוזהרות על העבד והרי שפחה ודאי אינה מוזהרת על העבד. ויצא לנו מזה דאף לדעת אונקלס אין השפחה מוזהרת על בן ישראל ומה שאמר להו רב ששת אזדהרו מישראל במס' נדה דף מ"ז ע"א הוא כדי שלא יכשל הישראל באיסור שפחה

ע"ב דליכא עלואי לא האי ולא האי אין צריך לומר דרב הונא עדיין פנוי הי' ולא שימש מטתו לעולם אבל הכוונה דאותו יום לא הוה וכו' ואיננו אפילו טבול יום ואף דאפי' התורה היתה ראוי ליתן לטבולי יום כדאמרי' במס' שבת דף פ"ו ע"ב והרי כל עקר טבילת בעלי קריין אסמכהו על חורב מ"מ היכי דאיכא מי שהערב שמשו הוא עדיף מטבול יום

שם רב חמא טביל וכו' פירש"י ובירך. כוונת רש"י דאך שייך למימר ולית הלכתא כוותי' דאטו אין אדם רשאי להחמיר על עצמו. ולכן פירש"י שבירך על הטבילה ובזה לית הלכתא כוותי' וכמו"ש התוס' לענין טבילה בערב יוה"כ

שם אלא יקצר פירש"י כל ברכה וברכה. ונראה דהיינו לרב לקמן דף ך"ט ע"א דאלו לשמואל היינו הבינינו ומשום דרב ושמואל הלכה כרב ועוד דהא אמרי' שם דאביי לייט אמאן דמצלי הבינינו ולפי הנראה לא גריס רש"י שם גירסת התוס' בד"ה לייט וכו' דגרסי וה"מ במתא וכו' דאי הוה שרי בדרך הי' ראוי להתיר גם לב"ק ועוד נלע"ד דגם רש"י סובר דב"ק שנזכר בתפלתו אם נזכר קודם שסיים חונן הדעת מצלי הבינינו אבל אם נזכר אחר שסיים חונן הדעת אי אפשר לומר שוב כלם בברכה אחת דשמונה לא תיקן משא"כ לקצר כל ברכה וברכה שייך בכל מקום שנזכר

שם וחוזר ומתפלל. לכאורה זה הוא מימרא שא"צ ודי באמרו פוסק עד שיכלו המים. בשלמא למ"ד חוזר לראש ניחא דלזה כיונה הברייתא שחוזר ומתפלל מה שכבר התפלל אבל למ"ד למקום שפסק קשיא. ואפילו למ"ש התוס' בד"ה ממתין שהקילו כאן שא"צ להמתין עד שיבלעו אכתי קשה לשון חוזר ומתפלל ודי באמרו ממתין עד שיכלו המים ומתפלל. ונלע"ד שכוונתו דלא נימא שאף שהקילו כאן כיון שכבר עומד בתפלתו שא"צ להמתין עד שיבלעו לגמרי אכתי לא יהא עדיף מב"ק שנזכר באמצע תפלתו שג"כ איבו מפסיק אבל עכ"פ יקצר והוה אמינא שגם זה יקצר קמ"ל דחוזר לתפלתו ממש כמו שמתפלל תמיד כל ברכה כתיקנה. אלא דכ"ז תינח למסקנת התוס'. אבל לפמ"ש בתחלת הדבור בשם הרב ר' יוסף שבאמת אינו חוזר לתפלתו כי אם שנבלעו בקרקע הדק"ל דמאי קמ"ל. ושוב ראיתי בפני יהושע שכתב דקמ"ל דא"צ להרחיק ד"א כדעת הגה"מ שהביא הב"י בסימן ע"ז. ובמחילה מכבודו שהי' סבור שהגה"מ בעי ריחוק ד"א אפילו נבלעו ולא כן הוא והג"מ הם סוברים כדעת הרב ר' יוסף דבעינן נבלעו אלא שהר"י כתב שמסתמא נבלעו והג"מ מיירי אם לא נבלעו. והנכון דקמ"ל דא"צ להמתין עד שלא יהי' רישומן ניכר והר' יוסף כתב שמסתמא אין בהם כדי להטפיח אבל מסתמא עדיין רישומן כיכר ועיין לקמן דף ך"ה ע"א והיא גופה קמ"ל ברייתא כאן דסגי עד שלא יהי' בהם כדי להטפיח

דף כ"ג ע"א אמר רב אשי האי אם שהה וכו'. ויש לדקדק לדברי רבינו יהודה שבתוס' בסוף ד"ה אלא דכ"ע וכו' קשה ודלמא הא דקאמר לימא בהא קמפלגי וכו' כוונתו לדברי ר"י ממש דמ"ס אם שהה כדי לגמור וכו' חוזר