צל"ח ברכות טז

שהרי האי קרא בחד מהבתים היא ובשאר בתי כתיב פסוקי תורה כמבואר כאן בסוגיא וא"כ למה זה כאשר שאל מה כתיב בהו שביק כל הני פסוקי דאורייתא דמשה והביא הך קרא ומי כעמך ישראל שאמרו דוד והנלע"ד כי רצה להביא קרא דמהאי גופי' שמענו שהק"בה משתבח בישראל והנה בשמואל כתיב ומי כעמך וגו' אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם וגו' והרי מצינו כאן בהך קרא שהק"בה עשה לעצמו שם במה שפדה ישראל ונמצא שהק"בה משתבח בישראל ואמנם יש מקום לדחות דמאן ימר דהאי לשום לו על הק"בה חוזר דלמא הך לו על עם ישראל חוזר לשום שם לעם ישראל אבל בד"ה כתיב ומי כעמך ישראל וגו' אשר הלך אלקים לפדות לו עם לשום לך שם וגו' הרי מפורש באר היטב שהק"בה שם לו לעצמו כביכול שם במה שפדה ישראל לו לעם והוא משתבח בשבחייהו דישראל ולכן הביא דוקא קרא דדברי הימים ומה שהקשה אח"כ ומי משתבח קב"ה וכו' ולפי מ"ש הרי מגופי' דהך קרא הוא נשמע ואמנם קרא זה לאו קב"ה אמרו אלא דוד המלך אמרו ודוד גופי' מנ"ל דבר זה שהק"בה משתבח בשבחייהו דישראל והרי שבח גדול כזה לישראל אם איתא שהיא כן בודאי הי' משה רמזו באורייתא ולכן שאל ומי משתבח וכו' דלמה לא מצינו זה בתורת משה והשיב אין דכתיב בתורת משה את ה' האמרת וגומר

ע"ב אם לדבר מצוה הלך וכו' ולכאורה דבר זה אינו מרומז בקרא. ונלע"ד דהאי אשר דכתיב אשר הלך וגו' הוא לשון אם דמצינו אשר משמש במקום אם דכתיב אשר נשיא יחטא ותרגום אונקלוס אם רבא ייחוב וכן כאן קרא אמר אם הלך חשכים דהיינו לדבר הרשות אז אין נוגה לו וממילא מפורש הדיוק שאם לא הלך לדבר הרשות רק לדבר מצוה נוגה לו

שם הי חסיד הי עניו. יל"ד מה ענוה שייך בזה שקובע מקום לתפלתו ואם יש בו טרחה שצריך לילך למקום ההוא שייך לקרותו צדיק או חסיד אבל ענוה לכאורה לא שייך בזה. ונראה דעקר טעמא של קביעת המקום לפי שהמקום ההוא כיון שהתפלל שם קנה המקום קדושה ושוב כשמתפלל פעם שנית קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו והנה מצינו בתענית דף ך"א ע"ב שאמרו לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא הוא מכבד את מקומו וא"כ המתגאה אומר שהוא א"צ שמקומו יכבד אותו דהיינו שהמקום יסייע לו להשרות עליו קדושה שיוכל לכוין בתפלתו וכמו כן שתוכל תפלתו לעלות למעלה מרוב קדושה שבמקום אלא אדרבה הוא מכבד מקומו ובכל מקום שהוא יתפלל יתקדש המקום ממנו ולא שהוא יתקדש ממקומו וזה גאוה אבל זה שקובע מקום הוא מורה שצריך סיועת קדושת המקום שיגרום לו שלא יבלבל תפלתו במחשבת חוץ ומסייע לו שתוכל תפלתו לעלות למעלה זה מורה שהוא עניו

ומה שאמרו אלקי אברהם בעזרו. נלע"ד ע"פי דברינו לעיל פירושו דלקמן דף י' ע"ב אמרו כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו ואברהם אבינו ודאי כל מה שעשה לו הק"בה בזכות עצמו עשה לו דמה זכות אחרים שייך באברהם אבינו זכות אבות לא שייך אצלו וזה שקובע מקום לתפלתו היינו שתולה בזכות קדושת המקום ואינו תולה בזכות עצמו והקיבה תולה לו בזכות עצמו והרי הוא בזה כמו אברהם אבינו ולכן אמרו שאלקי אברהם בעזרו

שם אבל למיעל מצוה למרהט. יש לדקדק הרי בצד האיסור למיפק קאמר פסיעה גסה וא"כ ה"ל לאביי ג"כ לומר אבל למיעל מצוה לפסוע פ"ג וחשבתי בדעתי דלרוץ הוא יותר מפסיעה גסה וקמ"ל בכל צד רבותא דלמיפק ל"מ דלרוץ אסור אלא אפילו פ"ג גם כן אסור ולמיעל נקיט רבותא דאפי' לרוץ הוא מצוה. ואמנם חזינא להמהרש"א בח"א בפרק ואלו קשרים שכתב טעם שלא דרשו גבי מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת וכו' דדרכי שמים מותרים כמו שדרשו גבי ממוצא חפציך שחפצי שמים מותרים משום דאף דאיסורא ליכא סכנה מיהא איכא וכו' ע"ש. ולכאורה דבריו סותרים סוגיא דכאן דלדבר מצוה ירוץ אפי' בשבת והרי"ף בע"י כתב כאן דאף דפ"ג נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו אבל לדבר מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ולדברי הרי"ף צ"ל דזה לא מקרי שכיחא היזיקא ואמנם לדברי מהרש"א קשה כנ"ל וצ"ל ע"כ לדברי מהרש"א דלרוץ אינו חמור כל כך כמו פ"ג ואף דפ"ג אסור אף לדבר מצוה משום סכנה מ"מ ריצה מותרת. ולפי"ז קשיין דברי אביי דקאמר לא אמרו אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט והרי פ"ג דאיירי במיפק גם למיעל לא הותרה וסכנתא איכא. וצריך לומר לענין שמורה על חפזון שמראה שנחפז לזה הריצה מורה יותר על חפזון אבל לענין סכנה פ"ג גריעא יותר וקשה לעינים וכאן לכל צד קאמר רבותא דלענין למיפק ל"מ ריצה שאסורה שזה ודאי מורה שנחפז לברוח מבה"כ אלא אפי' לפסוע פ"ג ג"כ אסור מלבד הסכנה שבדבר יש בו ג"כ איסור מצד שמורה עכ"פ קצת חפזון לצאת מבה"כ וק"ו שלרוץ אסור וקאמר אביי דלמיעל מצוה למרהט אבל פ"ג אסור מצד סכנה אבל לא מצד בה"כ. ואכתי יש לדקדק כיון דעכ"פ לרוץ לית בי' משום סכנה ואף עפ"כ בשבת לדבר הרשות אסור מצד איסור שבת כדמוכח כאן דקאמר ר"ז דקא מחליין שבתא ולדבר מצוה מותר וא"כ הדק"ל שם בפרק ואלו קשרים למה לא קאמר ג"כ גבי מעשות דרכיך דרכיך אסורים ודרכי שמים מותרים והיינו לרוץ. ונראה משום דרצה להשמיענו שגם פ"ג אע"פי שאינו מורה כ"כ על חפזון שנימא מדנחפז כל כך ש"מ שהולך לעסק משא ומתן אפ"ה אסורה בשבת גם מצד איסור שבת מלבד הסכנה שיש בו ולכן לא רצה לומר דדרכי שמים מותרים דזה גם בדרכי שמים עכ"פ אינו מותר דסכנתא איכא ואף דמשכחת לה שיהי' מותר לשמים ואסור לדבר הרשות דהיינו לרוץ מ"מ הך שמעתא התם דדריש להני קראי לא איירי לרוץ ואיירי בפ"ג. ואולי בזה יש ליישב מה דמוקי התם כדבעי מיני' רבי מר' ישמעאל וכו' ולא מוקי לה לענין לרוץ בשבת ואין כאן מקומו. ואם יזכני ה' לסדר חידושיי למס' שבת אולי נבאר בזה יותר

שם לעולם ירוץ וכו' אפי' בשבת ויל"ד בהא דקאמר אביי לעיל גבי למיעל מצוה למרהט למה לא אמר שאפילו בשבת. ונלע"ד דאביי לעיל מיירי אפילו אין זמנו בהול שיכול לבוא לבה"כנ אפילו לא ירוץ יגיע שם קודם שיתחילו להתפלל אפ"ה מצוה לרוץ להראות חשקו למצוה זו ואז דוקא בחול מותר אבל בשבת אינו מותר כי אם כשמוכרח לרוץ מחמת שיעבור הזמן והני דקא רהטא לפירקא בשבת מיירי שזמנו בהול שאם לא ירוצו לא יבואו בתחלת הדרוש

שם שנאמר אחרי ה' ילכו כארי' ישאג. הא דהוצרך להביא הך קרא ולא סגי' לי' בקרא דלעיל ונדעה ונרדפה היינו משום דרצה להתיר אפילו בשבת וכמו הבורח מחמת שאגת הארי' שודאי מותר לרוץ בשבת ועיין במהרש"א בח"א

שם אמר ר"ה כל המתפלל וכו'. הנה הא דלעיל היוצא מבה"כ אמר ר' חלבו אר"ה וכן כל הנך דבתר הכי לעולם יהא זהיר וכו' וכל הני דלקמן כולהו ג"כ אמר ר"ח אר"ה ולכן גרסי' בכולהו ואמר בוי"ו העיטוף אבל הך דהכא ר"ה בעצמו אמרה ולא ר"ח משמי' ולכן גרסי' כאן אמר. ולפי זה קשיא למה הפסיק באמצע מילי דר"ח. ונראה משום דהך לעיל בענין בה"כ איירי ואביי אמר עלה לא אמרן וכו' וכן הך דכאן בענין בה"כ איירי וג"כ אמר אביי עלה ל"א לכן סמכינהו יחד. ואפשר שזהו כוונת רש"י בד"ה אחורי וכו' והא דר"ה מוקי לה אביי וכו' דלכאורה לא חידש רש"י בזה כלום שהרי מפורש תכף בגמרא הך דאביי ולפמ"ש כוונת רש"י דלהכי סמכו מסדרי הש"ס הנך להדדי

עוד נלע"ד כוונת רש"י בזה והוא ע"פי הגרסא שהי' להתוס' ברש"י כמבואר בדבריהם בד"ה אחורי וכו' לרש"י הכותל שבו קבוע הארון ולשם פונים הציבור בתפלתן ואחורי הכותל ההוא נקרא אחורי בה"כנ ובדלא מהדר אפי' לב"כ אף ע"פי שאז הוא עומד ופניו כלפי ירושלים כמו הציבור אעפ"כ נקרא רשע ובמהדר אפי' לב"כ אף שפניו הם להיפך מפני הצבור מ"מ כיון שפונה לב"כ שפיר דמי. ואומר אני הוכחה לפירוש זה וסתירה לפירוש התוס' דהא קשה בהך קרא שמביא רב הונא ראי' כתיב סביב רשעים יתהלכון א"כ משמע בכל סביבות בה"כ מי שעומד שם ואינו נכנס לבה"כ נקרא רשע וא"כ למה זה נקט ר"ה בלשונו אחורי בה"כ ג"כ ה"ל לר"ה למימר סתם כל המתפלל סביב בה"כ נקרא רשע ואמנם לפירושו של רש"י הנ"ל