צל"ח ברכות ס

דאיכא נמי למיטעי לאידך גיסא דפטורי ממזוזה דאיתקש לתפילין וכן התרצן דמשני לי' מ"ד הואיל ואיתקש לת"ת למה הוצרך לחדש היקש דת"ת ולמה לא סגי לי' היקש דתפילין והרי מזוזה לתפילין איתקש בפרשה ראשונה ולת"ת איתקש בפרשה שני' וה"ל להביא המוקדם בפרשה. ואמנם על התרצן איכא למימר דניחא לי' להביא היקש דמזוזה לת"ת ששניהם דומים ששניהם הם מ"ע שלא הז"ג משא"כ תפילין אינו דומה למזוזה שהרי תפילין הם מ"ע שהז"ג ואף שאין משיבין על ההיקש מ"מ ניחא לי' להביא הדומה ממש. ואפשר שלזה כיון רש"י בד"ה נקיש מזוזה וכו' מה ת"ת נשים פטורות ואע"ג דאין הז"ג וכו'. ואמנם על המקשן קשה דמאי פשיטותא והלא איכא למימר דאיתקש לתפילין. ונראה דאי משום היקש דתפילין אין שום סברה למפטרינהו ואמרינן אדרבה נקיש תפילין למזוזה לחייב נשים גם בתפילין דלחומרא מקשינן ואבוהן דכולהו ת"ת דבזה אי אפשר לומר להיפך דאדרבה נחייבינהו גם בת"ת שהרי בהדיא פטרינהו רחמנא דכתיב את בניכם ולא בנותיכם כמפורש ברש"י כאן ולכן נקט התרצן היקש דתית ומה שנקט רש"י כאן בד"ה נקיש מזוזה וכו' דרחמנא פטרינהו דכתיב ולמדתם את בניכם וכו' ובקידושין דף ל"ד ע"א כ' רש"י בד"ה מה ת"ת וכו' דכתיב לבניך ולא לבנותיך. הדבר פשוט דשם לענין הקישא דתפילין לת"ת קאי ותפילין איתקש לת"ת גם בפרשה ראשונה להכי אחז רש"י בפטור דנשים מת"ת קרא דושננתם לבניך שהוא בפ' ראשונה משא"כ כאן דאיירי בהיקש דמזוזה לת"ת דלא איתקש רק בפרשה שכי' לכן אחז רש"י גם בפטור דנשים מת"ת קרא דולמדתם את בניכם שהוא בפרשה שני'

שם והא ד"ת קאמר. ויל"ד לעיל בדף י"ט ע"ב גם כן אמרו גדול כב"ה שדוחה ל"ת שבתורה ותרגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור וא"כ ג"כ דלמא ה"נ מה דקאמר שנשים חייבות ד"ת היינו לאו דל"ת. ובב"ב דף קמ"ז ע"א מנין למתנת ש"מ מן התורה וכתבו שם התוס' דלאו דוקא מן התורה וא"כ איך מקשה כאן והא דבר תורה קאמר ואימא היינו ל"ת. ונראה דבשלמא לעיל גבי כבוד הבריות שפיר קאמר ד"ת שהרי באמת דוחה גם ד"ת ממש בשב וא"ת או אף בקום עשה בלאו שאינו שוה בכל ועיין לעיל בדף כ' ע"א בד"ה שב וא"ת אלא דרבה ב"ש אוקמא בלאו דל"ת שבזה דוחה בכל ענין אפי' בקום עשה ובדבר השוה בכל וא"כ לא נפיק חורבא מלשון ל"ת שבתורה וכן בב"ב שם אף דהוא מדרבנן הרי מסיק שם ע"ב דאף שהיא מדרבנן מ"מ אלמוהו כשל ת רה ממש וג"כ לא נפיק מיני' חורבא אבל כאן נפיק מיני' חורבא שנטעה דהיינו דבר תורה ממש ואתו נשים לאפוקי אנשים י"ח ולכן הקשה רבא שאם הוא מדרבנן לא ה"ל למימר ד"ת

ומדברי רבא הללו שמעינן דאף מי שהוא מחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר נגד המחויב מן התורה דממה ששנינו במס' ר"ה גבי טומטום ואנדרוגנוס גבי תקיעת שופר שאינן מוציאין אנשים י"ח איכא למדחי דנשים בתקיעת שופר אינן מחויבים אפי' מדרבנן לכך אינן יכולות להוציא את המחויב בדבר אבל מי שמחויב מדרבנן אפשר שיכול להוציא אפילו המחויב בדבר מדאורייתא. אבל מדברי רבא כאן וע"פ מה שפירשנו מזה שמעינן חידוש זה ולקמן יבואר עוד

שם ועוד כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. ויל"ד א"כ תיקשי לר"א ב"א למה הוצרך לומר ד"ת וה"ל למימר סתם נשים חייבות בקידוש היום וממילא שמעינן דהיינו מן התורה דאי מדרבנן א"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. ונראה דלאביי דלא אסיק אדעתא הך הקישא דזכור ושמור שבאמת אין היקש זה דומיא דשאר הקישות שהם כתובים יחד אבל זכור ושמור רחוקים הם זה כתיב בדברות הראשונות בפ' יתרו וזה כתיב בדברות שבמשנה תורה אלא שאעפי"כ דרשינן להו בהיקש דשניהם בדבור אחד נאמרו ואביי דלא אסיק אדעתא הך הקישא שפיר הקשה לו רבא א"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן דמאי אולמא דהך עשה דקידוש היום משחר מ"ע שהז"ג אבל רבא שחידש לנו הך הקישא ובזה יש מקום לטעות ולומר שאין לדרוש היקש הזה וכמו"ש שאין זה דומה לשאר היקש שבתורה והי' מקום לומר דחכמים חייבינהו לנשים בקידוש היום דחששו שמא יטעו לומר דזכור ושמור איתקשו ויאמרו הני נשי הואיל וליתנוהו בזכירה ליתנוהו בשמירה ואף דכתיב בקרא אתה ובנך ובתך וגו' ואמתך וגו' איכא למימר היינו שהאב מוזהר עליהם כשם שמוזהר על שביתת בהמתו אבל הם בעצמם אינן מוזהרות ולכך כדי שלא יבואו למיטעי ויבוא מזה חילול שבת לכך גזרו חכמים עליהם וחייבם אותם גם במ"ע דזכור דהיינו קידוש היום ולעולם שהוא מדרבנן ולכך הוצרך ר"א לומר דבר תורה להורות שהוא היקש גמור וניתן לדרוש ככל שאר היקש שבתורה

שם א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז וכו'. בעיא זו שייכא על משנתינו ששנינו שחייבים בבהמ"ז וקבעי אם הוא דאורייתא וא"כ הי' לו לקבוע בעיא זו לעיל קודם מימרא דר"א ב"א לענין קידוש. אך לפמ"ש לעיל דהא דקיי"ל בכל מקום שהמחויב מדרבנן נקרא נגד המחויב מן התורה אינו מחויב בדבר מדברי רבא לעיל שהקשה והא ד"ת הוא דשמעינן לה אתי שפיר דלעיל לא הוה לי' שום נ"מ בבעי' זו שהי' סבור דגם המחוייב מדרבנן כקרא מחויב בדבר ועתה שחידש רבא כנ"ל לכן ב"מ לענין נשים

שם דאורייתא וכו'. לכאורה יש להוכיח דמדאורייתא דאי מדרבנן למה הפסיק תנא דמשנתינו במזוזה בין תפלה לבהמ"ז ובשלמא מה שהקדים תפלה אף שהוא מדרבנן מ"מ דרך התנא למיתני יחד ק"ש ותפלה וכיון ששנה שפטורים מק"ש שכה תכף סמיך לו שחייבים בתפלה אבל עכ"פ ה"ל לשנות יחד תפלה ובהמ"ז שהם מדרבנן ובתר כן מזוזה שהיא מן התורה ולא להפסיק בדאורייתא באמצע מילי דרבנן. ונראה דתני סיפא במה דשייך ארישא דברישא תני פטורייהו מק"ש ותפילין ותני סיפא חיובייהו בתפלה שהוא שייך לק"ש ונגד פטורייהו מתפילין ותני חיובייהו במזוזה שאף דתפילין ומזוזה איתקשו אהדדי אפ"ה פטורי' מזה וחייבים בזה ובהמ"ז שהוא ענין מיוחד לעצמו שנאו באחרונה

שם למנ"מ לאפוקי רבים י"ח. הקשה בתשו' שער אפרים למה לא אמר נ"מ שאם היא מסופקת אם בירכה בהמ"ז שאם היא דאורייתא צריך לברך דספק דאורייתא לחומרא ואם הוא מדרבנן א"צ לחזור ולברך וזה שנים רבות הקשה אותי קושיא זו אחד מתלמידיי מק"ק יאמפאלא. והשבתי לו כי בהמ"ז שלש ברכות יש בו וכולהו כתיבי בתורה כמבואר לקמן דף מ"ח ע"ב ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים ואמנם הני תלתא לא בזמן אחד ויחד נתקנו אלא בזמנים חלוקים כמפורש שם משה תיקן ברכת הזן ויהושע ברכת הארץ ודוד ושלמה ברכת ירושלים וא"כ כבר נתייסדה ברכת הזן קודם שנכנסו לארץ ועד כאן לא נסתפקו כאן בנשים אם מדאורייתא אם מדרבנן אלא בברכת הארץ אי מטעם שלא נטלו חלק בארץ ואי מטעם ברית ותורה לרש"י ולתוס' לכל מר כדאית לי' אבל בברכת הזן ודאי שחייבות מן התורה וא"כ אם מסופקות אם ברכו בהמ"ז או לא עכ"פ חייבות בברכת הזן שהיא ספק דאורייתא וכיון שחייבים לברך ברכה ראשונה שוב חייבים לברך כל הברכות כתיקון חכמים וכמו"ש המג"א בסימן ס"ז ס"ק א' לענין ספק אם קרא ק"ש שאף שפסוק ראשון לחוד הוא דאורייתא כיון שחייב לחזור ולקרות בשביל פסוק זה חייב לקרות כולה כתקנת חכמים וכ"כ בסי' קפ"ד ס"ק ז' לענין ברכת הטוב והמטיב כ ז השבתי אז לתלמידי. ואמנם הדרנא בי דלפי"ז גם בברכת בונה ירושלים ליכא ספיקא בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' דהרי בירושלים ובקדושת המקדש אנשים ונשים שוים דירושלים לא נתחלקה לשבטים דקיי"ל כת"ק דר' יהודה במס' יומא דף י"ב ע"א וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הל' י"ד ופי"ד מהל' טומאת צרעת הל' י"א דירושלים לא נתחלקה לשבטי' וכן ברית ותורה לא נזכרו בברכת ירושלים וא"כ ג"כ נימא דלא מספקא לי' שודאי חייבים מן התורה. ואף שלפירוש התוס' יש מקום לומר דאף בברכת בונה ירושלים מספקא לי' דהרי אמרינן לקמן דף מ"ט שם דכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח ואמרינן שם דמלכות אינו בנשים ועבדים ואם כן גם בברכת ירושלים יש ספק בנשים מ"מ לפירש"י לא שייך ספק בבונה ירושלים ואיך יאמר בעל הבעיא נשים בבה"מ ויהי' כוונתו רק על ברכה אחת משלשתן הא ודאי ליתא כי באמת כל שלשה ברכות אף שכלם כתיבי מ"מ מן התורה אינן שלש ברכות ממש לרוב הפוסקים ובברכה אחת מעין שלש יוצא י"ק התורה וחכמים הוא שתיקנו לברך על לחם שלש ברכות ממש